סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן קרנפים - מה שהיה ומה שיהיה
 

 
 
הבמאי אלון טיראן מזמן אותנו למסיבת-דיסקו אפלה שמנוהלת על ידי הדי.ג׳יי נרקיס טפלר. היא יושבת מעל הבמה כמו במגדל שן. אלוהים מוזיקלית שמייצגת בעצם את הכוח המשחית... תאורת הדאנג׳ן המחתרתית כופה על הקהל היושב בזווית המשלימה את זוויתיות הבמה את התחושה שזהו, בקרוב גם אתם תתקרנפו. בסיום טיראן נותן הזדמנות לכך כשהשחקנים מזמינים את הצופים להצטרף למסיבה."
תלמידי בית צבי מעלים גרסה מהודקת ומצמררת של מחזה האבסורד האקטואלי והאוניברסלי


המפלצת שהמנהיגים יוצרים

אם אצל שקספיר המושג המוליך את כל מחזותיו הוא שכל העולם במה, אבל המחזאי הרומני-צרפתי אז׳ן יונסקו המושג הוא - כמעט - שכל האדם קרנף. ירצה או לא ירצה, העדר מחכה לו ויאמץ אותו, יטמיע אותו בתוכו וימשיך לדהור הלאה אל הלהק הבא. אצל יונסקו יש עדיין שביב של תקווה, אך היא כנראה רק זו שמביא עמו מי שתמימותו עוצרת בעדו, ושואלת אולי בכל זאת מוטב להישאר בחוץ.
 
המחזה ״קרנפים״ נכתב לפני 60 שנה, ונחשב לאחת מאבני הדרך בתיאטרון האבסורד שהוא מתבונן בהם. לפי עדותו של המחזאי, הוא הושפע ממלחמת העולם השנייה, שבמהלכה ראה את הנאצים, את הפאשיסטים והקומוניסטים ומנהיגיהם משרשרים את עצמם לשורת העריצים ההיסטוריים. הקרנפים של יונסקו הם המפלצת שסטלין, מוסוליני והיטלר יצרו מבני עמם. 
 
העלילה של המחזה מתארת את התהליך הזה באמצעות קבוצה אנושית שנפגשת בבית קפה, במשרד, בבית. זהו סיפור של שני חברים טובים, ז׳אן המקפיד בהידורו, ובראנז׳ה השלומפר, ועמם גם דייזי המתוקה. בזה אחר זה, הם מבחינים בגוף מוזר - ומתחיל הוויכוח הגדול אם קרנף הוא או לא, אם אחד או יותר. אישה מבוהלת מעידה על קרנף שדרס את החתולה שלה, אישה אחרת מבועתת כשהיא מזהה שקרנף הוא בעצם בעלה. ואז אנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו כבר עדים למהלך ההתקרנפות.


קרנפים, צילום: מיקה קושלביץ'


 
מסיבת דיסקו אפלה
 
בארץ הוצג המחזה בשתי גרסאות שנחרתו עמוק. הראשונה ב-1962 בתיאטרון חיפה, בכיבובם של חיים טופול, יעקב בודו וז׳רמן אוניקובסקי, בבימויו הגאוני של רובר פוסטאק הצרפתי וסגנו דוד ברגמן שלימים היה מנהלו של בית צבי. זו הייתה גרסה כמעט ראוותנית בהיקפה.
 
52 שנים אחר כך, ב- 2004, יצר הבמאי אבישי מילשטיין הצגה מיוחדת בתיאטרון נוצר, בכיכובם של יגאל זקס, עופר זוהר ויעל ברנפלד. זו הייתה גרסה מורכבת שבה מילשטיין העתיק את העלילה מהרחוב אל אחורי הקלעים של תיאטרון. את ההתקרנפות שפוסטאק עשה עם תלבושות, עשה מילשטיין עם מערכת הקרנות על גוף השחקנים ועל מסכים. אהבתי את הגרסה הזאת חרף נקודות בעייתיות מסוימות.
 
עתה בא הבמאי הצעיר אלון טיראן ומעמיד באולם הכי קטן של בית צבי, שכל גודלו כחדר, הצגה שהיא מופת של פרשנות-במאי. הוא מזמן אותנו, מהכניסה ועד היציאה, למסיבת-דיסקו אפלה שמנוהלת על ידי הדי.ג׳יי נרקיס טפלר. היא יושבת מעל הבמה כמו במגדל שן, מתבוננת במתרחש, לוגמת מפחית ומשנה את הקצב או המצלול של המוזיקה שלה. אלוהים מוזיקלית שמייצגת בעצם את הכוח המשחית.


קרנפים, צילום: מיקה קושלביץ'

 
טיראן דחס את העלילה לבמה הנהדרת שעיצבה דינה קונסון, וגם את התלבושות הכפולות. תאורת הדאנג׳ן המחתרתית של יעקב סליב כופה על הקהל היושב בזווית המשלימה את זוויתיות הבמה את התחושה שזהו, בקרוב גם אתם תתקרנפו. ובסיום טיראן נותן הזדמנות לכך כשהשחקנים, שהם גם מעצבי התנועה הסוחפת שיש בהצגה, מזמינים את הצופים להצטרף למסיבה.
 
ובלי ספק, זו שעתם הגדולה של השחקנים הצעירים, שהרי עבורם ולמענם מביאים יוצרים בעלי רעיונות. אלה בוחנים את אלה והמבחן הגדול הוא החיבור שנוצר על הבמה. בהצגה הזאת, עם הדרכת טקסט של דפנה מרסר, החיבור מושלם. התנועה, המסך שמאחוריו נוצר דימוי קרנפי באמצעות אור וצל, תיבות שחורות שהופכות להיות בימתו האישית של כל קרנף, והמשחק של כולם בלי יוצא מהכלל ממיר את האבסורד למציאות שאומרת כי מה שהיה עוד ישוב ויהיה. אולי שם, אולי כאן. תבחרו את הזירה. 
 
מתקרנפים ורוקדים
 
את ההתקרנפות הראשונה נוטלת על עצמה אלי אשכנזי. היא מצמיתה ומרתקת ומהפנטת בתהליך המתרחש במרכז. התנועה הפיזית שלה מבפנים ומחוץ, והמבע המשתנה, יהיו בהמשך שפת ההתקרנפות הכללית. אחריה יהיה זה ז׳אן, החבר הטוב, שזוכה לגילומו המוחלט של מור חנסון, בקולו ובמחוותיו הגדולים הממלאים את האולם. הוא שופע טוב לב כחבר, ובאותו השפע הוא עובר תהליך התקרנפות אלים מאוד, במין מאבק נואש ואבוד של התנגדות.
 
הלהקה חוגגת כל הצטרפות חדשה לעדר והם כובשים אחד אחד - עדי גולדשטיין, גל זילברמן, דניאל נחמן, נעמה פורת ואלונה לובנברג. הם יוצרים דמויות ברורות, מקריות ברחוב, חבריות במשרד, קרנפיות מדויקות שסוגרות על בראנז׳ה ועל דייזי, שאותה מגלמת ברוך מתוק ליאור בן יהודה. ההתקרנפות שלה תהיה מכה באמפטיה שהיא יוצרת קודם לכן. 
 
ואחרון, כמובן הוא בראנז׳ה, בגילומו של ניר לוגסי. הוא שלומפר מושלם ואמין. צעיר שמיטיב להתבטל ולישון ולאחר לעבודה. אבל הוא כזה תם וחביב שאפילו ז׳אן אינו יכול לעמוד בקסם שלו, שלא לדבר על דייזי. לוגסי אמין מאוד בעיצוב הזה, והוא הרבה יותר ממשכנע במשחקו בחלק השני, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם המציאות החדשה, להגיע להבנה של המתרחש ובעיקר להחליט - קרנף או אדם.


קרנפים, צילום: מיקה קושלביץ'

 
בסיכומה, ״קרנפים״ של אלון טיראן ותלמידי בית צבי היא הצגה המזהירה אותנו מפני מה שיהיה ומלשכוח את מה שהיה, ומזכירה לנו שכל אחד מאתנו אחראי לכך שהחברה לא תהפוך לעדר הדוהר בעקבות הקרנף הגדול.

למועדי מופעים >

21/01/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע