אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 אוקטובר 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שרים החלונות הגבוהים - עונג רב
 

 
 
הנאמנות למורשת המוזיקלית, 'אחת הפסגות של הפופ הישראלי' כדבריו של שבן, היא טוטאלית. אם תרצו זה מסע לאחור במנהרת הזמן, אם תרצו - כך נראה ונשמע סיאנס. הנגינה מודרנית, עכשווית לגמרי, אבל העיבודים המושלמים של אז, עובדים גם היום, ממש כמו ההרמוניות הקוליות שנשמעו כאילו הועתקו לימינו. משל למה לתקן דבר שלא התקלקל."
אסף אמדורסקי, שלומי שבן ויעל קראוס בהומאז' בימתי מוצדק לאלבום המסד של הפופ הישראלי


הסיבות להפקת מופע המחווה לשירי החלונות הגבוהים, בהשתתפות אסף אמדורסקי, שלומי שבן ויעל קראוס, אינן חשובות. הן מגוונות, מן הסתם. מכמיהה עזה וגעגוע עמוק לקלאסיקות מכוננות בזמר העברי, דרך הצדעה ראויה לשירים של שמוליק קראוס, אריק איינשטיין וג'וזי כץ, ועד לחלטורה קיצית מכובדת, בתקופת מעבר של המוזיקה הישראלית הפופולרית.

חשובה התוצאה: האנדרטה החיה שהיא מציבה לאלבום המסד של הפופ ישראלי, שהוא גם האלבום היחיד של שלישיית החלונות הגבוהים. כמו גם ההנאה הרבה שהיא מסבה לזמרים-מוזיקאים-מבצעים ששותפים במחווה הנוסטלגי, ועמה העונג הרב שהם גורמים לקהל המשתוקק והנכסף.

ההומאז' הבימתי מוצדק. במיוחד אחרי ההצדעה האולפנית המאכזבת של "התשמע קולי", שהפיקה גלגל"צ אשתקד עם אמנים שונים לציון 50 שנה לצאת האלבום. נדרשה חוויה מתקנת לציון היובל הייחודי הזה ואי אפשר היה שנרשה לעצמנו להחמיץ כזו סיבה לחגיגה. והמתכונת המשולשת הזו, על הגישה המוזיקלית שלה - בהיצמדות להרמוניות ולהרגשה של החלונות המיתולוגיים - היא לא פחות מאשר תענוג. עבור אלה שלא חוו את המקור בזמן אמת, עבור אלה שלא זיהו בזמנם את גודל השעה והמעמד, ולבטח עבור אלה שהיו. ואני יודע. אני משם.


שרים החלונות הגבוהים, צילום: גיא פריבס


שירים עם עמידות מרשימה

בניגוד לשלישיות אחרות הפעילות במרחב המוזיקלי הישראלי בימים אלה - מהחברים של קריבו (שלושה זמרים עם שירים של השלישיות הישראליות הגדולות), דרך השלושרות (איה כורם, רז שמואלי ומיכל גבע בגרסה נשית של אותו רעיון) ועד "שלושתנו" (חנן יובל, דורית ראובני ואורי הרפז, ברענון שירי עבר שלהם) וגם הרכבים אחרים ששרים נוסטלגיה - "שרים החלונות הגבוהים" מתמקד (לפחות בחלקו הראשון של המופע) ביצירה ספציפית מאוד, מתוחמת בזמן ובסגנון, ומשתדלת בכל מאודה להיצמד אליה, לשחזר אותה ולהחיות אותה, באמצעות הצדעה לשמה ומתוך הכרה בגדולתם של מפץ מחולל ודור מייסדים.

ואל ייקל הדבר בעינינו. הרפרטואר המוקלט של החלונות הגבוהים זוהר כמגדלור, משמש כעמוד אש לפני מחנה הפופ הישראלי ומוביל אותו גם כיום. מעבר למשקל הסגולי של השירים בהוויה הישראלית ובתרבות הזמר שלה, השמעות רדיו של השירים ההם רק מלמדות כמה נותרו טריים ורעננים עדיין, חיים ונושכים כאילו הוקלטו היום. לועגים לשיני הזמן ומביסים בנקל את הספקנים. עמידות מרשימה ויוצאת דופן שרק מאדירה את המיתוס של השלישיה ויצירתה.

נאמנות טוטאלית למורשת

כמה מילים על הליהוק של "שרים החלונות הגבוהים": יעל קראוס, החוליה הפחות מוכרת בשלישייה, הזמרת בתפקידה של ג'וזי כץ, היא אחייניתו של שמוליק קראוס (בתו של יגאל, אחיו הצעיר). באינדי-רוק הישראלי היא מוכרת הרבה יותר, בעיקר כסולנית ההרכב פאניק אנסמבל. הקירבה הגדולה ביותר שלה למיינסטרים - עד כה לפחות - נרשמה לפני כעשור, בהרכב האולפן בוסה, שהצדיע לשירי עבר ישראליים בעיבודים במקצב הבוסה נובה.

גם לאסף אמדורסקי, הרוכב על גל ההתנסות הנוסטלגית המפתיעה והמוצלחת שלו עם מורשת "הדודאים" של בני אמדורסקי אביו, זיקה מיוחסת לחלונות הגבוהים. אביו היה מפיק האלבום של השלושה. בתעמיד הבימתי ובשילוב הקולי הוא "מייצג" את אריק איינשטיין דווקא (ובין השאר מתהדר כמוהו בווסט מחויט, פריט לבוש ייצוגי של איינשטיין).


                             כרזת מופע המחווה לחלונות הגבוהים התואמת לכריכת האלבום המקורי, צילום: מיכאל טופיול


ושלומי שבן? הוא עצמו מתלוצץ שהקשר היחיד שלו ל"חלונות הגבוהים" הוא שאביו אהב את האלבום שלהם. אבל כמוזיקאי-על מקומי, שבן הוא האיש הכי נכון לכל אתגר מוזיקלי (ראו את עבודתו המופלאה במופע המשותף עם חוה אלברשטיין). כמוזיקאי מוביל הוא "זכה" בתפקיד של קראוס, המלחין שמאחורי החלונות הגבוהים. וגם "הולבש", כפי שניתן לראות בהצדעה לכרזת המופע, בחולצת גולף כקראוס בזמנו, אפילו שזה לא מסתדר עם מזג האוויר הקייצי המקומי.

מלווה אותם הרכב נגנים משולש הכולל את רון אלמוג בתופים (המשמש במקומם של אהרלה קמינסקי וזוהר לוי, השותפים בנגינה דאז), אורי קוטנר בבס (ב"תפקיד" שמוליק ארוך הזכור לטוב) ויונתן דסקל בפסנתר ובקלידים ("במקומו" של זיגי סקרבניק, שחתום גם על העיבודים - תזמורים דאז - של השירים).

הנאמנות למורשת המוזיקלית, "אחת הפסגות של הפופ הישראלי" כדבריו של שבן, היא טוטאלית. אם תרצו זה מסע לאחור במנהרת הזמן, אם תרצו - כך נראה (כולל ההקפדה בלוק ועם תוספות כוריאוגרפיה) ונשמע סיאנס. הנגינה מודרנית, עכשווית לגמרי, אבל העיבודים המושלמים של אז, עובדים גם היום, ממש כמו ההרמוניות הקוליות שנשמעו כאילו הועתקו לימינו. משל למה לתקן דבר שלא התקלקל.

תמצאו את זה בשפע איזכורים, כמו ב"חיקוי" נגינת העוגב והאורגן של סקרבניק ז"ל ("איפה הם כל אבותינו" למשל). אך במיוחד אמורים הדברים לגבי שירתה של קראוס, ללא ספק התגלית של המופע. אינך יודע אם (בנאמנותה למעמד) היא מחקה את המבטא האמריקאי המלבב של ג'וזי, או אולי נותנת דרור לשהות הממושכת שלה בארצות הברית להתבטא בשירה. בכל מקרה, הגישה הרגישה והטיפול המדויק מוציאים את יעל קראוס גדולה ומעוררת התפעלות.

שני חלקים, מגוון להיטים

כאמור, חלקו הפותח של המופע, כמחצית השעה הראשונה, מיוחד לשירי האלבום - כמעט אחד לאחד ועל פי סדרם המקורי. רק "כמה נעים" (מילים של איינשטיין וקראוס), הבונוס המאוחר (שנכלל בגרסת הדיסק, 2007) מחליף זמנית את "הבובה זהבה", שנדחק - ובצדק - לשמש כהדרן הנועל. קצר? אבל כך כתבו אז. שירים קצרים.

ואלה שמות: "יחזקאל" (חיים חפר), "אינך יכולה" (יורם טהרלב, והפזמונאי היחיד של החלונות שחי עדיין עמנו), "חייל של שוקולד" (חנוך לוין, שהחלק של שבן בו מהדהד לפרויקט לוין "היספיקו החיים?" שאותו הוביל לפני כחמש שנים), "האהבה הראשונה" (עמוס קינן), "איפה הם כל אבותינו" (חפר), "כל השבוע לך" (אריק איינשטיין), "זמר נוגה" (רחל), "הורוסקופ" (חפר; שאם תרצו מנבא את הצליל הים-תיכוני ברוק המקומי), "ילדה קטנה" (חפר) ו"אז מה" (איינשטיין, שיר אהבה אביבי נצחי לתל אביב) שמסתיים בסערת בוגי רוקאבילי גרובית.


  


בחלק הזה שבן, בפוזיציה לא שכיחה בעבורו, חופשי ומאושר מול המיקרופון, חולק בנגינה על גיטרה אקוסטית עם אמדורסקי. קראוס, נתונה בשמלת מיני לבנה ככץ בשעתה, "מקשקשת" בתוף מרים (המקורי של ג'וזי). הומאז' נטו, בלי התחכמויות (אפילו קטעי הקישור חביבים), מתוך קריצה אוהבת וחיבוק גדול לגדולתם של מניחי אבן הפינה.

החלק השני, כשעה הופעה, מהרגע שאמדורסקי מתחבר אל הגיטרה החשמלית ושבן מתיישב אצל הפסנתר ו"מגרש" את דסקל אל הקלידים (ואל גיטרה נוספת), מוקדש כבר לשירים מאוחרים יותר של אנשי החלונות, כפרטים וכצמדים. עדיין הומאז' אבל מסירים את הכפפות. מגישים את השירים בעיבודים עכשוויים, עם כל מה שמתבקש ומתחייב מרוק מתעדכן.

יש תקווה לפופ הישראלי

קראוס חוברת אל התום המכמיר של "ימי ראשית הקיץ" (לחן של קראוס ליענקלה רוטבליט, שחלקו ביצירה הקראוסית זוכה מכאן להבלטה ולהדגשה), מאירה את ג'וזי כץ כסבתא האמנותית של דורון טלמון מג'יין בורדו. אמדורסקי מצטרף אליה לדואט הפלאי והמרגש "שוב (חזרת פתאום)" שהלחין קראוס למילים של דפנה עבר הדני - אולי היפים ביותר שלו ושיר שרוצים לשמוע שוב ושוב. ואת הזוגיות המאוחרת של כץ וקראוס ממשיך שבן כעזר כנגד ליעל ב"נתפייסה" (מרים ילן שטקליס) המשובב.

שניים מעמודי היסוד ביצירה המשותפת של רוטבליט וקראוס הם הקלאסיקות "לוח וגיר" ו"סוס עץ". שבן מתענג על הראשון, בהומאז' אנאכרוניסטי לשירה של שנות ה-40 וה-50, עם רי"ש רדיופונית מתגלגלת (תנו לשבן לנצח!), ואמדורסקי נהנה בשני מליווי קולי נהדר של עמיתיו (וגם מהיצמדות יתר לפרומפטר...). לפני סיום שבן ואמדורסקי חולקים בבתי "כשאת בוכה את לא יפה" (קראוס ויהונתן גפן) העולץ תמיד, כשקראוס דוחקת בקהל לקום על רגליו.


  


קראוס, מן הסתם בהחלטה הפקתית מודעת ומכוונת (שתצא עם משהו מההפקה הזאת) ממשיכה לחגוג עם "אצלי הכל בסדר" (רוטבליט ומאיר אריאל, קראוס ושלום חנוך), וגם (רגע לפני ההדרנים) עם "מה איתי" (שיוצאי השלישייה כתבו יחד עם רוטבליט וחנוך), בביצוע משותף עם אסף, כשבשיאו שבן ינטוש את הפסנתר, יחבור לעמיתיו בסיומת נה-נה-נה ארוכה עם הקהל. נגמר רוקנרול ברוח חבורת לול.

ההדרנים הם כבר בחירות אישיות, פחות מכופתרות. כך, למשל, שבן מפגין קמצוץ מסגולותיו הפרשניות כזמר וכפסנתרן עם "סע לאט" האגדי של איינשטיין ומיקי גבריאלוב. הופך אותו, כהרגלו, לרסיטל פסנתר, כשכל שוני שר איתו. קראוס, שכיכבה ודי הותר, מאפשרת הצצה מחויכת ואינטימית אל ההתכנסויות המשפחתיות של ילדותה, כשדודה, כטוב לבו, היה נותן קולו ב"בושה גדולה במשפחה" המשעשע (Shame And Scandal" " של שון אליוט). בעוד אסף מחזיר אותם לתלם עם "רואים רחוק רואים שקוף" של רוטבליט.


שרים החלונות הגבוהים, צילום: גיא פריבס



אקורד הסיום מחזיר אותנו אל הסיבה שלשמה התכנסנו, האלבום של החלונות הגבוהים, במעמד נעילה מכונס במרכז הבמה עם "הבובה זהבה" (מרים ילן שטקליס) - כמעט א-קאפלה, כשיר ערש והשכבה ברוח המדויקת של אותם ימים. שלא נשכח עבור מי באנו ועם מי חגגנו את המופע המקסים והנהדר הזה.

אם להאמין לרגע לאסף אמדורסקי, יעל קראוס ושלומי שבן, עוד יש תקווה לפופ הישראלי. היא טמונה בעברו.

אסף אמדורסקי, יעל קראוס ושלומי שבן שרים החלונות הגבוהים. שוני בנימינה. שלישי, 24 ביולי 2018

למועדי מופעים >

29/07/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע