סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 פברואר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
2425262728
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לקול הנשמה
 

 
 
'קול הנשמה' עתיר כוונות טובות... אלא שהדרך לגן עדן, בפרפראזה לאמרה העממית, רצופה כאן בהחמצות ובהחטאות יותר מאשר בהישגים ובמחמאות."
19 שנה לאחר פטירתה של הזמרת עפרה חזה, יוצא אלבום מחווה לשיריה בהשתתפות מגוון אמנים. ביקורת הצדעה


אף ש"קול הנשמה", אלבום ההצדעה לזמרת עפרה חזה, ראה אור בנובמבר האחרון, לקראת יום הולדתה ה-61, דומה שההתייחסות אליו נכונה יותר דווקא לקראת יום השנה להסתלקותה הכואבת, בפברואר לפני 19 שנים. בעיקר משום האובדן הגדול והחלל העצום שהותיר מותה בפופ הישראלי.

מה הנימוק?

להצדעה פנים רבות וסיבות מגוונות. יש אמנים שמרגישים צורך עז לבטא את הוקרתם ותודתם למאורות משפיעים בחייהם, במסגרת היצירה השוטפת שלהם. הם אינם צריכים לפרויקטים מיוחדים של מחוות והצדעות. את אלה, המעטים יותר, לא כוכבים בהכרח, אפשר מן הסתם להעריך יותר ולהם גם אפשר להאמין יותר.

ויש אמנים כוכבים, נחשבים יותר ופחות, שמוזמנים להצטרף ולעלות על עגלת ההצדעה, כדי להאדירה, להכביר בערכה ולהגדיל את משקלה הסגולי. אלה - הרוב בדרך כלל, וגם במיזם זה - חייבים לדעתי להתאמץ יותר כדי שנאמין להם משום מגוון השיקולים הסמויים שמאחוריהם: שיקולים של כדאיות, "רווחיות", לחצים של חברת תקליטים, ניהול אישי או יחסי ציבור, לא תמיד אמנותיים-ערכיים.

לטעמי, על מנת להתגבר על מכשול התהייה והטלת הספק, המחווה - שמקבלת ישות ופנים בדמות חידוש שיר מן הרפרטואר - חייבת להיות מנומקת. והשאלה הגדולה והחשובה בבסיס כל חידוש, אם הוא ראוי להצטרף לרפרטואר של האמן המצדיע. כלומר, יש הצדעה פומבית (אפילו הייתי אומר מן השפה לחוץ) ויש הכרה אמיתית ורגשית בערכיות החידוש, ובמקרה זה - בתרומתה, בהשפעתה ובנוכחותה של עפרה חזה.

עפרה-חזה-1-צילום-אבי-גנור.gif
עפרה חזה, צילום: אבי גנור

מבחינה זו, "קול הנשמה" עתיר כוונות טובות, בעיקר מכיוון אנשי "כאן", תאגיד השידור הישראלי, שייצרו לעצמם תריסר שירים "חדשים" להשמעה. אלא שהדרך לגן עדן, בפרפראזה לאמרה העממית, רצופה כאן בהחמצות ובהחטאות יותר מאשר בהישגים ובמחמאות.  
 
עוד הקדמה קטנה: ברפרטואר של עפרה חזה ניכרות שלוש חטיבות שירים. המקוריים שלה - שנכתבו במיוחד עבורה ואלה שהייתה מבצעתם הראשונה - והיא החטיבה העיקרית, הגדולה.

משנית, אך חשובה מאוד בהפיכתה של חזה לאייקון תרבות ישראלי, כוללת את שירי המולדת, הגרסאות שלה לשירים ישראלים, ותיקים בדרך כלל, שחזה אינם מבצעתם הראשונה, אולם נגעה בהם וטבעה בהם לנצח את קולה המוזהב ואת כשרונה המבורך.

ושלישית - הבינלאומית שלה. קטנה במשקלה הסגולי בעבור התרבות הישראלית, אולם בעלת חשיבות מכרעת לפריצתה בעולם. אני מתכוון לשירי תימן ודומיהם (אך לא לשירים שנכתבו באנגלית, שלא זכו בישראל להכרה רדיופונית וציבורית). אלה לא היו "שלה", אולם היא היתה הפלטפורמה להנחילם לעולם.

חלוקה זו - לא רק סובייקטיבית שלי - אינה באה לידי ביטוי ב"קול הנשמה", על 13 רצועותיו ו-42:24 דקותיו.

חידושים תימניים לזמרת ישראלית

בהתעלם מן הפתיחה, 50 שניות של "כל הנשמה" (בצלאל אלוני, גורן ברגוביץ וחזה עצמה), זיקוק של קול הנשמה שניטע בה, שהוקלטה על ידי גל"צ בעצרת לזכרו של יצחק רבין, שבוע לאחר הירצחו, ומשמשות כאן כעיטור, ככותרת וגם כרף אמנותי - וגם מן הנעילה (השיר "געגוע של מנגינה" בפי ירדנה ארזי, שאליהם עוד אחזור), שלושה מ-11 החידושים הם "תימניים".

מצד אחד, אף שחזה לא התכחשה לרגע לשורשיה, גדולתה היתה בכך שחרגה מהתימניות שלה והפכה לזמרת כל ישראלית, אולי לזמרת ה-ישראלית. ושירים "תימניים", במתווה קרוב למקוריותם וללא ניסיון להרחיקם, לטעמי הוא עוול ועיוות לפועלה האמנותי-תרבותי.


מירי מסיקה, צילום: עדי אורני


מצד שני, הבחירה בהם, ועוד על ידי הזמרים שמבצעים אותם, מסתמנת כקלה (שלא להגיד צינית) ולא מושקעת חשיבתית ויצירתית. מירי מסיקה מאכזבת מאוד עם "בכרם תימן" (נתן אלתרמן, מרדכי זעירא ומשה וילנסקי) שמעולם לא היה שיר "של" עפרה חזה והיא אף אינה מזוהה עמו.

מזמרת כמסיקה ניתן היה לצפות לבחירה אמיצה יותר, לא חלבית שכזו, ולאמירה הרבה יותר מרגשת. במקום שתצדיע לאמנות של חזה, מסיקה חשבה על עצמה. גם ההפקה המוזיקלית של רוני בראון ואיתי צוק מקושקשת ולא עושה לי כלום.


  


איזה פאול

אכזבה גדולה לא פחות היא הראל סקעת מבצע את "אם ננעלו" (שלום שבזי ועממי). אחלה הפקה מוזיקלית (ינון יהל) אבל לא הצדעה ולא בטיח. זאת ההזדמנות להתכנס לשורשים התימניים? אז מה אם חזה שרה את השיר פעם? כמוה שרו אותו עוד הרבה את הניגון הפופולרי הזה. ההנמקה המתפתלת של סקעת (זכרון ילדות מבית הכנסת, סגירת מעגל עם יזהר אשדות) היא קשקוש פחדני, שמחפה על ניסיון לגעת בתהילה הבינלאומית של חזה ועל אי יכולת להתמודד עם המהות העופרית שהזריקה בעורקי הזמר הישראלי.

גם "גלבי" (אהרון עמרם) בפיו של לירון עמרם הוא פאול גדול, שלא היה צריך להיכנס לאלבום זה. אולי זה נחמד שבן שר את אביו, אבל למה כאן? עמרם ג'וניור מוחזק ככשרון מוזיקלי וכהבטחה גדולים, אבל הבחירה הזאת ולא בשיר אחר, מאתגר יותר, היא הכי מיותרת, הכי מקוממת והכי מרגיזה. אלא אם מישהו מנסה לרתום את הפריצה שלו לטובת יחסי הציבור של אלבום זה. לירון, שגם עיבד והפיק מוזיקלית, מצליח ליצוק צבעים חדשים, מלהיבים אפילו, בשיר הכה מוכר, אבל העובדה שהוא היה מנוף הפריצה הבינלאומי של חזה, אינה מכשירה את הכללת הביצוע שלו כאן.


  


מבחן האמונה


המבחן הגדול ביותר של הצדעה אמיתית, היא צירוף השיר המחודש, שבעצם אינו "שלך" (ושלושת השירים לעיל אינם דוגמה לענייננו) לרפרטואר של הזמר המבצע. כך למשל, אני מאמין לקובי אפללו יותר מאשר לאברהם טל. האמת היא שכבר שמעתי אותו מבצע את "תפילה" (בצלאל אלוני והנרי בראטר) בהופעה. כשמו השיר הוא תפילה לאל נדיב וחומל, והביצוע של אפללו מכיר בנדיבות השיר, בהיותו סטנדרט, קלסיקה ובעל אמת רלוונטית לתמיד. יוסי מור ורמי אוסרווסר הפיקו מוזיקלית. התאימו את התפילה למידותיו ולאופיו של אפללו, ששומר על פשטות הגשה וביצוע, ואי אפשר שלא להאמין לו, במיוחד בהמיה שבסיום.

טל לעומתו, הוא מצדיע חרוץ שמזהה הזדמנויות. הקול הייחודי שלו פוגש שיר ייחודי. "לאורך הים" (איילה אשרוב) הוא אחד משירי הכאב והאובדן היפים, הנוגעים והמרגשים ברפטואר החזאי ובפופ הישראלי. אני לא מת על האופי שהעניק לו המפיק המוזיקלי ג'וני גולדשטיין. קצב קופצני לא מסתדר בדיוק עם דמעות וחיפוש נחמה ומרגוע, אבל זו הצדעה ראויה ולגיטימית, עכשווית ועדכנית. טל יכול היה לבחור משהו מדויק יותר, אבל אם יכלול דרך קבע את "לאורך הים" בהופעותיו, נוכל להאמין לו.


אברהם טל, צילום: פיני סילוק



בחירות מוצדקות


מה שמעביר אותנו לבנות שבחבורה, ומן הקל אל הכבד. תחילה ספיר סבן, צעירת המצדיעות, 24 בלבד, זוכת העונה הרביעית (2017) של "דה וויס", שמשובצת כאן על תקן קולה של המעריצה (וגם כמי שכבר ביצעה פומבית בעבר את "מישהו תמיד הולך איתי" של חזה).

הביצוע שלה ל"גבריאל" (שמואל קרול וצביקה פיק), גם הוא סוג של תפילה, פנייה למלאך במרומים שהפכה ברבות השנים (וביתר שאת לאחר המחזמר "מרי לו") לשיר אהבה, נלקח (בהפקתו של אסף צרויה) בכיוון פופ מזרחי ים תיכוני לגיטימי. וכנראה שישתלב ברפרטואר המתהווה שלה.

גם זהבה בן, הוותיקה במשתתפות, מתמודדת עם פופ אופייני של חזה, בדמות "יד ביד" (בצלאל אלוני וצביקה פיק), שעוצמתו וכוחו כשיר של אחווה ואחדות, עידוד ותמיכה מלאי תקווה, רק גברו במשך השנים. בהחלט בחירה רפרטוארית ראויה עבור בן, רק חבל שההפקה המוזיקלית השבלונית והדי סתמית (של אלירן אביטל) לא לוקחת את השיר למחוזות שיותר מותאמים לבן עצמה, מזרחיים, שורשיים ועמוקים אמיתיים, כאלה שהיו מעצימים את סף ההזדהות והריגוש, כשיר דגל בקמפיין בחירות.


זהבה בן, צילום: רון קדמי
 


אני לא משתגע על ההפקה המוזיקלית של גיל לואיס את "גורל אחד" (צפנת ירון לוי ושם טוב לוי). היא מצמצמת את עולמה של נסרין קדרי, המבצעת, במקום להרחיב אותו בצליל יותר אנאלוגי וחם, ופחות דיגיטלי וקר. ההפקה היתה חייבת להיות העצמה של מוזיקת עולם, שמתאימה לעולמה של קדרי וגם לתוכן השיר.

אולם הבחירה בקדרי היא מן הראויות, המוצדקות והמנומקות במחווה הזה. השיר ענק. אחד המהותיים, המשמעותיים והחשובים של חזה, שידע תמורות ומהפכים לאורך השנים - משיר של קריאה להיתוך ולשיוויון פנימיים, למגילת עצמאות דו-לאומית. ואין כמותו להיות חלק מקדרי, כאמירה אישית וכהצהרת הערצה לחזה.

גם יסמין לוי חיה במחוזות מוזיקת עולם, וגם היא כקדרי, מצליחה לנכס את עפרה חזה אליה. ראשית בבחירה. גם "מישהו תמיד הולך איתי" (רמי קידר ואפי נצר) הוא אחד מהשירים הגדולים, החשובים והאלמותיים של חזה. אחר כך בטקסט התחינתי, הכמה והנכסף. וכמובן בהפקה של ישי אמיר, בעלה של לוי (החצוצרה של טל אברהם פשוט ממיסה), ובביצוע המרשים-כתמיד שלה, שמרים את השיר מהקיום המקומי לקוסמופוליטיות. בחירה נהדרת ומנומקת של לוי, שמצדיעה לחזה ובה-בעת מאמצת לעצמה, מעצימה את הנשיות, מממשת את הנואשות שבתשוקה, מבטיחה ומשכנעת שהשיר הזה ילך תמיד איתה.


  


החידושים המוכרים

שניים מהחידושים באלבום, לא נוצרו למענו. האחד, עברי לידר ונינט טייב את "הכאב הזה" (עפרה חזה ויזהר אשדות) הוקלט ב-2007, במלאות שבע שנים למותה. הוא נציג בולט של "ימים נשברים" (1986), אולי האלבום האישי ביותר של חזה, שכתבה את כל המילים והלחנים, ונעטפה - באופן נחשוני בקריירה שלה - בהפקה רוקית (של אשדות).

היעדרן של מילות התייחסות מצד לידר וטייב מעיד על קשר קלוש להצדעה, ושילובו של הביצוע הזה במחווה מצטייר כניסיון מסחרי מאוחר לממש נכס מפוספס. על אף הצלחתו דאז, לידר וטייב לא מצליחים לייצר דואט מחץ בלתי נשכח ועל זמני, אולם הוא עדות חשובה לנשיות המפעפעת של חזה, ששנים רבות הצטיירה כא-מינית.
ויותר ממנו הוא "עוד מחכה לאחד" (אהוד מנור וסשה ארגוב) מ"אדמה" (1985), לטעמי האלבום היפה והחשוב ביותר של חזה (ולא בכדי נכללים ב"קול הנשמה" עוד שניים ממנו: "גורל אחד" ו"מישהו הולך תמיד איתי"). גם הוא הקלטה מוקדמת (מ-2010), לא קשורה, של אביגיל רוז.

לכאורה, גם זה ניסיון מאוחר "להרוויח" ממשהו קיים, אלא שהגרסה של רוז, שנעשתה מבחירה חופשית וכאמירה אישית, שנעזרת במילים הנכספות לזוגיות, הפוצעות והמדויקות של מנור (שנרשמו כמו מפיה של חזה) ובלחן היפהפה של ארגוב (באחד מרגע השיא של חזה, אם לא של הזמר העברי), כדי לבטא אמת ומצב נפשי שלה-עצמה, היא ההצדעה האולטימטיבית.

בהיותו בלתי תלוי הוא הביצוע הכן, הנכון, האמיתי, המנומק, המוצדק והמרגש ביותר באלבום. רוז, חפה מיומרות הצדעה ונקייה מהתלהמות של מעריצה, מכירה באיכות השיר, במשמעותו ובהתאמתו הטוטאלית למידותיה היא, מעניקה לו ביצוע קברטי מרטיט, מרגש וסוחף - דרך קבע גם בהופעותיה השוטפות.

ונעים לגלות שהפקתו המוזיקלית היא אחד משיתופי הפעולה המוקדמים של דודו טסה וניר מימון בשירות מבצעים-עמיתים. כלומר, יש דברים בגו.


  


געגוע חסר תנופה

"קול הנשמה" ננעל באנטי-קליימקס. עם "געגוע של מנגינה", שכתב והלחין בצלאל אלוני, מגלהּ, שותפהּ ומנהלהּ האישי של עפרה חזה. תמהיל של געגוע והספד, דברי פרידה וקינה, וגם זיכרון כואב, שספק אם חזה עצמה היתה עושה ממנו להיט.

ההחלטה להפקידו בידי הזמרת ירדנה ארזי, "יריבתה" של חזה לאורך שנים, היא הכל, רק לא אמנותית. כי הוא לא "שלה", הוא לא מפיה באמת. על אף ההפקה העשירה והמשובבת (יעקב למאי), לתחושתי חסר השיר את התנופה האופיינית של ארזי, ועל האמונה של ארזי ב"געגוע של מנגינה", נוכל לעמוד רק אם תכלול אותו באלבומה הבא ולא רק בהופעותיה בשנת המס הנוכחית.

השורה התחתונה: עוד שניים-שלושה כמו "עוד מחכה לאחד" היו הופכים את "קול הנשמה" להצדעה מושלמת. נסרין קדרי ויסמין לוי עושות אותה מכובדת. אלא שעפרה חזה ראויה ליותר. אולי לקראת יום השנה ה-20 לפטירתה, בעוד שנה.


ירדנה ארזי, צילום: רונן אקרמן


אמנים שונים. קול הנשמה. שרים עפרה חזה (הליקון)


28/01/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע