אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רביד פלוטניק: הראפר הכי ישראלי שיש
 

 
 
פלוטניק הוא הכי ישראלי בשימוש במילה, בהתאמתה למוזיקה ולהיפך. היצירה שלו מצטיינת בחום אנושי ומוגשת בטוב לב חברמני, בקריצה, שתכליתם לעשות רק כיף. הוא גם הכי ישראלי בהתייחסויות למוזיקה של אחרים, במיוחד לראפרים קודמים."
האלבום "ועכשיו לחלק האומנותי" מתפקד כריאיון עומק חושפני. לקראת עונת ההופעות המתחדשת, היכונו לשובו של ההיפ-הופ


יצירה של חום אנושי
 
העובדה שלא התייחסתי עד כה לאלבום "ועכשיו לחלק האומנותי" אסור שתמנע מכם את ההיכרות אתו. זה אלבומו החמישי של רביד פלוטניק והראשון לאחר שנפרד מ"נצ'י נצ'", לבנבן באמהרית, כינוי הבמה והנעורים שלו, ששירת אותו לאורך יותר מעשור. אמנם האלבום ראה אור ביוני שנה שעברה, אבל עודנו רלוונטי ואקטואלי, וגם ניתן להשיג אותו בפורמט של דיסק. וחשוב מזה: לקראת עונת ההופעות המתחדשת, זה הזמן לחזרות בבית ולהתכונן לשובו של ההיפ-הופ.

זירת ההיפ-הופ המקומית גדושה בכשרונות מרעננים. פלוטניק הוא אחד האינטליגנטיים שבהם, ולטעמי הוא הראפר הכי ישראלי שיש בשימוש במילה, בהתאמתה למוזיקה ולהיפך. רוצה להגיד: הוא לא מתרגם את האסתטיקה של ההיפ-הופ הזר, האמריקאי, לישראליות. וגם אם יש בו הדחיפות והכעס, הטווסיות וההתרסה, ואינו מוותר על קללה ומילה גסה, היצירה שלו מצטיינת בחום אנושי ומוגשת בטוב לב חברמני, בקריצה, שתכליתם לעשות רק כיף.

יתרה מזו, הוא הכי ישראלי בהתייחסויות ובאזכורים למוזיקה ולשירים של אחרים. המבט הנוסטלגי שלו רחב ומעמיק, בענווה רבה הוא תמיד מוקיר תודה ונותן כבוד למוזיקאים עמיתים, ותיקים כצעירים, במיוחד לראפרים קודמים, שינק מיצירתם ולאורם הלך. "לרגע לא הייתי ילד פלא... תמיד לקחתי חלק ותמיד מודה ל/ אלה שהיו פה לפניי, בזכותם לא צעדתי בתלם". הוא בפירוש מודע לכך שהוא חוליה בשלשלת אמנותית רב-דורית, ולרגע לא מתנהג כמי שהמציא את הגלגל. גם שובו לשמו המקורי, הוא סוג של הכרה במקורות. צעד מתבקש של מי שבטוח בעצמו ומרגיש בשל למיתוג מחדש.
 

עטיפת האלבום, צילום: אלון דניאל


בין התדרים על הסקאלה

"ועכשיו לחלק האמנותי" (וכך ראוי להירשם, לא אומנותי), 12 יצירות על 54:20 דקות, מבויים - בניהולם המוזיקלי של פלוטניק עצמו וישי סוויסה - נכדה של יפה ירקוני, בפרויקט גדול ראשון בעבורו - כשיטוט בין תחנות רדיו. כל שיר נובע מהקדימון הרדיופוני הקצרצר שבא לפניו. לא רק אמצעי תיאטרלי, אלא גם עדות לחשיבות הרדיו בעיניו כמשמיע מוזיקה (כמה נוסטלגי מצידו) וכמחבר בין אנשים.

החיפוש בין התדרים שעל הסקאלה הוא חוט מקשר בין השירים, וגם חיבור למציאות. המובאות המוקלטות בין השירים, "סיפורי היום", הן סאבטקסט חשוב, מפני שהשירים של פלוטניק ניזונים מן המציאות, מתכתבים איתה, מנכסים ומפרשים אותה. בין אם היא ציבורית-כללית, בין אם פרטית-אישית.

כבנוי בצורה זו, האלבום הוא סוג של ריאיון עיתונאי, שבו פלוטניק מביע את דעתו על נושאים ושאלות שכביכול הוצגו בפניו. מספק הזדמנות לשימוש מושכל ותבוני באמנות המלה המדוברת (ספוקן וורד, ראפ והיפ-הופ) ככלי לביטוי עמדותיו של האמן, מאפשר לו להעמיק בקורות חייו. להיחשף, לבוא חשבון, למחות וגם לגלות אופטימיות. 
 

רביד פלוטניק, צילום: ארתור לנדה


ניגון חסידי שתודלק בהיפ-הופ
  
 
"חארבו דארב", שיר מספר אחת (ולא אחד, כמודפס; שם המספר הוא בנקבה) מציג בגאווה תעודת זהות מחודשת במקום זו שהתבלתה. מאזכר בפתיחה את "גאות ושפל" אלבומו הקודם, גם את "תחיית המתים" אלבום הבכורה שלו כנער, במסגרת להקת "פרודוקס". זה פלוטניק יוצר ההמנונים, עם ראפ אופייני למציגים את נוצותיהם, מתנאים ביצירתם ומתנגחים במתנגדיהם. "מי מיהר לומר עליי קדיש/ רגע רגע, אל תספידו... פעם כולם אמרו שהחרא שלי לא יתפוש/ אבל באנו ואכלנו תכושיליאחותם כמו קוקילידה...". עם ביט של "שקל", מפיק מוזיקלי ותיק, הוא מתאר את הצפוי, מבטיח לחפור בשורשים, להמריא לגובה, להשמיע סאונד של אינתיפאדות בליווי בלדות: "...זה גבר רגיש? זה ראפר נגיש? זה שירי אהבה על אזור פתח תקווה... כולה שיר ראשון באלבום". הפזמון אש. ניגון חסידי שתודלק בהיפ-הופ.

 
   


בחטיבה זו של השירים שמנתחים את אומנותו של פלוטניק ואת יחסו לאמנות, נמצאים גם "אמונה עיוורת" ו"סמוראי". הראשון עם סימה נון (סימה ברסי) ללחן של סלאח אל-כוויתי כולל סימפול מתוך "דוב ותפטר" של דודו טסה והכווייתים. הפלואו מתון והסלסול המזרחי-אתני שמזין את הפזמון דומה יותר לפיוט מספר התפילה, מבית הכנסת. האמונה המדוברת היא שלו בכוחו לצאת לדרך חדשה, בכשרונו וגם ב...צניעותו, עם הציטוט לעיל, שמתייחס לשפע רפרנסים ואיזכורים ליצירות של קרן פלס, אהוד בנאי, "בויאקה" (נימי נים, קוטג' וקוואמי/ תעודת זהות), אריס סאן, הבלקן ביט בוקס, עמיתו וחברו טונה, ברי סחרוף (ש"אמונה עיוורת" הוא שם שיר שלו ושל פורטיס מלפני עשרים שנה) שגם מתארח בהמשך, ורבים אחרים. "פתחתי דף חדש, מסרו ד"ש לפעם... אמרו לי, אתה ראפר מיוסר נשמה, עניתי אני ראפר מפורסם נשמה... אין לי חסך נשמה, מספיק קיבלתי במה, יש לי מקדם הגנה ומפיק בן זונה... הולך באמונה עיוורת ובורא מציאות חדשה, אין בי ספק בכלל... הפכתי ת'דמיון למציאות... החלפתי ת'תמימות באינטליגנציה רגשית גבוהה". אכן, מכיר בערך עצמו.

השני (עם ג'ימבו ג'י) מציג את המוטו האישי-אמנותי של פלוטניק. מוסר העבודה של הראפר כסמוראי. לוחם נחוש מטרה שלא מפסיק להתאמן ולהיאבק על אמונתו ואמנותו, במחיר הפסדים ונצחונות. "אני רוצה להאמין שאני ראוי, אני זכאי... עדיין לא הפכתי מוזיקאי פוליטיקאי... זרעתי בדמעה, קצרתי בשמחה, קיבלתי את עול המלאכה... דבקתי בתורת המלחמה, הנשמה שלי בוערת והנפש שלי חיה... שנים התאמנו בלירות את המלים הכי מהר על אוטומט, רק כדי לומר אותן לאט, רק כדי לומר מעט... דווקא כשהגענו לאן שרצינו נמשיך להתייצב לאימונים... נתמיד, נזיע, נירק דם... נלך, כדי לחזור כמו פזמון, כמו הילד שברח מהתגרה ההיא עטור בניצחון". ההפקה המשותפת עם ניר דגן וטונה, ששותפים בכתיבת הלחן, מפגישה את ההיפ-הופ עם רוקנרול, כשבפזמון, אם כבר ("גם אם הבאתי בכי, דם ודמעות, השחזתי חרב אלף לילות, אין בי שום ספק, אין אולי, אני עדיין אש יוקדת, עדיין סמוראי"), התחינה בקולו מזכירה את השירה של דודו טסה. כבוד גדול. אגב, הפזמונים ביצירות שלו חזקים, המנוניים, עושים את השירים. 
 

רביד פלוטניק, צילום מסך יוטיוב


אסיר תודה לבורא עולם

לשירי האהבה שלו מצטרפים כאן שניים: "שווארמה" ו"נענע". הראשון, באווירה סול-בלוזית, הוא שיר חיזור על תאוות בשרים דו-משמעית - האהבה כתשוקה לבשר על האש: "דופק לי הלב כשה... הטוסיק הזה מתקרב אליי... יש מה לתפוש ואני אוהב את זה, נשבע שיש מה לנגוס... קדימה נלך ונאכל איזה לאפה". שובניסטי אבל מחוייך. גם ב"נענע" החיזור הלוהט הוא מטאפורה למזון, שתיית תה, בהבטחה לתה איכותי, עם ג'ינג'ר ולימון ודבש וכורכום. ההיפ-הופ נושק לג'אז, מעודן ומינורי, הפלואו מערסל ומנחם, עם נגינת חליל יפה, רגישה ווירטואוזית של יקיר ששון. "בואי ונשב, נשתה יחד תה עם נענע/ אני ואת... בואי ונוריד ת'פאניקה... כפרה לקחתי את עצמי בידיים, אני לא מחרטט/ וכבר תקופה ארוכה, נשבע, אני לא מפלרטט, מחפש את הבסט של הבסט... את חדה וחכמה, ואני דביל ועגלגל... בא לי לעשות לך ילדים שיעשו להם ילדים שחברים שלהם יגידו: 'בוא'נה, איזה כוסית ספתא שלך'...".

  


וישנם שירים אישיים, של חשיפה עצמית. כמו "עולם ומלואו", שראוי היה להיקרא "הם לא מכירים אותי", בזכות המנטרה החוזרת ונשנית בו. שיר חזק מאוד, היפ-הופ כואב, כן, נוקב ואמיתי. חשבון נפש, גילוי דעת והאני מאמין של מי שביקש שיכירו אותו ובו, באדם, בכשרון, בשאיפות שלו, ובעיקר באמנות ובכוונות שלו: "מה קורה כשפזמונים הופכים למשכורת/ אם זה מחיר התהילה אז על הזין תהילה וכוסעומו הצלחה... אור הזרקורים לא מפצה על חסכים/ אני יודע בדיוק מי אני בתוכי... אני ילד שכל שאיפותיו היו להיות ראפר חולה/ אני לא טרנד חולף, לא אחד שבא והולך/ לא אולי או למרות או כמו או במקומו/ אני עולם ומלואו, יצר הבריאה... אני כותב דרך חרב נפשי, בנפש חופשי/ אני בעצם כותב את עצמי... והם לא מכירים אותי... אולי אני חננה מדי בשביל להרגיש נוח עם ההצלחה הזאת... בורכתי להתפרנס מהדבר שאני הכי אוהב בעולם ...ואני אסיר תודה לבורא עולם, לכם ולקדושה של המסע". ובהשראת השורה "אני עדיין אשב עם גרביים וכפכפים בבית" זכינו לצילום החזית המשעשע של האלבום.

אחרי "חסידה צחורה" ו"זמן ומקום" שהקדיש לאמו המנוחה (ב"ברוכים הבאים לפתח תקוה") פלוטניק ממען לאביו את "יום כיפור בכפר סירקין", מקום מגוריהם. חושף לא רק מערכת יחסים בין אב לבנו ופער דורות בגישה לחיים, אלא גם את נשמתו שלו. "אני ואבא, אבא ואני/ עדיין לא רואים אחד את השני". יום כיפור הוא זמן להרהור ולחשבון נפש. מחשבות על הצלחה, על דיור, על מעבר לתל אביב, על יחס לכסף, על הסתדרות בחיים, על עתיד יציב, וגם, כן, על גאווה הדדית. כמתבקש, המבע מהורהר, מתכנס פנימה, חופר בנשמה. 
 


רביד פלוטניק, צילום מסך יוטיוב


מחוץ לקו האינטרגלקטי
 
הסליחה שלא נאמרה ביום כיפור, מובעת ב"סלח לי אבי כי חטאתי". האב הביולוגי והאב שבמרומים. גם זה שיר על אמת יצירתית ועל רעות בעיסוק תחרותי. הסיומת של השיר הקודם ("כמו השתקפות על המים") הופכת לפזמון החוזר, ספוג באירוניה עצמית. "...תגיד לי, חשבת שככה נוותר על הראפ, הוא אוויר לנשימה/ חשבת שככה נשליך לפח את כל מה שבניתי/ יש לי כבוד למי שדוחף את עצמו לקצה... סלח לי אבי שהרחבתי/ אופקים אדירים שמצאתי/ סליחה שהמראתי וטסתי/ למעלה מחוץ לקו האינטרגלקטי (מה שיזמין את "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי", אלבום התגובה של חברו בנפש טונה, שראה אור חצי שנה מאוחר יותר)/ סליחה שיצאתי מאיזור הנוחות ובחרתי אחרת... ויש מקום לכולם בסיפור הזה, ואנחנו כבר לא ילדים, אין מספר אחד ובלה-בלה... אנחנו ראפרים, כל אחד מאיתנו בדרכו יוצר אמנות/ אצלנו לא מתעסקים במי אמיתי ומי לא ואין מבחן נאמנות... ואמן תפקידו לגדול ולצמוח, לעצב עצמו, להצמיח כנפיים...". וכמו מקהלה יוונית שהקשיבה לשיר, מצטרף ברי סחרוף בטון סמכותי לפינאלה מרשים: "ואין מחסומים/ רק ניצוץ תהומי/ סופות רעמים שירעידו שממה/ שמיים שחורים/ בלילות לבנים/ מבול של מלים/ ישטוף את הכל מסביבנו". ולא צריכים חותמת אישור לכישרון מאשר מפי הגבורה עצמה.

ערך החברות זוכה להדגש בשני שירים נוספים. מצד אחד "נתראה בגלגול הבא", געגוע לזכרה של אחת הניספות באסון השיטפון בנחל צפית, מציע התמודדות עם אובדן, ריקנות ואבל. שיר ממש, לא ספוקן וורד, אחד היפים והמרגשים באלבום. משתייך למשפחת "כפרה שלי", להיט גדול מ"שפל וגאות", שזה אומר מלודיה מכמירה, מזדמזמת, מתיידדת ולא מרפה.

מצד שני "אלעד", שיר חביב וסיפור ההיכרות של פלוטניק עם אלעד (נדב?), אחלה גבר – מתופף בלילות, מתקין דלתות בימים, חולה על "דה רוטס", אוהד בני יהודה ומשתתף בהקלטה. הרגאיי, איטי ומהורהר יותר, כמעט רגאטון. ויותר משהתיאור המתלהב, הצבעוני והעשיר בפרטים מלמד על אלעד, הוא מעיד על פלוטניק עצמו, מאיר את יחסו האוהד והמכיל לזולת, את הבנתו לנפש האדם ואת חביבותו ויכולת ההתחברות שלו. מאנטש. עוד סיבה טובה והנמקה ראויה להצלחה הגדולה שלו בעשור האחרון. 
 

  

מדינת משטרה

 
אולי החשוב בשירי האלבום הוא "מדינת משטרה", שיר מחאה חברתי נגד יחס המדינה והמשטרה לאזרחים כהי העור ש"מיוצגים" על ידי יוסף סלמסה, קורבן לאלימות שוטרים ב-2014, ואברה מנגיסטו, המוחזק בידי החמאס כבר שש שנים. "...הם אומרים שלא התאקלמנו מבחירה", שר פלוטניק מגרונו של אבשה, כל אזרח ישראלי ממוצא אתיופי. "נותנים לי הרגשה מוזרה/ שהצבע עור שלי מביא איתו צרה/ אומרים שזה חקוק אצלי מנטלית/ ומספרים שיש לי יצר קרימינלי... אין אלימות מצד שוטרים", הוא קובע באירוניה. "יש דרך ארץ/ רק שוקר חשמלי או כאפה מצלצלת...". מה שמפתיע הוא שזה שיר לכל דבר. לא ראפ. והוא מוגש מנקודת מבט רגועה כביכול, בנינוחות מטרידה. רגאיי מצוחצח, צבוע בנגינת החצוצרה היפה של יקיר ששון. נינוחות ורוגע אלה, שמאפיינים את הביצוע של לא מעט שירים באלבום, הולמים כאן את האופטימיות הזהירה: "זה רק עניין של זמן עד שיבוא שינוי/ ואיך יבוא שינוי אם לא מתוכנו".

הסיום, אחרי ההזמנה המפורשת "ועכשיו לחלק האמנותי", עולץ וממריץ, מרים "למעלה". שיר סיום שיכול היה להיות שיר הפתיחה של האלבום הבא (מוכן להתערב שיוזכר בו): "...ואין ספק שרבידי כבר לא כתמול שלשום/ אבל רעב לעשות בלאגן כאילו זה אלבום ראשון/ היי, זה שוב אני! מה שלום כולם ומה השתנה פה מאז שהלכתי?/ מה, היפ-הופ בעברית זה מיינסטרים עכשיו? ואפילו אני הצלחתי... רציתם? קיבלתם!/ קדימה, בוא ונרים את העסק למעלה...". בראשיתו מיקס ציטוטים משירי ילדים, וסיומו הפגזה של וירטואוזיות ורבלית, להטוטנות מחורזת ורוויית הומור עצמי: "אמרו לי שחזרתי לסורי/ (זה קץ לייסורים)/ ילד סתום ים הברזות וחיסורים/ עאלק פאקינ' מיינסטרים/ רוב המיינסטרים יצורים מוזרים ...פתח תקוואים יורים מילים כמו נשקים מקוצרים/ נכשלתי בלשון אבל איזה יופי של דקדוק ועיצורים, הא?... עולם הולך ונעלם כמו חולם חסר/ עזוב לספור לך מה חסר, עדיף תתפוס לך מחסה... שכחתם שאני וטונה הופענו בתמונע מול 15 איש בדיוק, אה? טוב, אם שכחתם אז שכחתם, זה לגיטימי/ מה שכן, הילד כבר לא ילד והילד כבר לא אנונימי...".

  


המילים לא מצורפות לדיסק אך מצויות בפלטפורמות הדיגיטליות. עם זאת ולמרות "ייעוץ טקסטואלי" של ג'ימבו ג'י, שקל ואיה כורם, הן חסרות ייעוץ לשוני. נכון, קשה לבקש עברית יפה מראפרים - שמא יאבדו את הקצב והזרימה ושמא יאבד חינם כאמנים - אבל יש מינימום שאפשר לעמוד בו. הגהות למשל. לא רק אמנות במקום אומנות או שימוש נכון בשם המספר, אלא רשלנות של שיכולי אותיות בטקסט המודפס. ואני מוחל לפלוטניק על כוסעומו (במקום כוסאמו) כי ככה הוא מרגיש נוח יותר. ומבחינה זו, של מקוריות, כשרון כתיבה והגשה, רביד פלוטניק הוא איש מקצוע מבריק. לא רק אמן אלא גם אומן.

 



02/06/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע