אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
2930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן דורי פרנס מלחין את "המשורר"
 

 
 
לא הכרתי את חזי לסקלי, אבל יש לי תחושה שהיה אוהב את 'המשורר'. התוצאה מיטיבה לצייר את יצירתו, מספקת הצצה ראויה לחייו, ומקרבת אותו לציבורים שמחוץ לקהילה הלהט"בית. ככל שתאזינו ותתעמקו יותר, יתווספו עוד רבדים לשירים."
פרנס יצר אלבום תיאטרלי-קברטי מורכב ותובעני שמאגד 17 משיריו של ידידו משכבר, היוצר ואייקון השירה חזי לסקלי ז"ל. בין המבצעים: אלון עדר, רונה קינן, שי צברי ורועי בר נתן  


דמות ססגונית עם לשון חתרנית
 
גם הדיוטות שאינם מבינים שירה יכולים לתמוה איך זה שהמשורר חזי לסקלי, שהסתלק מאיתנו לפני יותר מ-26 שנים, לא הולחן עד כה. האם זה מחמת האתגרים "הטכניים" ששירתו מציבה – לא מחורזת, ללא משקלים "ידידותיים", לא כתובה בית-פזמון? האם זה בגלל לשונו החתרנית והנועזת שאינה בוחלת במלים "גסות" ובתיאורי חוויות והתנסויות לא שוות לכל נפש? ואולי זו דמותו הססגונית כהומוסקסואל מוצהר שהרתיעה מלחינים והרחיקה מבצעים?

קריירת הכתיבה של לסקלי - כוריאוגרף, מבקר מחול ובעל טור ב"העיר" (יומן הנרגן) - הייתה קצרה ביותר. ספרו הראשון ראה אור רק כשהיה בן 34, עשר שנים לפני פטירתו מאיידס.

אולם דומה שקשה היה להתעלם מנוכחותו הייחודית, משירתו החדשנית בדיעבד, מהתנהלותו המתריסה, כבר בחייו - שירה שהתאפיינה, כפי שניסח אלון רג'ואן, רכז אירועי ספרות במרכז נווה שכטר בתל אביב, בארבעה אל"פים: אינטלקט, אירוניה, אלגנטיות ואקסטרווגנזה. 
 

חזי לסקלי, צילום מתוך חוברת המילים של האלבום "המשורר"

"מחשמל וממכר, כואב ביופי מדויק ומוזר"

 
היום, יותר מתמיד משוכנעים לא מעט במעגלים מקורבים ומרוחקים לו, שמותו בטרם עת ב-1994 קטע קריירה מבטיחה. מצד אחד, אפשר להיצר שההכרה בכשרונו, ויותר מזה בחשיבותו, באה באיחור, רק לאחר מותו. מצד שני, אפשר להתעודד מכך שהכרה זו רק הולכת, גדלה ומתעצמת, וכבר עתה היא חורגת ממעגל הקהילה הלהט"בית שהפכה את חזי לסקלי לאייקון, אגדה, מיתוס.

מעתה היא עשויה להיעזר ב"המשורר", אלבום חדש שמאגד 17 משיריו של לסקלי אותם הלחין ידידו משכבר, המוזיקאי, המתרגם ואיש התיאטרון דורי פרנס והפיק מוזיקלית ערן ויץ, בביצועם של כתריסר אמנים שונים. פרנס, אם לאמץ את רוח הדברים שכתב בפתח החוברת הנלווית לאלבום, היה מקורב מאוד ללסקלי. ממנו למד להכיר "אזורי חושך" בתל אביב ומפיו שמע (על גדת הירקון, מול רידינג) את שיריו, ניסיון שנטבע בו כ"מחשמל וממכר, כואב ביופי מדויק ומוזר".

אלא שפרנס החל להלחין את לסקלי רק לאחר מותו, עד שצבר מספר ראוי של שירים להקליט ולכנס באלבום. להרגשתי הוא בחר את הנגישים יותר לכלל הציבור, לא מעוררי מחלוקת, כאלה שעל אף שפה בוטה וחריגה פה ושם, לא תהיה בעייה לעכל אותם. ועוד: אולי לסקלי צריך היה לאיש תיאטרון שהופך מילים לתמונות ומחזות כתובים להצגות, כדי ליצוק מוזיקה במילים, לתרגם שורות לרגשות ולצרוף את השירה לשירים.

ואכן, בכוליותה, היצירה מאוד תיאטרלית. רחוקה ממצעדי פזמונים ובנאליה, ומחנופה לרשימות השמעה. השירים אולי קצרים. רק שמונה נמשכים יותר משלוש דקות, ורק שניים מהם – מעבר לארבע דקות. אבל הלחנים מורכבים ותובעניים. מבקשים לפצח את המלים המתומצתות והמנוסחות בקפידה, ולהרחיב את יריעתן מעבר למה שיש בהן. התביעה היא לא רק מהמאזין, שימצא עצמו מתעמק בטקסטים, אלא גם מהמבצעים עצמם, שמפנימים כי אין די בקריאה בלבד. 
 


מתוך הקלטות "המשורר". מימין: כפיר בן ליש, דורי פרנס וערן ויץ (צילום עצמי)



ארוטיקה, בדידות וכמיהה למגע

 
גם הצבעים של ההפקה המוזיקלית, שנשענת על הגיטרות והתכנותים (צו השעה והמגפה או החלטה מקדמית ודרישת סף?) של המפיק המוזיקלי ערן ויץ ועל נגינת הקלידים של פרנס עצמו, תיאטרליים-קברטיים. מבקשים להמחיש, בסיוע נכבד של כלי מיתר וכלי נשיפה, את גוני עולמו של לסקלי – ככותב וכמשורר, כאיש מחול וכאדם, להציג את האירוניה המפותחת שלו, את דימויו העצמי, את הארוטיקה והתשוקות, רגעי הבדידות, הכמיהה למגע ולחום.

דומה שלב האלבום הוא מחזור השירים "השעות הנוספות", שלפחות חמישה מהם נכללים בו. "שעת הלמה" על בדידות ופגיעות ("למה? למה? הוא שואל/ אבל הוא אינו יודע זאת/ נדמה לו שהוא אומר הלו הלו/ ומעברו השני של הקו/ אין רונית ואין שוקי ואין יוחאי ואין אורנה/ כי יש רק למה? למה?/ יש רק: למה, למה עזבתני/ למה השארתני לבד?") החתרני ווהדיסטורטי באופיו, מנוסח בביצועו של אלון עדר (בקושי תזהו אותו) כפזמון שראוי לרדיו;


רונה קינן, צילום: אסף עיני


גם "שעת האשה העיוורת" ("יש לי דירה בלי חלונות כי אני/ יושבת בה ואינני רואה/ על השירה להיות אכזרית מבלי להתאכזר/ על השירה לגור בדירה/ בלי חלונות") זוכה ללחן קליל וידידותי, להפקה פולקית מתקתקה ולביצוע מרפרף, נקי ומענג של רונה קינן, שמדגיש את אנושיותו. איזה שיר יפה;

"שעת השיכחה הגמורה" (על החולצה הקבורה בארון, ששכחה את הגוף, כל כתם, כל דקירת מחט, כל כפתור שננשך וכל זרע שנספג, ועדיין אפשר ללבוש אותה שוב ושוב כאילו הייתה הזיכרון עצמו) מתכתב, בפיהם של אלי מגן וכרמי זיסאפל, עם גוונים במוזיקת המיינסטרים – ארצישראל, להקה צבאית, ערב זיכרון על הדשא בקיבוץ. 
 

כרמי זיסאפל, צילום: גדי דגון

"תבוא מאופר כמו אשה, מה שלום אשתך"

 
"שעת הקולות", מעין מקבילה לסקלית ל"לונדון" של חנוך לוין ("לא אסע לפריז/ אשאר בביתי/ אפשוט תחתוניי/ ואשכב על בטני/ אשכב ואקשיב/ להמייתה של רמת גן/ גניחותיה של גבעתיים/ נביחותיה של תל אביב/ בכייה של באר שבע/ באר שבע שאין לה תכלית/ לא אסע לפריז") נעטף באווירה תיאטרלית-קברטית, בביצועו ההולם של רועי בר נתן, לצלילי החליל המכמיר של סלעית להב;

ו"שעת אמצע הלילה", ללא ספק הכי "להיט" בקובץ, ולא בכדי היה לראשון מן האלבום ברדיו. ענת מושקובסקי המופלאה שרה במתיקות ובהתפנקות-אירוטית "לנגן בחצוצרה באמצע הלילה זה לא בשבילי/ מוטב לכתוב שיר באמצע הלילה/ שיר לא מעיר את השכנים/ אפילו את לבי הוא אינו מסוגל להעיר/ השיר שהוכה ונאנס". מלווה את עצמה בנגינה חמה בקלרינט (כי חצוצרה זה לא בשבילי...) ונהנית מתמיכת גיטרה האופיינית והיפה של ויץ;

בעצם גם "בשעה ארבע בפסאז'" הקצרצר שייך לחטיבה זו. השחקן-זמר יפתח מזרחי ("היירספריי", "סיפור הפרברים", "פלשדאנס") מעביר את ההתמכרות לתשוקה ואת ההתפכחות שתבוא אחריה ("בשעה ארבע בפסאז', רוח תגווע בפסאז'. יבוא כלב, תבוא מאופר כמו אשה, מה שלום אשתך. אני רווק ובודד. שוב אתה מרמה טינופת מקסימה") בקולו היוניסקסי. "מחול ראשון", שיר נוסף ששר מזרחי, משיק את אהבת הגברים עם אהבת המחול, וכשמו נשמע כמו אטיוד רפטטיבי ומתערסל בסטודיו למחול, מול המראה ומוטות הבר.



יפתח מזרחי, צילום: ניר סלקמן

לתאר את האש ולגעת בחשמל

 
אם מחול ראשון נמצא אחד מהסוף, "מחול שני" ("אני שוחה בים והנה באה סירה/ סירה סירה אני אומר לה, קחי אותי מכאן/ והיא לוקחת אותי... כששחיתי בכיתי/ וכשצעדתי הייתי צמא ורעב/ כשישבתי מבלי לנוע, רקדתי/ וכשהפסקתי לרקוד רקדתי שוב") משובץ שני, אף שזה השיר הראשון שפרנס הלחין. שי צברי מתמודד בגבורה ובאופן מעורר השתאות עם האתגר הקברטי.

לאבי בללי, מנהיג להקת נקמת הטרקטור, יש ניסיון לא מבוטל עם מחול ("קיר" ו"אנאפאזה" עם להקת בת שבע) ו"ריקוד הפיראט השחור" ("הם רוקדים/ את ריקוד הפירט השחור של טירוף הדעת/ בשמלות מטופשות/ בפנים מושחרות במשחת נעליים") הוא פיס אוף קייק בשבילו. על רקע התיפוף של שחר חזיזה, הוא נהנה לנגוס במלות השיר, שההפקה המוזיקלית משווה לו סאונד של ג'יג, פולק אירי, ספק של שיכורים, ספק של רקדנים.


מתוך הקלטות "המשורר". מימין: דורי פרנס ואבי בללי (צילום עצמי)


צברי מרשים ומפעים יותר בביצוע רגיש להפליא ומרגש אף יותר ל"לימודי רפואה ולימודי ספרות" ("אם תלמד אותי לרפא אותך בחושך, ארפא את החושך/ אם תלמד אותי לכתוב בחושך, אלמד את החושך לכתוב") כשחוה אלברשטיין תורמת, בספורטיביות לדוגמה, דקלום צנוע ברקע.

עוד לימודים מעולמו של לסקלי יש ב"שיעור אל"ף" הפותח ("הרגע אני לומד לכתוב/ אש וחשמל ללא שגיאות/ והרגע אוחזת אש בשולחן הכתיבה/ והחשמל בחדר כבה/ לאורו של השולחן הבוער/ אני לומד לתאר את האש/ ולגעת בחשמל") כפרולוג או אקספוזיציה לאלבום, כשצלילי התכנות המעצבנים עושים אותו סיוט סהרורי; וגם ב"שיעור ה"א" ("כשהמלה תהפוך לגוף / והגוף יפתח את פיו, ויאמר את המלה שממנה/ נוצר/ אחבק את הגוף הזה/ ואלין אותו לצדי") שיר סיום יפהפה, ערש לקראת שינה או רקוויאם של פרידה, מה שתרצו. רונה קינן מזהירה, צלולה ובהירה כתמיד, והצ'לו של מאיה בלזיצמן מחבק ומנחם, מציע אמפתיה עמוקה כים. 
 

אבי בללי, צילום: הילה עמנואל

"אין דבר בעולם לבד מאמנות"
 
השירים המרכזיים באלבום, אם לא החשובים שבהם לטעמי, הופקדו בידיהם של ירון אלדמע וכפיר בן ליש, והם נטועים בלבו של "המשורר". הראשון "זוכה" בשיר הנושא האירוני ("אחת, שתיים, שלוש, ארבע/ מגרמניה היטלר בא/ אחת שתיים שלוש/ אני אחשוורוש/ אחת שתיים/ חמסתי את זהבה של פרו/ דווקא בגבעתיים/ יש לי חצי אבוקדו/ יש לי כפית עם חור/ אני מלכישוע אבי נחור/ אני לא צריך אהבה/ ויש לי קצת/ כסף בבנק/ אם תזמינו אותי לקפה/ אכתוב לכם שיר יפה"), שילוב של זכרונות ילדות עם פיסות מציאות, מוגש על מצע לטיני-קאריבי עשיר, שהולם את אופיו המשועשע של השיר. בהמשך אלדמע מבצע גם את "שיר אהבה" שיר ההמשך של "המשורר": "אני מלכישוע אבי נחור/ כשכבר פגשתם פעם / כשהסתובבתם באלסקה עם כובעי שעם/ אני מלכישוע אבי נחור/ ש-532 איש דפקו אותו מאחור/ כתבתי שיר/ שברתי אגודל, עציץ ונהר/ מחיתי דמעה/ קצרתי עוגיה וזרעתי שביל בין שני בתים/ בית אחד שלך/ בית אחד שלי"). בהגשה רגועה ובוטחת ללא מצמוץ ובשביעות רצון אירונית, אלדמע מבכה את קשיי ההתאהבות, כמו היה זה איזה שיר לעת ערביים עתיר פעמונים מדנדנים ברוח הקלה.


כפיר בן ליש, צילום: אבי בן שמחון



לקראת סוף השיר לסקלי מייחס לאהובו רקימת פרח מעוות, הדהוד ל"יקנטליסה", פרח האהבה, עקום הריח, שממוקם בעיבורו של האלבום. תבניתו כאריה אופראית, אפי ודברני, תיאטרלי לחלוטין, לירי ודרמטי בה בעת. זה השיר הארוך, המורכב והתובעני באלבום, גוזר השוואה מרה וכואבת בין הפרח והדימוי העצמי של לסקלי בעיני רוחו. נגינת הפסנתר הרגישה והמחויבת של פרנס, מעידה שזה השיר שהוא הכי מחובר אליו.

האירוניה מאכלסת גם את "ג'ק", שירו הנוסף של בן ליש. גם הוא (כמו "שיר אהבה") ממוען לאהוב ספציפי, עניינו מערכת יחסים (מעוותת? גם כאן מציצה היקנטליסה) של אהבה ונתינה, ובדרכו המוזיקלית הוא מגשר בין היי-לייט של מיוזיקל לבין רוקנרול מרתק, שנשמע מעולה בפיו של בן ליש: "ג'ק ג'ונסון/ אני אכתוב לך שיר שיהרוס לך את הבריאות/ איני רוצה שתהיה חולה חלילה/ אני שונא בריאות וחולי/ זהב הוא חסר תקנה/ שעווה היא חסרת תקנה/ שגיאות הן חסרות תקנה/ בריאות היא פרח מכוער/ חסר תקנה/ גק ג'ונסון, אני מעניק לך שלוש מתנות יקרות/ טלפון מקולקל/ מחברת קרועה/ ספר של משורר מחורבן/ אני מעניק לך שלוש מתנות יקרות/ שהייתי מעניק לעצמי".

השיר האחרון, שאני הייתי מציב בפתחו של האלבום או ממש בסיומו הוא "השראה מתוקה", אולי השיר הלעומתי ביותר לימים אלה של קורונה: "אין דבר בעולם/ לבד מאמנות/ אין רעב/ אין מדיניות פנים וחוץ/ אין גיהוקים ושיהוקים/ אין ורדים/ אין נעליים לוחצות/  אין אצבעות נפלאות/ ידיים מצוינות/ אצבעות נהדרות/ אין מחית תפוחי אדמה/ אין גשם, אין שרב, אין פחד מוות/ רק אמנות". ואת השיר הזה, כמו היה מדריגל מימי הביניים או לחילופין אופרטה לוינית, שרות בעליצות האחיות לוז (שירה כרמל, יוליה פלדמן, מאיה פנינגטון). כמו להגיד בפעם המי יודע כמה שאמנותו של אדם היא הנחשבת בפרספקטיבת הזמן - מה שרצו להוכיח פרנס, ויץ, הזמרים והנגנים שלצידם. 
 

חזי לסקלי, צילום מתוך חוברת המילים של האלבום "המשורר"


כך מנציחים תרבות, כך מקדמים תרבות

 
לא הכרתי את חזי לסקלי, אבל יש לי תחושה שהיה אוהב את "המשורר". התוצאה מיטיבה לצייר את יצירתו, מספקת הצצה ראויה לחייו, ובה בעת גם מקרבת אותו לציבורים שמחוץ לקהילה הלהט"בית. ואפשר רק להצטער שכבר לא מייצרים דיסקים. יצירות אמנות כמו "המשורר" הן עסקה מצוינת של שניים במכה אחת: ספר שירה ואלבום שירים. יותר מזה: ככל שתאזינו יותר ותתעמקו יותר, כן יתווספו עוד רבדים לשירים ותשמעו אותם אחרת.

כרגיל בהפקות "נענע דיסק" (הפעם בשיתוף מפעל הפיס) שנאמנה למטרותיה בשימור וקידום תרבות ישראלית, חוברת המלים מושקעת. נוסף על ביוגרפיה קצרה של לסקלי ומאמר הפתיחה של פרנס, משולבים בין דפיה צילומים של המשורר וציורים שנוצרו במיוחד לאלבום ולשיריו על ידי חברתו הקרובה, האמנית מאיה גורדון, שהיכרותה עם חזי לסקלי ארוכת יומין ומתחילה בתקופה שבה התגורר ולמד באמסטרדם.

כך תורמים למינוף ההכרה ההולכת וגדלה במעמדו ובתרומתו של לסקלי לשירה הישראלית. כך משקיעים בתרבות, כך מנציחים תרבות, כך מקדמים תרבות.



דורי פרנס, צילום: שמחה ברבירו


המשורר. משיריו של חזי לסקלי. אמנים שונים (נענע דיסק)



25/10/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע