סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פוליקר מציין 30 שנה ל"אפר ואבק"
 

 
 
השנים נגסו באיכות קולו ושירתו של יהודה פוליקר. הם לא ממריאים לצעקה ההיא, שצרבה בבשר, פילחה את הלב ונחקקה בזיכרון. אבל אפשר שהיו קורבן להתרגשות מן המעמד יוצא הדופן. כי זו הפקה סוחטת רגשית, שדורשת התגייסות נפשית ותעצומות נפש לא רגילות גם לאמן ש'רגיל' בחומרים האלה. מצד אחד, לא יכולת לדעת אם הוא שר חנוק מכאב או כבוש בזעם ובחרון. מצד שני אי אפשר היה שלא לדעת שהוא נרגש ומרוכז, חושש וחרד להצלחת המופע והאמירה שבו, ולכן גם מאופק-משהו."
במופע ענק ומרטיט, הצעיד פוליקר את הקהל במסע לאחור, לאלבום שבו התמודדות מרגשת עם צלקות השואה


"אפר ואבק" ייזכר כצומת מוזיקלי מרתק ויוצא דופן בתרבות הישראלית. חיבור בלתי אפשרי כמעט בין רוק לשואה, בין פופ למוזיקה יוונית, בין מוזיקה "מבדרת" לבין אמירה לאומית מצמררת, קיומית ונצחית.

זה היה שיאו של שיתוף פעולה מונומנטלי בין שני יוצרי רוק צעירים, אמיצים וסקרנים, שהלכו לחפש שורשים ומצאו תהילה. הפזמונאי יעקב גלעד והמלחין והזמר יהודה פוליקר, שרק שנים ספורות קודם לכן, היו אחראים לקול והצליל של אחת מלהקות הרוק הישראליות החשובות של שנות ה-80 ובכלל, עמדו בעיצומה של סערה יצירתית רגשית.

במקום להשתמש בבנזין כדלק וכאדן זינוק לקריירה רוק סולנית בעבור פוליקר, הם עשו פניית פרסה והתחפרו במורשת המוזיקלית המודחקת-מוכחשת שלו. בדיעבד, החזון שלהם היה מנומק והרחיק ראות (בטח יותר מזה של כותב שורות אלה), ושני אלבומי הסולו הראשונים של פוליקר - "עיניים שלי" (85') ו"חולם בהקיץ" (86'), שיצקו רוח ישראלית ומילים בעברית בלחנים יווניים נבחרים ממוזיקת הרבטיקו - סללו את הדרך לא רק לקריירה אמנותית מסחררת ומכמירת לב לאחד היוצרים החשובים ברוק הישראלי, אלא גם הניחו את היסודות לפאר היצירה המשותפת שלהם, האלבום "אפר ואבק", שראה אור ב-1988.


יהודה פוליקר, צילום: טוני פיין



מילוי חובה אנושית ואישית


המסע לאחור הוביל את השניים לגילוי גורל וזהות משותפים, היותם בני דור שני לשואה, ולהתמודדות עם נטל הכאב והזיכרונות של הוריהם הניצולים, שליווה את ילדותם והתבגרותם הם עצמם. הנגיעה של השניים בטראומה ובחומריה הקשים, הנגישה את מוראות השואה וזכרה לבני דורם ולצעירים שבאו אחריהם, יותר מעשרות שנות לימוד במערכת החינוך. היא נתנה לזוועה מובן ומוחשיות מוזיקליים "פופולריים" חסרי תקדים, והשורה "הנצח הוא רק אפר ואבק", משיר הנושא של האלבום, גילמה בבהירות ובחדות את כל הנורא והאיום שבמלחמה ההיא.

ב-1988 פוליקר של "אפר ואבק" היה כמעט איש עדות. הוריהם היו עדיין בחיים. העדויות החיות של אבא ז'קו פוליקר ואמא הלינה בירנבאום (גלעד) הזינו את "בגלל המלחמה ההיא", הסרט הדוקומנטרי של הבימאית אורנה בן דור בעקבות האלבום "אפר ואבק". היום, כשההורים כבר לא איתנו, האלבום הוא מצבה לזכרם, אנדרטה תרבותית מפוארת לבני דורם.

אז פוליקר היה בראשית דרכו הסולנית. את האלבום הוא עשה גם בתחושה של מילוי חובה אנושית ואישית. הוא שר למענם. למען ההורים. גם בשבילו ובשביל יעקב. מאז שירי האלבום "מפרנסים" באופן קבוע את הופעותיו. בביצועם "החגיגי" הפעם השליחות שלו היתה אחרת. לא רק פרטית, אישית ומשפחתית, אלא ציבורית, אפילו לאומית. עבור הצופים, בשביל המדינה, גם בשליחות העם היהודי, זה ששרד את האימה וניצוליו הצליחו לשקם את עצמם.


יהודה פוליקר, צילום: טוני פיין



נותן במה לעדויות

30 שנה הם חתיכת זמן. גלגול חיים נכבד, שיש הסופרים בו שני דורות. במרחק השנים אני מתקשה להיזכר בהעלאתו הראשונית של "אפר ואבק" על הבמה. יותר זכור לי הערב המשותף, החד-פעמי והלא מצולם (למרבה הצער) של פוליקר ושלמה ארצי, בערב יום השואה תשמ"ח בתיאטרון הקאמרי, בו ביצעו לסירוגין שירים רלוונטיים מ"אפר ואבק" ומ"חום יולי אוגוסט". אולם אין ספק שהעלאתו הנוכחית מושקעת עשרת מונים, מצגת מפוארת של צליל ומראה, מוזיקה וקולנוע, סאונד ותאורה, ורבדים תרבותיים שמותכים ליצירה אמנותית חשובה.

13 המוזיקאים המלווים (יוני פוליקר בגיטרות ובבוזוקי, שמוליק שמיר בגיטרות, עמית הראל בקלידים ובאקורדיון, יונתן לויטל בבס, אסף רייז בתופים, אמיר פינטו בכלי הקשה, אוריאל וינברגר בכלי נשיפה, ניקי (שני מיבר) בכינור, חן שנהר ואבנר קלמר בכינורות, גליה חי בוויולה, ומרב סימן טוב ואורית שלום בקולות) רק תפסו את מקומם ורכבת החלה לדהור בנוף מושלג על המסך שנמתח מאחוריהם, לכל רוחב הבמה.

האקרן רחב היריעה היה בעל תפקיד מרכזי במופע. לא רק שימש להקרנת מסכת ערוכה היטב של אימג'ים רלוונטיים, במרכזם קטעים מתוך "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן-דור, אלא ייתר את הצורך של פוליקר לדבר. הזמר, שגם כך ממעט להשיח בהופעותיו, העביר את 140 הדקות ללא מילה בין השירים (להוציא תוספת אישית, שהקדים לספוקן-וורד הנהדר של אותו "בגלל", על הקשר המיוחד בינו לבין אביו). נתן להם, ובעיקר למצגת הווידאו ולהבזקי-הבלחי העדויות המרגשות של ההורים, לדבר בעד עצמם, לקדם את הנרטיב ולהציג את השירים בתורם וכסדרם.


יהודה פוליקר, צילום: טוני פיין



יצירה מיתית

רפרטואר המופע, עם תשעה מתריסר שירי "אפר ואבק" ("מכאן ועד בכלל" ו"אהבה הורגת" והנעימה "ילל", נשארו בחוץ) - למן שיר הנושא בפתיחה ועד "כשתגדל" בנעילה - הוכיח שוב שזו היצירה המרכזית, החשובה, המיתית שלו. הכל מוביל לשם והכל יוצא משם.

ועובדה שפוליקר "מיעט" באלבומים המאוחרים - וגם הם, רק בהקשרים ישירים או מולדים ל"אפר ואבק" - והתמקד באלו שקדמו לו ו"הולידו" אותו - שלושה מ"עיניים שלי" (כולל "אלקו" ו"כפיים"), שלושה מ"חולם בהקיץ" ("אחרי המלחמה", "ירקדו הבחורים" ו"שותה הכפר") וארבעה, רובם בהדרנים, מתקופת "בנזין" - "משמרת לילה", "פנים אל מול פנים", "חופשי זה לגמרי לבד" ו"התחלה חדשה". נציגות נכבדה למורשת היוונית ולצבריות הישראלית שהיו מעצבי הקול והמבע שלו מאז ומעולם.

המאוחרים היו שלושה מ"פחות אבל כואב" (90') - שיר הנושא, "הצל ואני" ו"דברים שרציתי לומר"; שניים מהאלבום האינסטרומנטלי (בעיקרו) "לעיניך הכחולות" (92') לזכר אחיינו קובי - "הם רקדו יחפים" ו"זינגואלה"; "אני רוצה גם" מ"הילד שבך" (95'), "שלושה ימים בניו יורק" מ"אהבה על תנאי" (2010) ו"חכי לי סלוניקי" מ"ז'קו ויהודה פוליקר" (2012) לזכר אביו.


יהודה פוליקר, צילום: טוני פיין


כך ש"אפר ואבק" היה המסגרת, הקונטקסט לכל השאר, שנשזר להטעמה ולהעצמה, להארה, להבהרה ולהסבר בעזרת הווידאו והעדויות המצולמות. כמה משיריו רוכזו בחלק הראשון, "מרצין הפנים". "חלון לים התיכון" של העקורים שהקימו בית חדש בארצישראל; "שיר אחרי הגשם" שמדגיש כי מקומם של בני העם היהודי הוא במולדתם; ן"התחנה הקטנה טרבלינקה" (המתורגם מפולנית) על הסיוט והאימה שהשם-שהפך-מושג העביר בשומעיו; "קול מארץ הרוח" המצמרר בקינתו ומתריס בקוממיותו, "פרחים ברוח" (שכתבה הלינה בירנבאום) שלא מצליח להתמודד עם הפרידה החטופה והכואבת מיקירים שנשלחו אל סופם (ומרטיט בנגינת סקסופון);

ו"בגלל" העוצמתי בכולם, שחרט לנצח את הסיוט בנפש בני הדור השני:

"בגלל שאחרי המלחמה ההיא/ נולדתי אני/ בגלל שאחרי המלחמה/ נולדת אתה... בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה/ בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה/ בגלל זכר הפרידה החפוזה/ בגלל שתמיד צריך לרוץ... בגלל הנשיקה המרוחקת של אבא/ בגלל האצבע המאיימת של אמא... בגלל הדלתות הנעולות/ והקולות בחדרים... בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח/ בגלל הזיכרונות בגלל הזיכרונות/ גם אנחנו קורבנות... בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר/ בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר... בגלל החולשה בגלל הבושה/ בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים... בגלל שכל חייך תחפש אהבה/ של איזו אמא טובה/ בגלל שכל חייך תחפש/ איזה אבא לפייס// בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר/ בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר/ בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד/ בגלל זה".

שיר וביצוע שמותירים אותך חסר מילים, חסר אונים, וגם נרעש ומעריץ יוצרים שהפכו חומרים כאלה לאמנות.


יהודה פוליקר, צילום: טוני פיין



נכנסים לקצב

חלקו השני של המופע סימן פאזה רגשית אחרת. יותר שמחה, קצבית ועולצת. האווירה נעשתה צבעונית בחסות וידאו-ארט תזזיתי שמצא מנוחה נכונה בעומק הבמה, לאחר שהורם המסך הראשון. הרוקנרול שסומן ב"בגלל", קיבל זריקת מרץ עם "רדיו רמאללה" הנהדר כתמיד (שעובד תמיד על בלוטות הנוסטלגיה של בני הדור שלפני מלחמת ששת הימים), המריא ב"שלושה ימים בניו יורק" וחגג עם הקלסיקות הרקידות של "בנזין".

"כשתגדל", המנון הסיום, היה מעמד מרגש, גם מפאת ההקדמה של אמו של גלעד, בדבר הצורך לחנך ילדים כנגד הרוע, ויותר מזה בזכות השירה המשותפת לכל הנגנים, שהתייצבו בחזית, לצדו של פוליקר, לשיר - רק לצלילי מיתרים וקלידים - עם הקהל המרוגש עד כלות.

השנים נגסו באיכות קולו ושירתו של יהודה פוליקר. הם לא ממריאים לצעקה ההיא, שצרבה בבשר, פילחה את הלב ונחקקה בזיכרון. אבל אפשר שהיו קורבן להתרגשות מן המעמד יוצא הדופן. כי זו הפקה סוחטת רגשית, שדורשת התגייסות נפשית ותעצומות נפש לא רגילות גם לאמן ש"רגיל" בחומרים האלה.

מצד אחד, לא יכולת לדעת אם הוא שר חנוק מכאב או כבוש בזעם ובחרון. מצד שני אי אפשר היה שלא לדעת שהוא נרגש ומרוכז, חושש וחרד להצלחת המופע והאמירה שבו, ולכן גם מאופק-משהו. כל כולו של פוליקר היה נתון בתוך ההופעה, ואם היא נשמעה פחות עוצמתית ומלהיבה מצד הנגינה והשירה, זה רק מפני שהיא היתה יותר עוצמתית ומרגשת מבחינת ההרגשה, שלו ושל הקהל (אם אני יכול לדבר בשם כולם).

לגבי עובדה אחת אין עוררין: פוליקר, שתימרן בין ישיבה לעמידה ובין נגינה באקוסטית, בחשמלית ובבוזוקי, הוא נגן בוזוקי הרבה יותר טוב היום מפעם. באלבום דאז הוא היה "מתלמד" של חיים רומנו. היום הוא אורים ותומים לאחרים.


יהודה פוליקר, צילום: טוני פיין


ההופעה התקיימה בסמיכות ליום השואה הבינלאומי (במסגרת פסטיבל החורף הראשון של היכל התרבות בתל אביב ובמסגרת האירועים לציון 60 שנה להיכל), וכיוון שיש כבר מועד להופעה נוספת (ב-8.3 באותו מקום), מן הראוי שתיתוסף ל"חגיגת השלושים" הופעה גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיתקיים השנה ב-14 באפריל. גם היא בהיכל התרבות ולא בחלופות אחרות תחת כיפת השמיים.

ואנצל הזדמנות זו להציג הפקה ייחודית זו כמועמדת לפרס היצירה הציונית מטעם משרד התרבות. שלא רק שהיא ראויה ושווה יותר מכל הפקה ממלכתית בנושא זה, כהצדעה פרטית, מרשימה ומושקעת, היא גם חוויה תרבותית מעצימה.

יהודה פוליקר, 30 שנה לאלבום לאפר ואבק. היכל התרבות תל אביב. חמישי, אחד בפברואר 2018

למועדי מופעים >

05/02/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע