סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
2930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן זה אני - מאור זגורי יודע לספר סיפור
 

 
 
בהצגה משובצים אינספור להיטים. מה עוד שהם מופקדים בידי חבורה צעירה נלהבת ומחויבת של מבצעים. אולי לא מוכרים, אבל גם השחקנים וגם הזמרים לא נותנים להזדמנות לנעוץ שיניים באגדה מתהווה לחמוק מהם. מן הסתם בהדרכתו הקשובה והמפרה של זגורי, וגם בהדרכה הקולית היפה של נעמה לוי."
במחזמר של תיאטרון הקאמרי מביא זגורי אילוסטרציה להיסטוריה המשפחתית שלו, שנראית כ"בוסתן ספרדי" של שנות האלפיים


שלא בטובתו, נקלע ה"מחזמר" "זה אני" לסערה. צקצקנית ומתחסדת לטעמי. והכל בשל מילת השיוך הקטנה והלא רלוונטית "של". ואין לי כוונה לחזור אל הדיון הציבורי לגבי המוסריות "של" אייל גולן כי גם היא לא רלוונטית. אם כבר מוסריות אז יש מקום להתייחס, בקצרה בלבד כי גם היא לא הנושא, לאופן ההצגה של תיאטרון הקאמרי את ההפקה, אותה הציג ו"מכר" כ"מחזמר עם שירים של אייל גולן". חטא והחטיא.

לא באמת מחזמר

מבחינתי, הסמנטיקה חשובה. כי השירים - והתכניה מתהדרת בכ-40 שמות כמעט - אינם "של" אייל גולן, ובניגוד לעמדתו של מאור זגורי המחזאי לאייל גולן אין יצירה, כיוון שהוא לא כתב או הלחין אף לא אחד מהם. הם היו, עודם ויישארו היצירות של יוצריהם, בהם זאב נחמה ותמיר קליסקי, יוסי גיספן, אביהו מדינה, ארקדי דוכין, עוזי חיטמן, עדי ליאון, יוסי בןדוד ואופיר כהן, וגם דורון מדלי ושלמה ארצי. אנחנו נוטים לחטוא בקלות ראש בסוגיות זכויות היוצרים, וראוי להזכיר כי גולן הוא "רק" המבצע המוצלח של רבים מהם. מה שהיה מייתר מראש את הסערה הציבורית.

שנית זה לא באמת מחזמר. לפחות לא כמחזות הזמר המקובלים, בהם שירים הם חלק מן העלילה, מאיירים, מרחיבים ובעיקר מקדמים אותה. וכאן מרביתם מבוצעים בקצרה - שהרי בלתי אפשרי אחרת נוכח מספרם הגדול - רק כאזכורים וכעיטורים להתרחשות, ומקצתם מוגשים במלואם (כולל שיר הנושא כמובן, לפני היציאה להפסקה). לא שזה מפחית מיופיים, מחשיבותם או מאיכות הגשתם, אך זה "מונע" מ"זה אני" להיות "מחזמר". לכל היותר הוא הצגה מוזיקלית עם נאמברים מושרים.


זה אני, צילום: יוסי צבקר



בין זגורי לשקספיר

"זה אני" הוא יצירה של מאור זגורי, איש תיאטרון ובמה (וגם טלוויזיה) מיומן. זה סיפורה של משפחת טולדנו, משפחה ירושלמית של חוזרים בתשובה, שהיא אילוסטרציה להיסטוריה "המזרחית" של השורשים והמשפחה שלו.

במרכז העלילה המאבק האבוד מראש שמנהל האבא נפתלי (איציק כהן), המייסד והמנצח של התזמורת הספרדית ירושלים, מול המרדנות והחלומות של שלוש בנותיו - מיראבל השמרנית בערבון מוגבל (שמרית לוי-ששון), נרי המרדנית שיצאה ל"תרבות רעה" בתל אביב (מורן מזור) ואדריאנה הצעירה (נופר סלמאן) שמבקשת להגשים את עצמה כזמרת ולהמשיך בכך את דרכה של אמה המנוחה מרסדס (יסמין לוי), זמרת בלהקה צבאית בעברה החילוני.

אפילו ש"זה אני" לא מועמד לפוליצר, זגורי יודע לספר סיפור וגם להציג אותו, באמינות משחקית, בטבעיות יחסית, בהסתברות מניחה את הדעת.

העלילה שואבת לכאורה ובדוחק השראה מ"המלך ליר" של שקספיר, על מלך שמחפש יורש (יורשת, במקרה זה) לממלכתו ולמפעל חייו (התזמורת), היא פשטנית וצפויה. ממש כמו הדמויות הסטריאוטיפיות והמוקצנות שמאכלסות את ההתרחשות. אולם עניינו המרכזי למעשה שלך המחזה הוא המאבק בין הדורות - בין שבטיות ושמרנות לאינדיווידואליזם וחופש, בין ערכים משפחתיים להגשמה אישית, בין המסורת הדתית לחזרה בשאלה. ובהשאלה - גם ישן מול חדש, תל אביב מול ירושלים.


זה אני, צילום: יוסי צבקר


זגורי נעזר בשירים "של" גולן, בבחירה מדויקת ובשזירה יפה שלהם, כאיור מנצח לתרבות המוזיקה הים-תיכונית עליה גדל, מוזיקה שהשתלטה - לא מעט בזכות איכויותיו הקוליות של גולן - על מרחב ההאזנה הציבורי בשניים-שלושה העשורים האחרונים והפכה לפופולרית ביותר בישראל, על אף רשימות ההשמעה הסלקטיביות והמוטות של תחנות רדיו ממסדיות מסוימות.

הבחירה ב"תזמורת הספרדית ירושלים", מתוך כוונה להשביח את הצליל המזרחי, אם לא לכבס אותו, והוויכוח המשועשע שמתנהל בתוך ההצגה עצמה, על ההבדל אם בכלל בין ספרדיות למזרחיות, הם חלק מן המושגים והמסרים החברתיים שמפזר זגורי במחזה (מהעצמה והערצה נשית - ב"לוחמת", שיר מפתח בעלילה - ועמדות פמיניסטיות שהן לא אחת אנטי-דתיות, ועד אמירות פוליטיות מסוג "במקום שבו מתקיימת מלחמה לא מתקיימת אמנות" ודומותיהן).

הודות לניהול המוזיקלי המצוין של מאור סבג ולתזמורים העשירים של מתן יונה - עם איזכורים משירת לדינו, דרך שירה במרוקאית ("צליל מיתר" שנשמע יותר עמיר בניון מאשר שמעון בוסקילה), ועד מוטיבים מ"אל אטלאל", על חורבות האהבה של אום כולת'ום), ההפקה עושה צדק עם המוזיקה האנדלוסית, השורשים הספרדיים הנשכחים של הפופ המזרחי בן זמננו.

גם להעמדה הבימתית הנהדרת - בין אם היא בימוי, בין אם כוריאוגרפיה - את הקורוס כתזמורת ללא כלי נגינה עם איציק כהן ושרביט ניצוח, יש תרומה משמעותית בהשבת הכבוד האבוד.


זה אני, צילום: יוסי צבקר



כל הכוכבים

אולי "זה אני" ארוכה מדי, אבל אוהדיו הרבים של אייל גולן ושל הזמר הים-תיכוני בכלל, לא יסבלו לרגע. ככה זה כשבהצגה משובצים אינספור להיטים. מה עוד שהם מופקדים בידי חבורה צעירה נלהבת ומחויבת של מבצעים. אולי לא מוכרים, אבל גם השחקנים וגם הזמרים לא נותנים להזדמנות לנעוץ שיניים באגדה מתהווה לחמוק מהם. מן הסתם בהדרכתו הקשובה והמפרה של זגורי, וגם בהדרכה הקולית היפה של נעמה לוי.

במיוחד מרגשת נופר סלמאן, שנראית יותר כבת הנחמדה של השכנים מאשר כוכבת ים-תיכונית. ספק אם תזהו אותה ברחוב, אבל כמה היא מתוקה, חיננית ופגיעה בתפקיד הבת הצעירה. אי אפשר להאמין שזה תפקידה הראשון בתיאטרון. כה משכנעת ומעוררת אמפתיה למרות שקולה האפל והעמוק הוא מעבר לדרישות התפקיד. כשהיא פותחת את הפה לראשונה ב"אלוהיי" (שעבר הסבה מלשון זכר לנקבה, כמו שירים נוספים בהצגה) כמו מיתר פוקע בלב.


זה אני, צילום: יוסי צבקר


מורן מזור כבר הספיקה לייצג את ישראל באירוויזיון (2013) לאחר שהתגלתה ב"אייל גולן קורא לך". היא זמרת מרשימה ("חיים שלמים" שלה ממש פצצה), לא שחקנית ולמרות שדמותה כבת הסוררת נרי תובענית מדי, היא מצליחה להכניס בה איזו קלילות משועשעת. לעומתה, שמרית לוי-ששון, שברזומה שלה קילומטראז' מרשים בשורה מגוונת של מחזות זמר, גונבת לא אחת את ההצגה בדמות האחות הבכורה המרירה מיראבל, גם בשירה ובעיקר במשחק קומי נפלא.

הפתעה מאוד נעימה הוא יוסי שטרית, כוכב מתחיל בזמר הים-תיכוני עם כישורי שירה מצוינים ומוכחים, שמעורר הזדהות בדמות הפייטן אליהו אליאס, החתן המובל באף שמועיד טולדנו לאדריאנה. את "לב של גבר" הוא שר מצוין, אולם מסירת השיר לדמות חרדית עם מגבעת וציציות מגחכת אותו. אולי הטעות היחידה בשזירת השירים היפה והמדויקת של ההצגה. בעצם גם "אם יש גן עדן" מוסב לחלוטין מהתכוונותו המקורית. מה שנקרא חירות אמנותית.


זה אני, צילום: יוסי צבקר


עדי אלון
, כמלצר המזמר פרדי וכמחזר החילוני של אדריאנה, אנרגטי וחביב כנדרש, ואילו עמיתו לואי עלי הזמר הדרוזי המצליח שכבר הופיע בטקס הדלקת המשואות ובאירוויזיון עם הפרויקט של עידן רייכל, משעשע וכובש כמלצר המזמר מוראד. את ה"בוסית" שלהם במועדון "הפורטוגלית" (שקיבל את שמו רק בגלל השיר "בחוף של פורטוגל", אבל כולנו יודעים שהכוונה ל"יוונית"), הזמרת העוצמתית ספיר סבן, אשמח מאוד לראות בתפקידי שירה-משחק נוספים.

ניר סעדון עושה קריקטורה אפיזודית מדויקת ונהדרת מדמותו של מייקל, הבוחן ללהקות צבאיות המלא מעצמו. אם קצת מאמץ תזהו את מקורות ההשראה שלו.

אולם הכוכבים של "זה אני" (מלבד המוזיקה) הם השחקן איציק כהן, שכמו ממשיך את התמחותו בגילום אבות רגשניים עם כבוד מזרחי עצמי ("הצמה של אבא", "סלאח שבתי", "על מי ועל מה") ועדיין לא שבענו מלראותו ככזה. והוא זמר מצוין, למי ששכח. והזמרת-כוכבת יסמין לוי, שאחרי שנים של לבוש בשחור, בהופעותיה כזמרת לדינו ופלמנקו, היא אצילית ורבת הוד בלבן. עדיין לא שחקנית, אבל איזו זמרת. ואיזה ליהוק מבריק כאם-בחלום של משפחת טולדנו.


זה אני, צילום: יוסי צבקר



חגיגה של צבעים, תנועה ואורות

התנועה שעיצב עוז מורג היא מקורית בתכלית. מתכתבת בנדיבות ובדמיון עם שורשים יהודיים בכלל ועם גינונים מזרחיים בפרט, ונהנית משילוב ושיתוף פעולה עם התפאורה של נטע הקר שחוגגת רב-שימושיות מסוגננת בסמליות של מגן דוד.

חגיגה נרשמת גם באגף עיצוב התלבושות של מאור צבר, שצובע את המסורת ונציגיה בבורדו עמוק וחם, את המודרנה החילונית בטורקיז צעקני ואת החקיינות (בסצנה פנטסטית שבה משמיעה נרי שירים "לועזיים" כביכול, עיבודים גאוניים ללהיטי אייל גולן בז'אנרים של קאנטרי, היפ-הופ לטיני, נשמה וארצישראל) בצהוב (אלא מה), ואף מתפרע בלבוש דקדנטי במחרוזת "אשאל אלוהיך", שירי שבת ודת בעיבוד דנסי לוהט. התאורה של זיו וולושין מתמודדת בדייקנות ובגבורה עם התזזיתיות של התפאורה.


זה אני, צילום: יוסי צבקר


כאמור, לא רק חסידי מוזיקה ים-תיכונית ואוהדים של אייל גולן ייהנו מ"זה אני". במובנים ובממשקים לא מעט ההצגה היא "בוסתן ספרדי" של שנות האלפיים. יצחק נבון נשען על הווי של שכונה ספרדית בירושלים, מבעד לעיניה של משפחה אחת (קסטל) ועל שלל האירועים, המנהגים, הקולות והמראות של זכרונות ילדותו בספניולית ומסורות ספרדיות שעברו בירושה בחברה הישראלית.

גם מאור זגורי, להבדיל, מתגאה בספרדיות שלו, החדשה והנוכחית. עם המסורת הפרטית שלו, זכרונות ירושלמיים שאימץ ומוזיקה משנות ה-90 ואילך, שבמקרה היא "של" אייל גולן, וגם היא, ממש כמו אצל נבון משלבת שירי אהבה וכאב, שמחה וגם עצב. חדשים בהרבה אמנם, אבל כאלה שמעצבים את תמונת העולם התרבותית הנוכחית - ולימים אולי תהיה השורשית והמסורתית - של בני הקהילה הספרדית, מאור זגורי למשל, ואחרים.


זה אני, צילום: יוסי צבקר


זה אני. הקאמרי תל אביב. שלישי, 27 באוגוסט 2019

למועדי מופעים >

04/09/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע