סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן דודו טסה ב"איגרת אל הילדים"
 

 
 
שמונה שירים ב'איגרת אל הילדים'. חצי שעה של מוזיקה מסעירה ומרגשת. שירים נפלאים, נהדרים, חיוניים, לפרקים להטוטניים במילוליות שלהם, אך תמיד בהירים בהתכוונותם. ענייניהם קיומיים. אדם, בית, חפצים ורכוש. בדידות, זוגיות ואהבה, פצעים ופחדים. אורבניות כזירת התרחשות, העולם כמקום לא פשוט לחיות בו, משא החיים."
הזמר והיוצר הלחין את שירי אלי אליהו באלבום חדש עם הפקה מוזיקלית פסיכדלית המשולבת בצלילים אקוסטיים-קלאסיים



כבר שמונה שנים נמשך שיתוף הפעולה בין הזמר והיוצר דודו טסה לבין המשורר אלי אליהו. מה שהתחיל בהיסוס משהו, עם "יש בינינו בית" ו"עם חלומות כאלה" באלבום "סחרחורת" (2012), ונמשך בהתייצבות חד-משמעית של טסה מאחורי האמירה של אליהו עם שיר הנושא ב"עיר ובהלות" (2014) ועם "הבדידות הארוכה" - השיר הפותח ב"הגולה" (2016) המשובח, תסס מתחת לפני השטח, התבשל והתעצם באלבומו החדש של טסה, "איגרת אל הילדים", שגם הוא (כ"עיר ובהלות") שואל את שמו מספר שירה של אליהו.

רוצה להגיד, שטסה מוצא באליהו נפש אמנותית אחות (בדומה לגלעד כהנא, שותפו הבכיר ב"הגולה" ובעת האחרונה בכלל, בשירותי יצירה למבצעים אחרים), של מי שמדבר מפיו ואל נפשו, מפעים את דמיונו ומנסח עבורו - גם מבלי שהתכוון - מצבי רוח, הגיגים, תחושות ותובנות. מזכיר את הסינרגיה בין כנסיית השכל לשמעון אדף, אולי גם את מה שמצאו אילן וירצברג ושמעון גלבץ בשירה של יונה וולך, אם כי טסה "אחראי" לגמרי לגילויו של אליהו כ"פזמונאי".

ברם, בניגוד לשיתופי הפעולה הקודמים, שמצטיירים בדיעבד כנקודתיים (אם כי עם ערך מוסף משמעותי נצבר), "איגרת אל הילדים" מבוסס אך ורק על שירים של אלי אליהו, שמונה במספר, מספרו החדש, הנושא שם זה. וכלל לא משנה אם העמקת שיתוף הפעולה היצירתי הזה משחררת את טסה (זמנית מן הסתם) מהכתיבה התובענית כנראה עם כהנא. כי בה בעת היא אינה מאפשרת לטסה להתעלם מהיצירתיות המבעבעת והמפעפעת שבדמו, על כורחו כמעט.


דודו טסה, צילום: יובל אראל



מתמסר לשירה

נוכח ההספק המטורף שלו, מעורר ההערצה והיראה - זה אלבומו התשיעי בתשע השנים האחרונות, כולל שני אלבומי הופעה ושניים עם "הכווייתים" - טסה עלול להלחין את התנ"ך (ספר טלפונים כבר אין) אם תנוח עליו ההשראה ובמצב הרוח המתאים. רעב בטירוף. ארטוהוליק. חולה אמנות. אחוז תשוקה. ליצירה, למוזיקה, לאתגר. לחדש כל העת. כאילו אם ינוח או יחדל חלילה, זה קיצו.

ובאלבום זה יותר, מכל מה שעשה עד כה, הוא מתמסר לשירה. באופן הכי טוטאלי. לא רק מזדהה עם כתיבתו של אליהו, הופך אותה לשלו, גם המצע והמעטפת המוזיקליים הם אמנות אחרת. בפיצוח הנעימה הפנימית של השירים, בהתאמת לחנים לא שגרתיים ובאריזה המוזיקלית המרתקת. הכי ניסיונית, הכי אלטרנטיבית, הכי אחרת, מרחיקה עד הקצה, טהורה, רחוקה מלהיטנות ומסחריות (דבר שאף פעם אי אפשר להאשים בו את טסה, והפעם יותר מתמיד). כאילו עשה את המוזיקה, את האלבום, נטו לנשמה. אמנות לשם אמנות.


  


ההפקה המוזיקלית מאתגרת. פנטסטית (מלשון פנטזיה) בחזון שלה. פסיכדלית בחיבור החלומי בין כלים אקוסטיים-קלאסיים (פסנתר, כינור, ויולה וצ'לו מזה, קרן יער וחליליות) לבין קלידים, מחשב ותכנותים, סינמטית בהשראה וברוחב הידיעה, עתירת הוד, סהרורית ומסוייטת, ומהולה בתחושת דחיפות כובשת.

אלבום מהפנט. הכי אלקטרוני עד כה שלו ושל ניר מימון, שותפו הנאמן בעיבודים ובהפקה מוזיקלית. הכי אינסטרומנטלי. ואם בהישענות על טקסטים של יוצר אחד לא די, המבע האינסטרומנטלי המובהק והחריף מקרב את "איגרת אל הילדים" לאלבום קונספט. מצחיק להגיד אופקים חדשים עבור טסה, כשהבנאדם לא חדל לחדש.

שירי משא החיים

שמונה שירים ב"איגרת אל הילדים". חצי שעה של מוזיקה מסעירה ומרגשת. שירים נפלאים, נהדרים, חיוניים, לפרקים להטוטניים במילוליות שלהם, אך תמיד בהירים בהתכוונותם. ענייניהם קיומיים. אדם, בית, חפצים ורכוש. בדידות, זוגיות ואהבה, פצעים ופחדים. אורבניות כזירת התרחשות, העולם כמקום לא פשוט לחיות בו, משא החיים.

אפשר להבין מה דודו טסה מוצא באלי אליהו. הוא מדבר מגרונו לפעמים. "כל החורף לא כתבתי שירה, ולא זכרתי/ ולו חלום אחד שחלמתי. עזבתי בית/ ואשה. שכרתי דירה. כל מה שהייתי מוכרח/ מצאתי מושלך ברחוב זה או אחר... אינני יכול לדעת דבר על שאלת/ חיי או לאמוד מה מצאתי וכמה אבד לי..." ("צומת דכים" הפותח). מתחבר למצוקות נפש אמנותיות ואנושיות שלו.

או: "ואלה היו ימי השקר ולילות הכזב. וכל מה/ שיגורתי מפניו בא וכל מה שבא/ יגורתי מפניו... לעתים/ מחריב אדם את ביתו/ במו ידיו" ("כריתות" הבא אחריו). שני שירים שמצעם כנגינת עוגב, ואת מסך המחשב ומסכת התכנותים, מצליחים להבקיע קאנון מקוֹנֵן בראשון (אריאל קסיס) וקרן יער נוגה בשני (איתמר לשם).


דודו טסה ואלי אליהו, צילום: יובל אראל


ואפשר להמשיך ולצטט בלי די. להטעים מה הסעיר את המחשבה והצית את הדמיון של טסה. "היו דברים שלקחתי אתי/ והיו דברים שהשארתי מאחור/ מה שיכולתי לזכור ארזתי, ומה/ ששכחתי כבר לא אזכור", כותב אליהו ב"המעבר", אותו הוא חותם במילים "...היו דברים כבדים - שאדם/ אחד לא יכול לשאת לבדו/ הדבר הכבד מכל/ היה העתיד לבוא". ואם זה לא הפחד של טסה, מה כן?

מולו הייתי מציב את "הדלת" הפנטסטי לא פחות. פתיחתו, בטרם יתערו ויתערבו הצלילים האלקטרוניים, מיתרים כמו היה פרטיטורה קלאסית: "ביקשתי לברוח מפני העולם ובא העולם/ ודפק על הדלת. ולא פתחתי. זעם העולם/ והלם על הדלת. ולא פתחתי. רכן העולם/ ודחק פתקי אהבה מתחת לדלת. ולא פתחתי/ עשה העולם את עצמו מתרחק. וחיכיתי רגע/ ועוד אחד, והעולם היה שקט כפי שלא היה/ מעולם. ואינני יודע אם באמת האמנתי/ או שמא רציתי ללכת שולל, ופתחתי/ את הדלת לרווחה והעולם נבהל".

כן, דודו טסה הרוקר, דודו טסה שאֵרָם של האחים אל-חכוואתי, מוכר את נפשו לשירה. בהנאה בלתי מוסתרת.


  


אלבום מופת

ועל אף השירה ולמרות הקונספט, האלבום הזה בהחלט עשוי להוציא להיטי רדיו והופעה. ואם לא "צומת דרכים" לעיל, מועמדים ראויים לא פחות ואולי אף יותר הם "אם באהבה מדובר" ו"השיבה". הראשון - "והיא היתה מלאך הצלה ומלאך חבלה/ אבל אז עוד לא ידעתי דבר. עוד לא ידעתי/ אם באהבה מדובר... והיא היתה מלאך העונג ומלאך הכאב/ ונְַחֲשי מחשְבותיה (ולא מחשָבותיה, כפי שהוא שר) נכרכו סביב כל נקודות/ התורפה של הלב. אבל אז עוד לא ידעתי דבר/ כלומר איך זה ייגמר... והיא היתה מלאך הרעש ואחר כך מלאך הדממה" - זוכה להפקה מלהיבה (שבהדגמה הבימתית נשמעה מסחררת) שבה ביטים נהדרים, חדים ומתכתיים וגם רכים ופעמוניים, נמהלים במשיכות צ'לו אתניות-מזרחיות (נטע מימון). סאונדטרק אדיר.

גם השני מתכבד בהפקה מוזיקלית מועשרת ומופלאה, אלקטרונית קדחתנית, כשהגמישות שטסה נוהג בטקסט של אליהו, גוזרת פזמון חוזר מרגש ומתנגן: "כעת אני יכול לשוב לעיר הזאת. שם שפכו/ השמיים על ראשי אשפת כוכבים/ שם נרמסה הלבנה תחת שעטת העננים. האם ייפתחו/ לי הדלתות? האם ינוע הזמן על צירו?". וגם הוא, כקודמו, מסתיים בסערת גיטרות רוקנרולית. פצצה.

את שתי היצירות האחרונות אפשר להגדיר כיוצאות דופן (באלבום שכולו יוצא דופן). "הגנה עצמית" ("אין לי אליבי/ הייתי היכן שהייתי/ אינני זוכר הרבה/ ממה שעשיתי/ הזמן הונף כמאכלת/ החלל נפער כמו פצע/ הפחדים עלו מן האוב/ האם מי שראה אדם/ נמחק לנגד עיניו/ יוכל לחדול מלכתוב?/ האם מי ששמע את מילתו/ האחרונה של אביו/ יתיר לעצמו/ לאהוב?") הקצרצר (1:35 דקות) הוא אפילוג אפולוגטי, הסבר אפשרי לדרייב שמניע את השירה. ואת הפצעים שבלב ואת ההרהור הפילסופי צובע קלרינט טורקי (הראל שחר) מנחם.

שיר הנושא נועל. אולי שיר "הילדים" היחיד באלבום. פנייה אל התלמידים שהיינו ועודנו. למען המעתיקים, הלוחשים בחשש, החורטים על שולחנות, המאחרים, הבוהים מבעד לחלונות, אלה ששוכחים את המחברות, שנרדמים בשיעור, שלא יודעים את התשובות, שתמיד יושבים בקצה, "זה שקם פתאום ויוצא". הילד הזה הוא אני, מן הסתם. טסה. שרק מנגן ומלווה קולית. ואלי אליהו המשורר קורא, וניר מימון מנגן בפסנתר, מחפש לצקת משמעות לירית ונאבק בגבורה בתיפוף (ברק קרם) וברקע האלקטרוני המתוכנת והסהרורי שהוא עצמו חולל.

יצירה נהדרת. עוד אלבום מופת בדיסקוגרפיה המופלאה של דודו טסה.


איגרת אל הילדים, עטיפת האלבום. איור: שריאל קסלסי, עיצוב גרפי: אורית מילר


שלוש הערות לפני סיום


העברית

מצער שטסה לא הולך עם אליהו עד הסוף. בדרך כלל הוא נאמן לניקוד השירה, אבל פה ושם מועד וחוטא. אם מקפיד בכבודה של ו' החיבור לפני אותיות בומ"פ (וּמה, למשל) מדוע לא לפני שווא נע (וְדְברים) - שתיהן שורה אחר שורה ב"המעבר". אם על הָחלל ב"הגנה עצמית" ניתן למחול (הֶחלל הוא הנכון), חֶבלי מלים ב"השיבה" היא טעות חמורה בהבנת הנקרא (הנכון הוא חַבלי). מרגיז כי הטקסטים מצורפים והם מנוקדים כהלכה.

הקרדיט
נוכח חלקם ותפקידם המכריע של הטקסטים, קשה לי להבין מדוע אלי אליהו אינו חולק קרדיט משותף עם טסה בחזית האלבום. הרי "איגרת אל הילדים" זה שלו. ספר שירים שהוא כתב. לא "של" טסה. צירוף שמו היה אקט, נדיב, הוגן וראוי.

הפורמט

אין לי מושג מה הרעיון בהסתפקות במהדורת וויניל (אריך נגן 12 אינצ') בלבד. להיפך. אני חושב שזו טעות קרדינלית. נגיד שהפצה בפלטפורמה דיגיטלית היא ברוח הזמן ותמורות העיתים. אך מעבר לתהייה - מה יש יותר, פטיפונים או נגני דיסקים? - הוויניל הנוסטלגי יקר להחריד, מתנשא ופלצני לאללה, ובעיקר זה אלבום קונספט, של חתיכה אחת, מנוגד לחלוטין לאופי ההפצה העכשווי, המשוייך לעידן צריכה של שירים בודדים. יש לי הרגשה שלחץ ציבורי ישנה את הגישה החמדנית. לא הוגן לדרוש 139 ₪ בעבור מארז משותף של תקליט וספר, כשדיסק וספר "שווים" קצת יותר ממחצית הסכום.


דודו טסה ואלי אליהו, צילום: יובל אראל


דודו טסה. איגרת אל הילדים (הליקון)

למועדי מופעים >

04/03/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע