סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מי את באמת, נרקיס?
 

 
 
אני לא סגור על נרקיס. השירה שלה נשמעת לפעמים מן הגיהינום, אך גם מפלחת שערי מרום. יש בה יותר מדי מסתורין, ניגודים, הפכים ועימותים לא פתורים."
הדיווה הדתייה נוראית ואלוהית, משעממת ומלהיבה, ראוותנית וצופנת סוד. מבולבלים? גם אנחנו


אפופה מסתורין
 
אני לא סגור על הזמרת נרקיס. נכון יותר, אני מבולבל לגמרי לגביה. אני לא בטוח, אבל אין לי מושג, אם זה השם האמיתי שלה. שזה כבר סימן. אני מוצא ביצירתה המוקלטת ובדמותה הבימתית יותר מדי מסתורין, ניגודים, הפכים ועימותים לא פתורים, ומוקדם לי, בשלב הזה של הקריירה שלה - אמנם כבר בת 36, אבל רק אחרי אלבום אחד, "בוא נדבר אמת", שראה אור בראשית השנה - לפענח את אמנותה. אזדקק מן הסתם לזמן וליצירה מוזיקלית נוספת כד לגבש מסקנות החלטיות לגביה.

גילוי נאות: אני לא מתלהב מהפקות האולפן של המוזיקאי צח דרורי. להוציא את עבודתו בשירות אביתר בנאי, דומני שהוא פחות עזר מאשר תרם בעיבודים ובהפקות מוזיקליות לקידום אמנים עימם עבד, ולהעלאת הקריירה שלהם על דרך המלך. ההפקות המתוכנתות והממוחשבות שלו אולי מרשימות אבל בלתי ישימות לחלוטין למימוש בימתי, וכך יוצא שאמנים שעוברים אצלו כיתת אמן, נדרשים למעשה להכשרה מעשית לחיים, שזה אומר - עיבודים והפקה יותר ידידותיים.




נרקיס, צילום: אורטל לוין


כאמנית מדרום הארץ (עקבותיה נתגלו לראשונה בגוש קטיף) - שדה הפעילות של דרורי ומעריציו - גם נרקיס עבדה עם דרורי על אלבום הבכורה שלה. אלא שבניגוד לזמרות אחרות, ויחסית לעבודות הפקה קודמות שלו, היא זכתה במעטפת נגישה וידידותית יותר (אולי הודות לסוללת המעבדים שאיתה, שכללה גם את יהוא ירון, אביב בכר, רונן רוט ושחר חזיזה, נגני האולפן שלה), שיש בה אמנם תכנותים, אך לא נשענת - השבח לאל - על מחשבים וסינתיסייזרים, כי אם על כלים חמים ואותנטיים. 
 


  

למי את פונה?

תשעה שירים ב"בוא נדבר אמת", על 33:17 דקות. נרקיס יצרה את כולם, מלים ולחנים, להוציא שיר אחד, "ענני", שמילותיו מיוחסות לר' שלום קורח. לפחות בשלב זה הכתיבה של נרקיס מוגבלת. לא מפותחת. דומה שהיא חגה סביב עצמה, סביב אותם נושאים ומוטיבים, שבולטת בהם דואליות הכוונה - בין אם הפנייה לגבר, בין אם ממוענת לבורא. בין שהם שירי אהבה ובין שהם שירי אמונה.

נרקיס נוקטת לשון כתובים ומקורות, נוטה לפיוט. היא מרבה להשתמש בדימויים מן הטבע. שמש ושמיים, מדבר ושקיעה, וגם הרעיון של ריצה, בשדה הפתוח בעיקר, חוזר על עצמו לא אחת, אולי כביטוי להסרת כבלים, לפריקת מוסרות, בדרך להיות חופשיה, בדרך ליצור זהות חדשה של אשה חופשיה. לפחות בכוונתה להעצמה נשית אי אפשר לפקפק.

ככזה, האלבום נושא חותם אישי ברור, של מי שמבקשת להתחיל דף חדש, אם כאשה, אם כזמרת. במפגש ראשון עם קולה, נרקיס נשמעת מחוספסת. שירתה קהה משהו. מבעה אפל, כמו מסתיר סוד, מסקרן ודורש פענוח. הלחנים אפלוליים ועמוקים, בנויים במחזוריות ובמונטוניות של מזמורי תפילה, לא דווקא יהודיים. אולם על אף הניכור המסוים בשירה שלה ואווירת הנכאים הנוודית-מדברית שהיא מחוללת, נרקיס מצליחה לייצר איזו אמת. ולאורך זמן המלודיות לקעקע ולפרק התנגדויות ואפילו להיכנס ללב ולעורר אמפתיה. 
 



נרקיס, צילום: אורטל לוין



שואו-אוף ראוותני
 
המפגש הבימתי עם נרקיס מגדיל את הבלבול. כבר פגשנו זמרות עוטות שביס ששרו בפני קהל מעורב, כמו אתי אנקרי או דין דין אביב. אלא שבניגוד להן, חילוניות שחזרו בתשובה אך שמרו על ענווה אמנותית בסיסית והתנהלות בימתית מאופקת, נרקיס מחצינה את האמונה שלה בשואו-אוף מנקר עין, כשהיא מתהדרת בלבוש ראוותני, של שביס וגלימה בזהוב מבריק דמוי עור. מה שמעורר תהיה אם השביס הוא עדות לאמונה או אלמנט אמנותי, ובכלל - האם נרקיס מכוונת את עצמה למן הרגע הראשון להיות דיווה?

כך, לפחות, מהפוזה או מהבטחון המופרז והצעקני שהיא מציגה על הבמה. לגיטימי, אלא שהוא - כלומר היא - נעדרת כל צנעה. "מלאה" מעצמה. לא מעט ב"אשמת" ההפקה המוזיקלית, החשמלית והרועשת, המפתיעה והמאכזבת, של המופע (יהוא ירון). רוק'נרול, כבד בדרך כלל, נישא על חודי הכידונים של שני נגני גיטרה (גיא בן עמי וניר שלמה), בס (יהוא ירון) ותופים (מתן וקסלר), וגם קלידים תומכי אותה אווירה (מתן וקסלר). התחושה, שלי לפחות, היא שלסאונד אין קשר לשירים, לא לה ולא לאופן שבו היא שרה. הפקה אחרת, אקוסטית ואותנטית, היתה משרתת אותה ואת השירים ומסריהם טוב יותר לטעמי.

פתאום ההפקה האולפנית של דרורי נשמעת ענוגה ואפילו מקודשת נוכח הסאונד האיצטדיוני של ההופעה, כשהשירים מתחפשים להמנונים - כה רחוק מהתכוונותם האישית האינטימית. לא רק שאיני מבין את החשמל הזה, גם לא חשבתי שאעדיף אלבום של דרורי על פני מופע בהשראתו. שום רכות, שום דל"ת אמות, שום עידון, שום פיוט. נרקיס והחברים שלצידה ומאחוריה מפעילים מכבש מתיש של צליל, שמסתיר את הדיקציה הלקויה שלה ובדיעבד את היותה זמרת מוגבלת. אולי מסקרנת, אבל מוגבלת, חד מימדית ולא מגוונת.



נרקיס, צילום: אורטל לוין

לא אפסו הסיכויים ללהיט
 
היא נשענת על "בוא נדבר אמת" ומשמיעה שמונה משירי האלבום. רק "אני אגיע", שיר משאלות ושאיפות במערכת זוגיות - שבו היא מסורה למאבק עיקש, בלתי מתפשר ולאמונה ביכולותיה ובכוחותיה, גם האחרונים - נשאר מחוץ למסגרת המופע.

תמצאו שם את שיר הנושא - שנועל את האלבום אך פותח את ההופעה - ששֹם את הכנות והיושר במערכת היחסים מעל לכל, אך נשמע (באלבום) כמו פיוט של אביתר בנאי ללא כיסוי אמנותי; את "אל תעזוב" ("ימים שלמים חיכיתי לך/ לילות ארוכים שמעתי קולך/ אל תעזוב לפני שאור ראשון מגיע" - מי? אהובה הנעלם או הבורא הטמיר?) שצבוע בביט אתני וסיכוייו להיות להיט לא אפסו עדיין.

את "תהיה לי בית" ("אני נוסעת אל מקום אחר/ לסגור בו חלונות לחלום בו חלומות... אני בורחת כדי לחזור מהר/ תכסה בשמיכות של סודות ורצונות") עם גיטרה אקוסטית מפתיעה לרגע; או "ענני" המדובר, תחינה מפורשת, מנקודת מוצא מיואשת, שנשמעת לרגע אחרת, אבל נכנעת שוב למרעשת הסאונד; "מרים" גרסתה הפמיליארית לסיפור המקראי של מרים הנביאה, שעל יופיו אפשר לעמוד רק באלבום, לא בניסיון הבימתי הכושל לשיר אותו. 
 



נרקיס, צילום: אורטל לוין

האמת תצטרך לחכות
 
הגוון הנוגה של התפילה ב"עצה" שפותח את האלבום ומשמש כסוג של מוטו לדרך, אישית ואמנותית ("אלך אל ההרים/ אבקש עמה/ לא אקח דברים/ רק תפילה..."), מצליח לשמור את התכוונותו בביצוע הבימתי (היא וגיטרה אקוסטית בלבד), כשיר לשעת לילה זעירה שמתפתח לשירת רבים משותפת; ולקראת סיום את "אל תעצום עיניים", שמחזק גם הוא את נכונותה להיאבק על האמת שלה ("אני באה להילחם בידיים") - אולי השיר שמדגים בצורה הטובה ביותר את קולה כשהיא ממוקדת - חודר קירות בטן ומפלח חדרי לב; וכמובן את "שדות", הלהיט הנוכחי שלה, היצירה הכי מוצלחת שלה בינתיים. היא חוגגת בה את ההעצמה הנשית, את חדוות הגילוי ורוח החירות, בפנייה ספק לבת דמותה, ספק לנפש תאומה, ספק לחברה קרובה, ספק לאשה באשר תהיה. ההפקה המוזיקלית סביבו "רגועה" יותר, עוזרת להשביח את השיר, ליידד אותו.


   




ביניהם היא משלבת שירים חדשים ואחרים, כמו "הדרך למעלה" מאלבומה הבא, תחינה צעקנית במעטה רוק כבד; "כמה כוכבים" שבו היא מזמינה "שכונה"; לחן שלה, מפתיע בגישתו, ל"אם ננעלו" שזוכה ללבוש מוצלח של בלדת רוק; "Stay" של ריהאנה, כזכרון מהתקופה בה נרקיס החלה לכתוב, ובאנגלית; ו"שישמור לי עליך" לנעילה, כתפילה שחיברה למען בנה, אך טוב לזוגיות בכל מצב רוח ומזג אוויר.

ועדיין אי הבהירות חוגגת. כזמרת נרקיס יכולה להיות נוראית, אבל לפרקים גם אלוהית. השירה שלה נשמעת לפעמים מן הגיהינום, אך גם מפלחת שערי מרום. וכאישיות בימתית היא מייצרת שעמום והתשה, ובה בעת היא עשויה להיות מלהיבה. ואם הסתדרתם עד היום בלעדיה, אין סיבה שתשנו את אורחות חייכם ואת טעמיכם במוזיקה בגללה. אלא אם נרקיס תלמד להעביר מסרים, תתמקד ותשתפר, ובעיקר תכניס איזון ועידון בדרכי ההבעה שלה. האמת תחכה.



נרקיס, צילום: אורטל לוין


נרקיס, בוא נדבר אמת (קמע)
נרקיס בהופעה. זאפה תל אביב. שלישי, 25 בספטמבר 2018


למועדי מופעים >

14/10/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע