סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רן דנקר - מחוץ לארון, על הגדר
 

 
 
על הבמה 'משהו אחר' מוצג כחגיגת רוקנרול, אבל בפנים, בתוכו, דנקר יותר רך, עדין ורגיש. לחומרים האישיים של האלבום מגיע קהל בוגר, מקשיב ומבין יותר - בטח לא מאות הנערות הצווחניות שגדשו את זאפה."
אלבום הבכורה שלו כסולן הוא חשיפה מדהימה, אמיצה ובלתי מתפשרת, המתורגמת על הבמה לפוזה של רוקר עם מעריצות צווחניות. לא הגיע הזמן להחליט?


אלבום חזק ומרשים

בפרפראזה, החיים הנוכחיים של רן דנקר הם לוקסוס. כבר 15 שנים (מאז הפציע בסדרת הטלוויזיה "השיר שלנו", 2004) שהוא נוכח בחיינו האמנותיים ועדיין לא החליט מה בדיוק הוא רוצה להיות. זמר, שחקן, אמן רב-תחומי, כוכב קולנוע, סתם שובר לבבות. למה לוקסוס? מפני שדנקר הוא ברוך כישרונות באופן יוצא דופן, המפליא בכל תחום אמנותי שבו הוא בוחר לעסוק (טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון, זמרה, חפשו אתם הגדרה), והעולם פרוש - ממש כך - לרגליו. הוא רק צריך לבחור. אלא שהוא לא ממהר להכריע, ומחזיק אותנו - בפירוש - במתח.

ואולי "משהו אחר", אלבום הבכורה שלו כסולן - הרואה אור במרחק 11 שנים מ"שווים", אלבום האולפן המפתיע והמצליח עם עילי בוטנר (קודם שהקים את "ילדי החוץ") ומופע הבמה הסופר-מצליח שבא בעקבותיו - הוא הצהרת הכוונות המיוחלת? רגע לפני שימלאו לו 35 שנים בהחלט הגיע הזמן. רן דנקר הוא כבר ילד גדול, בשל לקבלת החלטות.

רן דנקר צילום: רפי דלויה

זה לא אלבום רגיל, ולא אלבום של מה בכך. מהצד העובדתי, יש בו עשרה שירים על 37:55 דקות, שרק שניים כתב והלחין בעצמו (ועוד חצי שיר, ביחד עם אלעד אדר). את שמונת האחרים כתבה עבורו נועה גולנדסקי, שנוסף להיותה זמרת ומוזיקאית, ש"עברה" בהרכבים "בוסה" ו"פאניק אנסמבל", היא חברת נפש של דנקר, שנחשפה ליומניו הפרטיים והתקינה מהם שירים מרגשים.

שמונה אלה הולחנו בידי מוזיקאים ויוצרים עמיתים, כמו מארינה מקסימיליאן (שניים), גיא מנטש, בן שופן, אדר (שניים וחצי) וגולנדסקי עצמה. לא בדיוק מה שאתה מצפה מיוצר רוק "בראשית דרכו". גם לא מההפקה המוזיקלית, שאמורה להציג חזית הומוגנית באמירה, וכאן "התפזרה" גם היא בין מספר מוזיקאים - גיא מנטש ויהל דורון (ארבעה שירים), אדר (שניים), שופן (אחד) ואיתי צוק (שלושה).

אך כנגד כל ההיגיון הרגיל והמקובל של היצירה, "משהו אחר" הוא אלבום מרשים, חזק ומהדהד, מרגש וסוחף, מפתיע ומגוון. הוא עשוי (בהשגחתו של המנהל האמנותי גדי גידור) כסיפור מסגרת. כביכול קורות של לילה אחד. לילה של התכנסות אישית ונוקבת, חווייתית וכואבת, כסוג של דין וחשבון חושפני עם החיים. תיקון דנקר. אלבום שנפתח בשיר הנושא "משהו אחר הולך לקרות הלילה", וננעל ברפרייז שלו "כל מה שיבוא". שני מבעים מוזיקליים שונים - לחן של מנטש והפקה של גיא ויהל בראשון, לחן והפקה של אדר בשני.

את התווך אפשר לקבל כפשוטו, כהרהורים ומחשבות, סיכומים ותובנות על התנסויות וחוויות בינאישיות, מערכות יחסים ואהבות, בעיקר אהבות, כאלה שמאכלסים-מפרנסים חיים וביוגרפיה של כל צעיר יוצר אחר. אולם כשחייו הפרושים והמוכרים לכל של דנקר מונחים מנגד, האלבום הוא חשיפה מדהימה, אמיצה ובלתי מתפשרת, שניתן לסימוכין ולפרשנות מדויקים - בזמנים, במקומות ומול אנשים. מהיותו של דנקר בן להורים גרושים, דרך נדודים עם אמו ונעורים לא פשוטים, ועד להתנסויותיו הכואבות והלא מוצלחות באהבה וחקירתו העצמית את זהותו, גם המינית. 

   

  
הגשה טוטלית


אם "משהו אחר" הוא אמת חיים, תעודת זהות אישית ורגשית, המבע המוזיקלי שלו מציב את רן דנקר כרוקר. לא אופנתי אני חייב לומר. דווקא על זמני, קלאסי. כזה שנשען על יכולת קולית מרשימה במיוחד, מגוונת ועמוקה, נסמכת על צבעי קול יפים, על שירה ערבה ועל טוטליות בהגשה. כמו גם על אי היצמדות לז'אנר מסוים, אלא על גיוון סגנוני ועל שיטוט ודילוג בין סוגות.

בהפקות של גיא ויהל הוא נשמע כצלע השלישית של "ריבלדיי", הרכב הביכורים שחשף את כשרונם לעולם, במיוחד בשיר הנושא שזוכה להפקה המוזיקלית היפה ביותר שלהם מאז. ב"בית" הם מוציאים ממנו את איכויות המייק בראנטיות שלו (אגב, טעות היא נקבה ולא זכר...), וב"אהבה וכישלון" (האם זו את, נינט?) מציעים ללחנם המשותף של דנקר ואדר שמיכת ביטחון נהדרת של אלקטרו-פופ רקיד. סאונד אלקטרוני, יותר רוקי, מפרנס גם את "שלושה רחובות" של מקסימיליאן וצוק, האמצעי בשלושה שירים ברצף שבודקים - בכמיהה ליציבות, לעוגן, לקשר ולחום -  את גבולות האהבה הגברית.

צוק גם מציע בריחה פסיכדלית פופית מרהיבה ל"אמילי" (מלים ולחן של גולנדסקי) עוד מקרה של אהבה פצועה ("אמילי היתה שמש חורפית/ והשקיעה שלה צפויה מראש..."), שנרצה או לא, מתכתבת בהנאה עם "לראות את אמילי משחקת" של הפינק פלויד. בעוד "בלי בלמים", אנקדוטת ההסתבכות עם החוק שהלחין והפיק שופן, מתכסה בהיפ-הופ לעומתי, שאולי עדיף היה להקליטו עם ראפר מקצוען.


רן דנקר צילום: רפי דלויה

"מתרגל אהבה" (הלחן דנקר, ההפקה צוק) נוטה קמעה למחוזות מוזיקת עולם/ניו אייג' (ובכל מקרה, בתכניו הוא כנראה טיפה הארד-קור מכדי להעלותו על במה, לפחות בשלב הזה של הריצה; השיר היחיד מן האלבום שנשאר כרגע מחוץ להופעה). מה שמדגיש את שתי הבלדות בראשית האלבום - "בלי לדעת לאן" ו"חלומות מופרטים" - כשני השירים העוצמתיים של דנקר.

בראשון הוא מלטף את פצעי האהבות של אמו, ואורז בתוך מזוודה את הצער שלה, על הפרידות התכופות מהגברים השונים בחייה, ללחן מכמיר של מקסימיליאן, והפקה של גיא ויהל. בשני, לטעמי השיר היפה ביותר באלבום, נפשו עורגת לזיכרונות ולסודות ילדות, נכספת אל מימי הכינרת, בלחן שלום חנוכי יפהפה של אלעד אדר (והפקה מזוככת לא פחות).


 
  
 

 
פוזה בימתית
 
על הבמה "משהו אחר" מוצג כחגיגת רוקנרול, בחסות ההפקה המוזיקלית של אריאל קשת, חבר להקת "פול טראנק", שבתנופת קלידים אופיינית מביא מהווייבס, הגרוב, הריגוש וההתלהבות שלה; יוצק, עם הנגנים אבנר טואג (גיטרות), נועם שחם (בס) ורועי חלד (תופים), אחידות דינמית ומיישר הדורים. דנקר נהנה מהסיטואציה כמו מהעמידה על הבמה, ומפרק אנרגיות ואגרסיות בתנועה. באמת שלא משנה מה מודפס על גב ז'קט הג'ינס שלו: מטאליקה או ריבלדיי (ששאלה ממנה את תצורת הלוגו). ההרגשה וההתנהלות בתוך ומתחת לז'קט, הן העיקר.

ועדיין להרגשתי, יש הבדל בין האלבום לבמה. כי בפנים, בתוכו, דנקר יותר רך, עדין ורגיש מאשר הפוזה הבימתית שהוא מאמץ לעצמו. אולי זה ניסיון להתנער מדימוי היפיוף הנערץ, אהוב הילדות, לחמוק מחיבוק הדוב שלהן. לחומרים האישיים, הבוגרים, של "משהו אחר", מגיע קהל בוגר יותר, מקשיב ומבין יותר. בטח לא מאות הנערות הצווחניות שגדשו את זאפה והיוו את עיקר הקהל במופע ההשקה. והן רק נציגות של מי שמחכות לו בחוץ.

עם כל היותן מחמיאות, להערכתי הוא ישמח לוותר על גילויי האהבה הצווחניים. הנערות הללו מאוהבות בדימוי ובדמות, בהנצחת ההופעה בסמארטפון, ולא מסוגלות לראות את האמן המתלבט והכואב שמסתתר בתוך רן דנקר. ספק בעיניי אם הן מסוגלות להבין את מה שהן שרות בקול גדול ובגרון ניחר. במיוחד ניכר הפער בשירים הטעונים, האינטימיים והשקטים כמו "בית", "בלי לדעת לאן" או "חלומות מופרטים", שבהם הן מוכות אלם, לא מסוגלות להגיב. שלא לדבר על הבחירה שלו לבצע את "מדוע לא באת" של ירמי קפלן ("יש מקום לטעויות כל הזמן/ יש מקום לספק..."), שכלל אינו מוכר להן. רק תנו להן את "בואי נעזוב" (מ"שווים" עם בוטנר) או את "עוד מעט" מ"השיר שלנו" והן תראינה לכולם מה זה שירת רבות.

וזה חבל, כי דנקר הוא זמר נהדר, עם יכולות קוליות מרהיבות, שעדיין רחוקות מלהיות ממומשות כרגע. קהל רעשני עלול רק להרתיע, גם אותו וגם את הקהל שאותו הוא באמת צריך ולו הוא בהחלט ראוי. אבל כדי לתמוך בדנקר בדרכו הצודקת, הוא צריך קודם כל לנקוט צעד ברור ולקחת החלטה, אם הוא רוצה להיות ולעשות משהו אחר. בלעדיהם, ייאלץ להמשיך לחיות עם ספקות וסימני שאלה.


רן דנקר צילום: דניאל קמינסקי

רן דנקר. משהו אחר (NMCunited)

רן דנקר בהופעה. זאפה תל אביב. חמישי, 6 בדצמבר 2018 (ההופעה הבאה ב-22 בדצמבר בזאפה חיפה)


למועדי מופעים >

12/12/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע