סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן הטיש הגדול נוסטלגי עם רבקה מיכאלי
 

 
 
נוסף על השירים והמחרוזות שלהב בוחר להשמיע, הוא חולק במה עם מיכאלי - בשירים שהיא מבצעת לבד, בשירים ששניהם מגישים יחדיו, וגם באנקדוטות מחויכות ובסיפורים משעשעים מדרכה הבימתית והטלוויזיונית רבת השנים... היא מפגינה את חושיה הקומיים כבדחנית משובחת עם טיימינג מעולה ופאנצ''ים מדויקים. רק מתעקשת לא לחזור אל השירים ששרה עם יוסי בנאי. תעשה זאת רק כשהוא יחזור."
במופע המשותף של השחקנית הוותיקה עם משה להב, יש רפרטואר עשיר, עיבודים מוקפדים ואתנחתות קומיות מהנות


מתנצל על שאני מצטרף באיחור לרכבת הנוסעת של "הטיש הגדול", מופע הבמה הייחודי של הזמר משה להב. ייחודי? משום פרשנותו החילונית המורחבת למושג החסידי טיש, שמגדיר טקסי התכנסות והתוועדות של אדמו"ר עם חסידיו, שבאים לשתות בצמא את דבריו. ולא רק.

מחיה השירה העברית

לכאורה זה מופע של שירה בציבור. מפגש של ציבור מאמינים בזמר העברי עם מנחה ומורה דרך שמשמיע באזניהם ניגונים נבחרים ופרקים בתורה שבעל פה של השירה הארצישראלית. ללא שירונים וללא שקופיות שקנו חזקה בדורות הקודמים, של האוחזים באקורדיון (אפי נצר), בגיטרה (גבי ברלין) ובפסנתר (שרה'לה שרון) - אלא מהזיכרון, מהידע ומהבקיאות המשותפים לכל המתכנסים. להרבות תורה ולהפיצה.

ויותר משירת רבים - מנומסת ומהוססת בדרך כלל, מתגברת לפרקים וסוחפת רק בנקודות שיא - זאת שירת יחיד, של להב עצמו, מגובה בשלושה נגנים (זאב זוהר בקלידים, אורן סודרי בתופים ונח רוזנצוייג בכלי נשיפה), בעיבודים מוקפדים ו"עשירים" (בטח לעומת מרבית גרסות המקור הוותיקות)  ובהפקה מוזיקלית בסטנדרטים רוקנרוליים (מבחינת ההרגשה, לא בעוצמה ובהגברה).

הביצועים שלו לא נועדו לשירה בציבור, אלא לרענן שירים אהובים, עליו במיוחד, מן הרפרטואר הישראלי בלתי נדלה ולהכשירם (בעזרת נגניו והאקוסטית שלו) לאוזן עכשווית. אמנם להב הוא שהימר על המונח טיש, אבל מי שיוצק בו תוכן והופך אותו להוויה הם החסידים עצמם, של הזמר העברי. להבנתי, ההתמסרות של הקהל נובעת מן האמונה בשליח הציבור, בלהט של להב המבצע.

אולי אין לו להיטים משלו (ואם היו לו נסיונות יצירה בעבר, פרטים מהם לא נכללים במופע), אבל יש לו ידע ובקיאות נרחבים, ובעיקר אהבה וכבוד לשירה בעברית, למסגרת ההופעה ולצופים הבאים בשעריה. זה מספיק כדי לשכנע בני כל גיל להצטרף לתנועת האמונה המתרחבת.


רבקה מיכאלי ומשה להב (צילום: יהושע גולן)


השירים הם הכוכבים

עוד מילים על הייחודיות של להב: הוא לא זמר יוצא דופן. השירים הם הכוכבים בטיש שלו. אבל הוא מצליח ליצור עניין סביבם. הרבה מפני שהוא נוהג בשירים - בין אם הם מוגשים בשלמותם ובמלואם, בין אם הם מפורקים וארוזים מחדש במחרוזות - כאילו היו שלו. כאילו גורלו האישי תלוי בהם. נוהג רצינות וכבוד במקורות ובשורשים, משקיע תבונה וטורח בחיבורים ביניהם, מגיש את השירים מבלי לחפף, מבלי לקצר את התחיליות ולדלג על הסופיות, ובעיקר מבלי לקרוץ לקהל ולהזמין אותו לשירה בציבור ולשירת רבים (למרות שהם נשארים בדרך כלל בסולמות השירה המוכרים). שיבואו - כהנחת יסוד מאוששת מדי פעם מחדש, מזה 25 שנים כמעט - כבר מעצמם.

ללהב ולטיש כמה פורמטים קבועים ומתחלפים. לבד, הוא והרכב משתנה של נגנים-מלווים, שזה הלחם והחמאה שלו; ועם אמנים אורחים, כמו יורם טהרלב או ג'קי לוי וקובי אריאלי, שהם הקצפת. ודומני ש"לוקחים את הזמן", בו הוא מארח דרך קבע את רבקה מיכאלי הוותיקה, הוא אולי היוקרתי בהפקות במה אלה, הדובדבן שבקצפת, ולו רק בזכות כוכבותה הבלתי מעורערת של מיכאלי, שאינה מרבה בגיחות בימתיות, תירוץ מצוין עבור אוהדיה מני אז.

וכך, נוסף על השירים והמחרוזות שהוא בוחר להשמיע, הוא חולק במה עם האורחת - בשירים שהיא מבצעת לבד (גם אם היא לא בדיוק זמרת אלא יותר בדרנית שיודעת להגיש שיר, תראו לי עוד זמרות פעילות בגיל שלה), בשירים ששניהם מגישים יחדיו, וגם באנקדוטות מחויכות ובסיפורים משעשעים מדרכה הבימתית והטלוויזיונית רבת השנים.


משה להב ורבקה מיכאלי (צילום: יהושע גולן)


שירים וחידושים

הסדר הוא כזה: תחילה שירים בביצועו. "ערב עירוני" של אלתרמן ורכטר, "בשדות בית לחם" של שמר, שהופך למחרוזת ב"כיכובה" של היוצרת, עם "כיבוי אורות" ו"שיירת הרוכבים" (האחרון, ללחן של שהלחין שמעון ישראלי).

בהמשך מגיעה מחרוזת שירי עגלונים קצרה, כגעגוע למשלח יד שחלף מן העולם, עם "ליפא העגלון" של יחיאל מוהר ואריה לבנון מזה, ו"שיר העגלונים" שתרגמה מרוסית אביבה אור שלום לבעלה ליאור ייני מזה. את "סימן שאתה צעיר" האירי שהביא בני אמדורסקי לשלישיית גשר הירקון (יוסי גמזו תרגם) הוא כורך ב"צריך לשמור על כושר", שיר פחות מוכר של מאיר אריאל, שכתב על לחן עממי לביצוע הדודאים. ואת "השר משה מונטיפיורי" של חפר וזלצר, הוא משלב עם "זאתי מרחוב פנורמה" מצהיל הפנים, שחפר עיברת מ"מקסיקנית" עבור התרנגולים. ללא ספק אבות מזון בזמר העברי הפופולרי.

ההמשך, אחרי קדימון מפותח מ"חיים כאלה" הטלוויזיוני, הוא החלק של מיכאלי. היא מתלוצצת שרק ארבעה מהמצולמים עודם בחיים, ואכן הרבה ז"לים במצולמים - מיוסי בנאי ושמר, דרך אהוד מנור וספי רבלין ועד קירנשבאום. מיכאלי מציינת בבדיחות הדעת (ובהערכה עצמית) שהיא שורדת של "שדרת המעצבים", מיטב היוצרים לבמה המקומית, כנסים אלוני, וילנסקי, ארגוב, חפר ויאיר רוזנבלום.


משה להב ורבקה מיכאלי (צילום: יהושע גולן)

היא גם דוגמת את יחסי העבודה הללו בשירים כמו "אין לי רגע דל (או סקנדל או פסטיבל)" של שמר, "בנימין זאב" של רוטבליט ורוזנבלום, "אלה הדברים שעליי אהובים" מ"מרי פופינס" שגייר בעבורה אפרים סידון (יבל"א) ו"הבלדה על האשה שבלעה זבוב" מאוצרות שירת הרחוב של דרורה חבקין.

מיכאלי מתבלת את השירים בעדכונים ובחידושים, אך בעיקר מתבדחת, על עצמה כאישה מתבגרת (בת 26 בפעם השלישית, שבאפריל תחליף קידומת ל-80...), על נשים בכלל, עם חיקויים ומבטאים עדתיים, כשהיא מפגינה את חושיה הקומיים, כמצחיקנית כפייתית, כבדחנית משובחת עם טיימינג מעולה ופאנצ'ים מדויקים. רק מתעקשת לא לחזור אל השירים ששרה עם יוסי בנאי. תעשה זאת רק כשהוא יחזור.

חוסר תיאום מילולי 

במקומו חוזר להב. למעמד משותף נוסח פינג-פונג ביניהם. למרבה הצער הדיאלוגים ביניהם, בין השירים ולפניהם, לא מתורגלים מספיק, לא מתוזמנים דיים, לא מתוזמרים כהלכה. וגם אם נקבל את התובנה של מוטי קירשנבאום ז"ל, לפיו מצג האילתור וחוסר המוכנות של רבקה'לה לגמרי מתוכננים מראש, מצידה לפחות, עדיין הייתה בהתנגשויות ובחוסר התיאום המילולי ביניהם איזו צרימה שניתן למנוע.

הוא מציע מחרוזת סיקסטיז מוקדמת ומתורגמת ממקורות שונים, כוללת את "איילת אהבים" של חגי'דאקיס ושמר, "הכל בגלל האהבה" של מסה פורסוויקו ודפנה אילת והפולק האמריקני "איזה יום יפה" שתרגם חיים חפר. חיקוי של הרוסייה אולגה מצדה, מחזיר אותו למחרוזת שירים רוסיים (בין היתר "קטיושקה" ו"ריבה יפה"), שמתמירה (עוברת טרנספורמציה) לשירי תנועות נוער ("שירת הנוער", "חולצה כחולה") ושירי רחוב ("יונה פעמונה") לחדוות הזיכרון המתעורר של החלקים המקשישים בקהל.

הפינאלה המשותף של מיכאלי את להב הוא בהעלאה מהאוב את "אברמל'ה מלמד" (אלמגור על לחן חסידי), את "יש כוח יש עבודה" (אלמגור על לחן עממי) ואת "איך שהזמן רץ" (נסים אלוני ורוזנבלום). טוב שיש עוד מי שזוכר.

כשהיא פורשת לתשואות הקהל, מזמין להב את רחלי הורביץ, רעייתו ומנהלתו האישית, לדואטים של שירי הזוגיות המובהקים יותר - "שנינו יחדיו" של משה טימור ושמעון קופילנסקי ו"עברית קשה שפה" של אלמגור ורוזנבלום. הראשון דורש מן הסתם זמרת משובחת על אמת, והשני - כדי להשלים את מה שמיכאלי לא עושה יותר (שירים של יוסי בנאי).


משה להב ורבקה מיכאלי (צילום: יהושע גולן)

להב חותם עם מחרוזת עירונית קצרה, חולת נוסטגליה ארוכה, של "זה לא יחזור (זה כבר איננו)", תרגום של חפר את אדגר ביסצ'וף, ו"פנס בודד" של דר, גורי וארגוב. לפני שרבקה מיכאלי תשוב לנעילה עם "אקטואליה" של שמר ("לא יעלה על הדעת, המדינה משתגעת"). גם כתזכורת שהיא, הסמולנית, היתה חברה טובה של יקירת הימין.

100 דקות של נוסטלגיה משובחת ומבודחת, מעמיקה ואינטליגנטית.

הטיש הגדול, לוקחים את הזמן. תיאטרון גבעתיים, שישי, 13 באוקטובר 2017

למועדי מופעים >

16/10/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הטיש בשלושה הוא הדובדבן שבקצפת
טישניק , (19/10/2017)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע