אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לגברים בקיץ 2018
 

 
 
מיזהר אשדות דרך תומר בר ועד עמיר לב - שבעה אלבומים של גברים ישראליים שיעשו לכם את הקיץ


לא הרבה מעניין קורה במוזיקה הישראלית הפופולרית בימים אלה. לפחות לא בכל הקשור לאמנים ותיקים, הפעילים מזה שנים ולאורך זמן. לא פשוט ולא קל לחדש ולהפתיע בעידן בו היצירה מתכנסת לאולפנים ביתיים כשהמטרה האמנותית איננה בהכרח אלבום, אגד של יצירות באמירה משותפת, אלא ההתכוונות - בהשפעתה הברורה של המרשתת - לשירים בודדים, שלא לומר להיטים.

ובכל זאת, אפילו קצת במפתיע, זימנו השבועות האחרונים מספר יצירות של אמנים, זמרים-יוצרים בעלי שם, שהצליחו לקרוא תגר על הציוויים האופנתיים, ולרענן את היצירה העכשווית שלהם באלבומים חדשים שיש בהם גם זיקוק, גם זיקוקים, והם בהחלט זקוקים לאוזן טובה ומיטיבה.



  


יזהר אשדות. כך הולך הרוח

הכי מפתיע, אולי, בקבוצה זו הוא אלבום האולפן השישי (ותשיעי כולל אלו שהוקלטו בהופעה) של יזהר אשדות, ראשון מזה שש שנים, מאז "עניין של הרגל" - פער זמן שמלמד שיצירה חדשה אצל אמן ותיק מצריכה השקעה וחיפוש עיקש אחר השראה. והיא באה משני כיוונים מנוגדים לכאורה: אחד בהחלטה לכתוב את השירים עם יהלי סובול, מי שכבר חיבר בעבור אשדות את "במרחק נגיעה מכאן", ומהכיוון השני, בתפירה אותם וביניהם, בדיעבד כנראה, להשלמת המלאכה האמנותית, ביצירות אינסטרומנטליות מנוגנות בעיקר בסינתיסייזרים. לכאורה? מפני שהאלקטרוניקה הזו זרה אולי לאלבומיו האישיים, אך לא לעבודתו בשירות אחרים לאורך השנים. וכך נוצר אלבום אמורפי, מזוקק ולטעמי גם הומוגני, של שישה שירים ושישה קטעים מנוגנים, לאורך 49:57 דקות.
 
על אף פער הגילאים ביניהם סובול כותב לו שירי זוגיות בוגרים, ואם להאמין ל"הפעם זה מרגיש אבוד" המצוין - להיט הופעות מכאן והלאה - אלה אגדות למבוגרים. סוג של חשבון נפש, בחינת רגשות ומחשבות, אהבות וגעגועים, חלומות ומקומות וגם שיטוט במחוזות ובזמנים - לאזנים של אנשים שראו-שמעו-חוו משהו בחיים, וימצאו בשירים החדשים (כמו בשיר הנושא היפהפה, ספק החמצה, ספק מיצוי; ב"את והגשם" הנקי בהשראה שאנסונית; ב"כפר צרפתי" המצוחצח רוק'נרולית; ב"קר ובהיר" במקצב סלוני של פעם; וב"זה לא הזמן" הדואט המתפכח עם דורון טלמון המבוקשת מ"ג'יין בורדו") גם זהות וגם הזדהות, ולא מעט נגנים עמיתים מוכרים וקולות אהובים ומפתיעים. גם היצירות האינסטרומנטליות מלודיות והרמוניות, ועל אף נטייתן האווירתית ("קמבודיה" המתגעגע) והקצבית ("קחי אותי בחזרה" הרקיד והמעובד לעילא), הן מצליחות לרגש. אולי "הסחלב" הנועל קצת פחות. בסך הכל עבודה נהדרת של אמן בוגר, מגוון ובשל, שלא חושש להזמין את המוזה בכוח, ולהעמיד לרשותה את כל יכולותיו כמוזיקאי (אן.אם.סי יונייטד).



יזהר אשדות, צילום: אוהד רומנו




חנן בן ארי. לא לבד

אין באלבום השני של חנן בן ארי, אחת הפריצות המדוברות של השנים האחרונות בפופ המקומי, אותה התלהבות טרייה של "איזון", אלבומו הראשון, על אף להיטי הרדיו וההופעה שצרורים בו. הגורם לכך הוא ויתור על שירותיהם האינטואיטיביים של המוזיקאים שליוו אותו בהפקת אלבום הבכורה, לטובת מגע ידו המנוסה והמלוטש של אייל מזיג, אחד המפיקים המוזיקליים העסוקים בסביבה. זה לא רע, אבל ההפקה המוזיקלית של "לא לבד", המצוחצחת יתר על המידה לטעמי, גורמת לבן ארי לאבד בטרם עת מהרעננות הסוחפת שאפיינה אותו. הוא נשמע הרבה יותר מיושב וצפוי, פחות תזזיתי ומפתיע, וזה על אף הגיוון הסגנוני (גם הוא נדמה, יתר על המידה) שמאפיין את האלבום. גם ההזדקקות לשירותי הכתיבה של עמיתים - מתוך תשעה טקסטים, רק שלושה כתב לבד (השאר עם רועי חסן, רועי זמיר וקרן פלס) - מעידה שהליטוש והמירוק הנוכחיים, באים על חשבון החספוס המבורך של ההתחלה, דבר שלא פועל בהכרח לטובתו.

   


ועם זאת, קשה שלא לאהוב את בן ארי, שפוסע בצעדים נמרצים להיות מאמי לאומי. הוא תמיד חיובי, תמיד אופטימי, תמיד בעד. אהבה, זוגיות ("תודה שאת" בנוסח סווינג למתקדמים), משפחה ("בשורות טובות" שמזכיר את הרוב של "הדורבנים"), הורות ("הלב יגיע בקרוב" הטבול בדאגה לבתו, "ילד" שתוהה ומתחבט לגבי בנו), חברה וישראליות. נושאים ועניינים שיש לגביהם הסכמה, כפי שהוא (ופלס) מכריזים ב"ויקיפדיה" המואר בנגיעות גוספל וסול, הטקסט העמוק באלבום, חברתי ואנטי-פלגני, שכולו בעד אחווה, שוויון, שלום עולמי ונגד דעות קדומות ו...קלישאות. בהפקה המועשרת של מזיג מקום של כבוד לתזמורי נשיפה ומיתרים, לאלמנטים אתניים (ב"על משכבי" הים-תיכוני-בלקני, הדואט עם משה פרץ, היחיד באלבום שלבן ארי אין יד בכתיבתו וגם ב"מה אתה רוצה ממני" - תחינה-תפילה שנצבעת בגוון חסידי-מזרחי), ולהשפעה ארצית בשירה ובהפקה ("פרדס חנה" השורשי-ישראלי ו"רגע" הסלסה הפולקית), ערך מוסף של מי שמנגן עם שלמה ארצי כבר חמש שנים. האם לא אצה לו הדרך? (אן.אם.סי יונייטד).


חנן בן ארי, צילום: משה נחומוביץ'


תומר בר. לדעת הכל

הוא היוצר הצעיר ביותר ברשימה, 23 בלבד, אבל עם רקורד מרשים של ארבעה אלבומים קודמים ומוניטין של ילד פלא של פסנתרן יוצר בתחום הג'אז. אם תרצו זה הצעד המשמעותי הראשון של בר בכיוון הפופ-רוק הישראלי גם כזמר-מבצע, ואולי אלבום הבכורה שלו כמוזיקאי בוגר, למרות שלא היה ספק לגבי כשרונו ובשלותו גם קודם לכן. האריזה, שאין בה צילום שלו, רק תמונת לב בין דפי ספר, מאיירת רצינות. "לדעת הכל" הוא סוג של אלבום קונספט. יצירה אחת מגובשת (47:38 דקות), תכנית ומוזיקלית, שעשויה פרקים (13) שפורשים - אפרופו תהליך רגשי שעבר - תפישת עולם נוכחית לגבי אהבות ופרידות, שאיפות והצלחה, אגו והתבטלות, וגם שאלות והיבטים פילוסופיים לגבי מקומה וחלקה של התרבות, מבט על התעשייה והזירה המוזיקלית, הרהורים על המטריד אותו בחיים כפי שהם ניבטים בפריזמת המוזיקה, ובכלל - הצצה למתחולל במוחו.

   


הטקסטים לא מצורפים אבל לא נחוצים נוכח בהירות ההבעה מצד אחד וריבוי רבדי הבעה מצד שני. מוזיקלית המצע הוא ג'אזי מובהק, אליו נמהלים מאפיינים קלאסיים ומודרניים, כמו ספוקן וורד (עם אריק אבר, ב"השטן" וב"הצלחה"), היפ-הופ וסול (שיר הנושא) וגם השפעות ואזכורים של מוזיקת ישראלית מוקדמת ואחרת (כמו ב"את" שנשמע כהומאז' לכספי-את-גרוניך). לבר - באלבום זה לפחות - שירה רכה, לחשנית-חששנית, כמו נרתעת לפגוע במרקם האינסטרומנטלי ובהתכוונותו, אבל טומנת בחובה הבטחה מסקרנת לעתיד (נענע דיסק).



תומר בר, צילום: גיא נחום לוי





אבי גרייניק. גרייניק©

בסך הכל אלבומו השני של אבי גרייניק כסולן (אחרי "יש מי שאוהב" מ-2004), אמן רבגוני (שחקן, בדרן, זמר) שמוכר בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם עידן אלתרמן ("ילדים סורגים" ולהקת "לולה"). כשחקן, וגם כזמר-יוצר, מעמיק גרייניק את המופנמות של דמותו, וכך גם באלבום זה, בעיבודיו ובהפקתו המוזיקלית של אלעד אדר. עשרה שירים על 30:12 דקות. קצרים, מתומצתים ומדויקים, אך מגלים כתיבה חכמה, רגישה, מתכתבת עם מלנכוליה זהירה, לא מוותרת להומור, ובעיקר שומרת על ענייניות ובהירות ונמנעת מרגשנות. אלבום אישי מאוד. תמהיל של הגות ומהות, געגועים ותמונות מן העבר וגם גילויי זוגיות, משפחה והורות. ביום שבו אהובה שנטשה נתנה לו בראש, נולדו איש חדש ו"מחתרת של איש" החכם, שיר הנושא של מופע הבמה שלו. ב"אני מחכה לך" הוא נכסף וכמה אליה; "לא נגרעת במאום" הוא שיר נהדר על זוגיות, בביצוע משותף עם השחקנית-זמרת הנפלאה רות רסיוק, שראוי להיות דואט מפואר במחזמר; בעוד "ואינך", שיר אהבה וקשר עמוק בין אשה לגבר, בלדת רוק מרומזת, זוכה לסולו מוצדק של רסיוק.

  


זיכרונות עבר חמצמצים, מנוקדים בהומור אנושי, הם "אמא של נדב", כתמונה חרמנית, מתוקה-אסורה, של בן עשרה, "המורה עירית", על מחנכת שנהגה בו יד קשה שעה שנזקק להבנה, לתמיכה ולהכרה בדיסלקטיות שלו (ולראייה, שמה בטקסט הוא אירית...), "יפית", קאנטרי-ווסטרן קליל (שוב עם רסיוק) על אהובה שעשה דיאטה, נעשתה קלה כציפור וביקשה לפרוח, להשאיר אותו מאחור, וגם "שיר אהבה דו-גלגלי" הבנוי כלהיט יחסי, כשיר תשובה ל"נערה עם משקפיים" האולארצ'יקי, אלגוריה שמדמה רגשות לרכיבה על אופניים. משלימות את האלבום שתי תמונות משפחתיות: אחת געגוע עמוק לאבא שלא זכה לראות אותו אבא ("ילד מחובר" שיר של אחווה והתבגרות) ושניה - שיר לילדו שלו, עילאי, "בוא תהיה סתם ילד/ ואני סתם אבא" ("איש קטן" המקסים). ובכדי להבין שגרייניק מדבר ביזנס ואמת, צילומי האריזה החושפניים, בתקריבים אמיצים ואכזריים אפילו (שערות באוזניים, חטטים בפנים), הם אילוסטרציה הולמת לאלבום שמגיש את החיים שלו בחצי שעה של חשיפה מרגשת, מכמירה ונוגעת. וכל הכבוד לתומכי הדסטארט שאפשרו לו את ההזדמנות. אכן, סימן רשום (עצמאי).




אבי גרייניק, תמונת יחסי ציבור



עידן רפאל חביב. קולות הנושמים.

רגישותו הרבה של עידן רפאל חביב כזמר ומקדמי האמינות שלו כיוצר, שמהווים ניגוד עצום ל"גלגולו" הקודם כלוחם שייטת עשוי ללא חת, הם כנראה סוד קסמו, במיוחד בהופעותיו השוטפות. אולם גם "קולות הנושמים, אלבומו השלישי, צורף ומזקק את ההבעה הייחודית שלו, בתשעה שירים על פני 34:54 דקות, והופך אותה לחוליה מהותית ומשמעותית נוספת ביצירה הנמשכת שלו. בחסותו של גלעד שמואלי, מתופף, נגן קלידים והמפיק המוזיקלי של האלבום (העיבודים משותפים) מגיש חביב רוק רך ולירי, במתכונת מוזיקת עולם אוורירית, רכה ומלטפת, שהולכת יד ביד עם השירה הרכה והמשכרת שלו, וכמו נושאי השירה שמרפרפים ועורגים אל חלומות וזיכרונות, עולמות אגדה ומחוזות רחוקים, שאליהם התוודע במסעות ובנדודים.


  


למרות רכותם, השירים בתנועה מתמדת, אולי בזכות נגיעות אלקטרוניות בלתי מורגשות מצד אחד ובלתי פוסקות מצד שני, שמגיעות לשיאן ב"אין כבר סתם" האַפֶּרי יותר מאחרים, שמתכתב עם צלילי טראנס ונמצא בדרך להיות להיט הופעות מן הסתם. למן שיר הנושא בפתיחה, זו הצצה לתוך נפש מיוסרת, שמנסה להחלים ולהתגבר על משברים וחסכים. "הזמן עובר ומדייק את הגעגוע", הוא שר ב"לה בוהם" המערסל, שיר אהבה וגעגוע הורג לאחת שכבר לא איתו, כמו מאפיין את רגישותו ואת האמפתיה העמוקה שהוא מעורר. שירים וגעגועים: "את כל מי שרציתי לאהוב", "מחשבות על אהבה" במתכונת שיר ערש, "נדיה", "מי נגע בך" ו"לתת ולקחת". המסע מסתיים עם "נשרט ומשתחרר" האורבני והסוריאליסטי משהו. האלבום מלווה בצילומים אפלוליים וליליים, הולמים את אווירתו. כשנחשפים ונשאבים פנימה, "קולות הנושמים" הוא אלבום מרגש (אן.אם.סי יונייטד).



עידן רפאל חביב, צילום: מאיר כהן



מאור כהן. מקום שקוף

את מספר האלבומים שהקליט מאור כהן בחייו, אם כסולן ואם כחבר להקה, קשה לספור. הבנאדם פורה (וחברותי!) בצורה לא תיאמן, אם כי לא תמיד מצטיין בבחירת החומרים ובמינוף הקריירה שלו קדימה, אלא יותר בהתפזרות לצדדים. דווקא אלבום "קטן" זה, כמעט חסר הוד באריזתו, הוא אחד הטובים יותר בדיסקוגרפיה האינסופית של כהן. אלבום מפתיע בבגרותו, בנכונותו להיחשף ולהיות רציני, לרגע. "שָם", השיר הפותח תחת המוטו "שם מאחורי הרקע/ שם מעבר למילים/ שם זה יוצא באמצע/ של כל הימים// שמע מרחוק את השקט/ שם לא צריך לרדוף/ אל תנסה לגעת/ זה יותר מדי קרוב", מוביל תריסר שירים נהדרים על 40:40 דקות. כשהוא מזוקק (עם אופיר קנר בהפקה מוזיקלית, בקלידים ובתכנותים, ותוספות גיטרה - וקצת דיסטורשן - של גבע אלון, איתמר מאירי ועמית יצחק) זה מאור כהן שהיינו רוצים לשמוע ולזכור. לא השטותניקי והחפיפניקי, אלא זמר-יוצר רציני עם גישה בוגרת לחיים, לרוק'נרול ולבמה.


  


הוא שר על הצורך במילה, הצורך בשתיקה, ועל  חשיבות האמירה והיצירה בחייו (כמו "לשתוק" האוטופי, "לא נשאר מזה כלום" הרוקי, "התמונה האחרונה" על מירוץ הקריירה המטורף ו"בינוני" - תובנה חשובה מהדרך שלו כעצה לחיים). והוא עושה זאת עם לחנים מצוינים שמהלכים קסם בין פופ לרוק, בין נינוחות לגרוב, בין תשוקה לסתלבט, במבע מפויס, נינוח, בכיף ועם מבט ממזרי. גם הזוגיות, איך לא, מצויה שם עם "לצאת מזה" שמרגיש אירוויזיוני, "איתך" ספוג הגעגוע עם לחן מקסים של פעם, "לא נדע" שהוא המנון לאהבה, לא פחות, ו"בוא" שממחיש את הצורך בתחזוק הזוגיות (עם דורון טלמון המבוקשת). בשלהי האלבום כהן אף מפתיע (ומענג!) בהתמודדות עם לחנים שלו לשירים של רחל ("הלך נפש") ולאה גולדברג ("ושוב" שבו הוא מזכיר את מחמאות העבר שנקשרו בשמו כממשיכו של אריק איינשטיין - בלחן, בקול ובביצוע). ואם זה לא מספיק הוא מסיים עם מוטו אפשרי נוסף - "שר בלי סיבה" השאנסוני באופיו. "מקום שקוף" מחזיר את האמון בפופ הטוב של פעם וגם את האמון במאור כהן. תישאר ככה בבקשה (נענע דיסק).


מאור כהן, צילום: גלעד קלוגר


עמיר לב. חשמל מהשמש

המינימליזם הידוע של עמיר לב - בכתיבה, בהלחנה ובהגשה - מגיע לשיאו ב"חשמל מהשמש", אלבום האולפן השביעי שלו (והתשיעי כולל אלבומי הופעות). דומה שלב, מהיוצרים הייחודיים והמרגשים ברוק הישראלי ומגדולי המספרים שלו, מתמצת ומהדק, מדייק ומזקק עוד יותר את כלי ההבעה (גם בנגינת הגיטרה המיומנת שלו) וההפקה (ללא דיסטורשן ועם סיוע בלתי מורגש כמעט של תופים, כלי הקשה, עוד וקמנצ'ה), כמי שמטיל את מלאכת המילוי, ההשלמה וההעשרה על המאזינים הנאמנים שלו. מלאכה לא קלה, אך מאתגרת ומפצה, בעבור "אלה שלא יכולים להרשות לעצמם" וגם בעבור אלה ש"עדיין לא נוסעים בחינם", אם לצטט שורות מהשיר הפותח "הירוק העולה".

  




גם המסגרת הסיפורית "נפגעת" מהגישה הנזירית המוגברת של "חשמל מהשמש". סיפורים שהופכים לתמונות, עם קווים "קמצניים", מועטי מילים. תמונות של אנשים קטנים עם חיים פשוטים ומצבים שגרתיים, עם פיוט אופייני אך לא תמיד עם פואנטה. יש בהם שירים אישיים-פרטיים, כמו שיר הנושא שכורך את אביו המת עם בתו הקטנה, "אחותי מרים" שרופא אחד אישר לה גראס חופשי, ו"שנינו" שענינו זוגיות שמתוארת בהבלחי צילום. כל אלה לצד שירים של מציאות מקומית כמו "סנו ז'אוול" על פליטי עבודה מאפריקה, "מונית צהובה" או "ירושלים",  שאותה הוא מתאר בחמש עשרה מילים במחזוריות של חמישה משפטים בלבד. "מעיין" ו"נהיה עשירים" הם היחידים אולי שמזכירים, בפרטנות-היחסית שבהם, להיטי עבר צנומים פחות. כאמור גם הצליל רזה ומזוקק, בעיקר הגיטרה שלו, כמו נאמנה לאקורד אחד בכל שיר, לא סוטה ממנו, לא מרחיבה את המנעד, מתעקשת באובססיביות מונוטונית להעביר הלאה לִיד של רגש, אווירה או מצב רוח, לבדוק את השפעתו. גם אריזת האלבום, המאוירת במקטעים מציור "לילה בקיבוץ" של אבישי פלטק - אותו עמוד תאורה בווריאציה אחרת בכל איור. עשרה כאלה, כמניין השירים (על 41:27 דקות), תמיד על רקע עלטה מוחלטת, חלקם לצד עץ חשוף-גזע או רמז לעלווה מוריקה - הולמת את האמנות הנזירית והמזוקקת. אלבום למתקדמים, למיטיבי לכת (התו השמיני).




עמיר לב, צילום: ניקה מרגולין
  
 


23/07/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע