סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה לאירוויזיון 2019
 

 
 
אני לא ממעיט בכישרונו ובסגולותיו של קובי מרימי. הוא זמר מרשים ויוצא דופן, אבל בשלב הזה, הבראשיתי, של דרכו, הוא זקוק להכוונה זהירה ומחושבת, לבנייה איטית ותבונתית, לא לזריקתו אל המים הקרים, להעמדתו בפוזיציה תובענית ובלתי אפשרית כמעט, כנציג ישראל לאירוויזיון."
השיר "Home" יושב בול על נציגנו קובי מרימי, אך אין לו הרבה סיכויים למקום גבוה בתחרות



בואו נודה על האמת. בחירתו של קובי מרימי לאירוויזיון היתה בעייתית. עם כל הכבוד להיותו זמר יוצא דופן, לא חייבים להיות מומחי אירוויזיון על מנת להבין שהשידוך בין הזמר שהוא לבין האכסנייה שהיא - רחוק מלהיות מושלם. לא ניתנה מספיק דעת ליישוב הסתירה בין קול ענק לאישיות מופנמת. וכדי שההופעה של מרימי ב-18 במאי 2019 לא תסתיים במפח נפש, צריך שיקרה נס.

יתקשה להצליח

זה לא יקרה עם "Home", השיר שכתבו ענבר ויצמן ואוהד שרגאי. שיר עצום ומרשים, לגמרי לא שגרתי. יושב בול על מרימי, מתבקש מסגנונו ותפור על מידותיו כזמר אופראי, רומנטי ודרמטי, אבל הוא, מרימי, יצטרך להסתפק בכך. מפני ש"Home" יתקשה להצליח בתחרות שלמענה נוצר. וזאת על אף שהמעבד והמפיק המוזיקלי עמוס בן דוד, הצליח לדחוס למיטת הסדום של מסגרת הזמן (כשלוש דקות) את מיטב כישרונו.

אחרי פתיח שנשמע בה-בעת כפיוט חזני וכמבוא לקינה ולהספד (על מצע קלידים), השיר מזדהה מיד כבלדת פסנתר (בנגינתו של בן דוד) עוצמתית ובומבסטית. עם כניסתם של כלי המיתר (מאיה בלזיצמן וחן שנהר) "Home" מידמה לאריה אופראית, לנאמבר מרכזי במחזמר או לשיר נושא בסרט מתח (מחקו את המיותר או בחרו את המועדף), ובחסות מקהלת קולות הרקע (וייצמן, שרגאי ותהל שוהם) אף למיסה כנסייתית. הסיום, שנטען בהלמות בס ותיפוף (גם הם בן דוד), מתגעש לרגע לבלדת רוק עוצמתית, אך שיאה הקצר מתפרק לקתרזיס חטוף ונמהר.

מבלי להיכנס לניתוח הטקסט, התהייה הגדולה שלי בהאזנה לו היא מדוע השיר נקרא "Home", שעה שהפראזה החוזרת והנחרטת ביותר ממנו היא "I am someone"? ואם לא "Coming home" המדויק יותר, שמן הסתם "תפוס" כבר על ידי לא מעט שירים קודמים, לא עדיף כבר "Someone" הנוכח, הקליט והמשקף יותר?


                              קובי מרימי, צילום: רונן אקרמן


היו בחירות לגיטימיות יותר


אני לא ממעיט בכישרונו ובסגולותיו של מרימי. נחשפנו אליהם אשתקד בחג המחזמר בבת ים. הוא זמר מרשים ויוצא דופן, אבל בשלב הזה, הבראשיתי, של דרכו, הוא זקוק להכוונה זהירה ומחושבת, לבנייה איטית ותבונתית, לא לזריקתו אל המים הקרים, להעמדתו בפוזיציה תובענית ובלתי אפשרית כמעט, כנציג ישראל לאירוויזיון.

לטעמי, הבחירה בו נולדה בחטא. של זחיחות דעת, של יוהרה, של התחכמות. מצד אווירה שלקחה בשבי את "הכוכב הבא לאירוויזיון". צמד מנחים שהשתלט על התחרות המקדימה, וצוות שופטים  שעף על עצמו (להוציא את אסף אמדורסקי שלא שייך למלייה הזה אבל נוכחותו בו מנסה לאזן אותו), ואחרי הזכייה של "טוי" אשתקד השתכנע ביכולותיו המאגיות והתעלם מהעובדה הפשוטה שצריך לבחור מבצע למשימה ספציפית ולא לפעול להשכנת צדק חברתי או רגשי (במלעיל, בבקשה).

נכון, "הכוכב הבא" היא תוכנית טלוויזיה שנועדה, במיוחד בערוץ מסחרי, לייצר עניין ורייטינג. רק שלא כל זמר או זמרת יכול או יכולה להופיע (או לייצג מדינה) באירוויזיון, עם כל כמה שזה נשמע רע. אני יכול להסכים בקושי עם התפישה הרווחת שבאמצעות תוכנית זו ניתן להגשים חלומות, אבל מתנגד בתוקף לכך שהיא תהיה תוכנית למימוש גחמות.

והיינו קרובים כפסע לגילוי אכזרי וכואב שבדיחה מקומית כמו שפיטה לא יכולה לעבוד על עין ואוזן אירופאית, שלא להגיד להיות מובנת או להתפלל שלא תביך. או לקום בבוקר המוחרת ולגלות באכזבה שהבחירה בשלווה מייצרת התנגשות תקנונית, כשהיה מתחוור שעל הבמה יכולים להימצא רק שישה אמנים ולא שמונה (ואולי הגילוי המוקדם הוא זה שהוביל לפרישתה המכובדת מטעמי דת ואמונה?). לא בוכים על חלב שנשפך או על בחירה שהוחמצה, אבל גם כתריה וגם מאיה בוסקילה, היו בחירות לגיטימיות יותר. הולמות יותר, אף אם סנסציוניות פחות.


  


הנטל של קובי מרימי


בפני מרימי, כמו בפני נציגים קודמים של ישראל בתרות הזמר האירופית, ניצבת תמיד הדרישה הציבורית להביא את הגביע, להביא את הניצחון, להביא את האירוויזיון לירושלים (השנה, תודה לאל, יגלו שגם תל אביב היא עיר ראויה לאירוח מפעל אירופי, כאילו שלא ידענו זאת מענפי ספורט שונים). השנה קוראים לזה להביא את הדאבל. לכשעצמה דרישה מקוממת שמעמיסה על מרימי נטל בלתי אפשרי. ציפיות של אנשים שלא התנסו בחוויה, אבל מפילים על אחרים את תקוותיהם הבלתי אפשריות. תאוותנות או גרידיות בשמה הלא מכובס, שהיא הכל רק לא מציאותית (גם מבלי לשמוע את השירים האחרים).

עברו הרבה שנים מאז התמסמסו ונמחקו מתקנון איגוד השידור האירופי, ההנחייה והרעיון להפוך את האירוויזיון לזירת ייצוג מוזיקלית רב-תרבותית של כל המדינות המשתתפות בה. מרגע שההתחרות דחקה החוצה את הפלורליזם לטובת גלובליזם והכשירה שירה בשפה אחת, אנגלית, כללי המשחק נעשו הרבה יותר פשוטים. הדגש השתנה, וגם אם ההפנמה היתה הדרגתית (זוכרים את העימותים חוצבי הלהבות על הכללת מילים בעברית בשירים של נציגי ישראל? הם גוועו ושככו, נעלמו ונשכחו), כדי לבלוט בתחרות הזו צריך גישה בינלאומית, משהו שיישמע נכון וקביל לאוזן זרה. לא לשאת חן או להתבטל חלילה, אבל גם לא להשוויץ או להתבדל.


דנה אינטרנשיונל, צילום: איתן טל


ולאירוויזיון, מאז ומתמיד (זוכרים את ג'ינגיס חאן בירושלים?) ולבטח ב-20 השנה האחרונות, מאז זכייתה של דנה אינטרנשיונל בבירמינגהם, צריך אחד מהשניים - שיר פצצה (לא סתם שיר "טוב", אלא גם ראוי וגם מתאים) וגימיק מטורף, יוצא דופן (יציאה, הופעה מדהימה, לוק חריג). ועדיף חיבור של השניים כמו "דיווה" או "טוי" לרסק את כל העמדות האנטישמיות (אם יש) ולטחון עד אבק את הטענות נגד שיקולים פוליטיים.


עזבו אתכם מפוליטיקה ואנטישמיות

אמנם השירים מייצגים מדינות, אבל זו לא תחרות של מדינות, אלא של שירים ושל זמרים. נכון יותר של שירים וביצועים. ונדרשת הלימה מושלמה, בלתי מתפשרת וחד פעמית, בין המרכיבים. אלה התקיימו אשתקד אצל נטע ברזילי, שהבהירה כי היא אמנית יוצרת, דעתנית, עם אמירה שלה, מעודכנת מאוד, בפופ בן זמננו, והצליחה לשכנע ש"טוי" הוא שלה. ספק אם הם מתקיימים אצל מרימי מיושן ההבעה והסוגה המוזיקלית, בזירה רוויית היצרים וגדושת האינטרסים.

ועדיין, באף ספר לא כתוב שחייבים לזכות בכל שנה באירוויזיון, וחייבים להיות צנועים, מציאותיים ולא חזיריים גם בשאיפות. ואיני נלאה מלהזכיר שישראל זכתה כבר ארבע פעמים ב-42 התחרויות בהן השתתפה - הספק והישג נאים ביותר. יש מדינות ותיקות מישראל באירוויזיון (אנחנו שם מ-73', התחרות קיימת מ-56') שזכו בה פחות פעמים ממנה (פורטוגל למשל, עשתה זאת לראשונה רק לפני שנתיים), שלא לדבר על משתתפות חדשות ו"צעירות" שטרם עשו זאת.


נטע ברזילי, צילום: דניאל קמינסקי

בואו נסתפק בהבסת ההסתברות הסטטיסטית. שלא נאשים את מרימי ושלא נזדקק להאשמות בדבר אנטישמיות ופוליטיקה. עזבו אתכם מזה וגם מזה. נכון שקיימים גושי הצבעה, גיאוגרפיים וגם דמוגרפיים, שזה לגמרי טבעי ולגיטימי במדינות שהתפרקו ממדינת אם אחת (כמו ברית המוצאות ויוגוסבליה) או כאלה עם יחסי שכנות טובה (אגב, זה קורה גם לנו, מדי פעם, עם קפריסין, הכי קרובה לנו). ובכלל, מה לנו כי נלין? אנחנו בכלל מאסיה.
 
וכל שניתן לאחל ולצפות הוא לביצוע טוב, להופעה מכובדת. לא למדינת ישראל - זה שולי, היא תתאושש ותחלים מכל פאדיחה באירוויזיון - אלא עבור מרימי עצמו והקריירה המתחילה שלו, ולקוות שייקח את כל הדברים והמילים על השיר בקלות וברוח ספורטיבית. שיתמקד בהשתתפות בתחרות, להגיע אליה במיטבו ולתת הופעה טובה, מושלמת מבחינתו. ושלא ייתן לתוצאות, וגם לביקורות ביום שאחרי, להפריע לו ולהשפיע עליו.


קובי מרימי, צילום: רונן אקרמן


בשבילו זו אמורה להיות חשיפה יקרת ערך, התנסות מרתקת, חוויה מאלפת, הזדמנות להיפטר מהתיוג התדמיתי לפרדי מרקיורי, כאילו שהשפם הוא שעושה את הדמיון. ואז לתייק ולהמשיך הלאה. אל האתגרים הבאים והחשובים באמת שלו. אל השירים שהוא רוצה ליצור, להקליט, לשיר בהופעות.מה שכן, ביצוע מושלם עד מהמם שלו, ישליך הס באולם התחרות. הקהל הישראלי יעטוף אותו באהבה, זה בטוח. התקווה היא שגם העולם יחסיר פעימה. יבין שיש פה someone עם something להתייחס אליו.


12/03/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע