סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה לסיכום שנה במוזיקה הישראלית
 

 
 


המוזיקה הישראלית הפופולרית נמצאת, בפתח שנת תשס"ז, במצב אבסורדי. מצד אחד, העשייה גואה. מצד שני, התעשייה בוכה. היחס בין מספר הכניסות לאולפני ההקלטות וכמויות הכותרים שיוצאים לשוק לבין המכירות בפועל הוא הפוך. הערות לסיכום השנה במוזיקה הישראלית.

תקליט זהב הפך לזן נדיר

לפחות 250 דיסקים ישראלים חדשים ראו אור במהלך השנה החולפת. המון ריליסים. לתחנות הרדיו מגיעים מדי שבוע 30-20 תקליטי-שדרים חדשים, שזה בסיכום מצטבר שנתי הרבה יותר מ-1,000 שירים חדשים (!). אולם בהיעדר מגה-מוכרים כעידן רייכל ומירי מסיקה, ניתן לספור על אצבעות שתי כפות ידיים בלבד את מספר הכותרים שהצליחו להגיע למעמד של תקליט זהב - מכירה של 20 אלף עותקים לפחות: הראל מויאל, הראל סקעת, שירי מימון, נינט טייב, עמיר בניון, עברי לידר, אביב גפן.

ריבוי ההוצאות, תהליך שנמצא איתנו כבר שנים לא-מעט, בעיקר בגלל הקלות הרבה (יחסית) ועלויות ההפקה הנמוכות (גם הן יחסית), מקשה על איסוף נתוני אמת. מרבית החברות הן לייבלים קטנים ועצמאיים, מקצת החברות הגדולות הן בורסאיות ולכן הרוב אינן חייבות בדיווח. ואם כבר דיווח הוא מגמתי, מאדיר בהישגים, ממעיט בכשלונות. תדמיות ומראית העין חשובות ומנווטות את התחרות והיריבות בין הפעילים.

אפשר להניח שהדיווח המגמתי כולל גם את הנתונים הנמסרים לאמנים וליוצרים, לשלטונות המס ולאקו"ם. עובדה היא שגם באקו"ם לא מתלהבים לשתף פעולה לגבי היקף המכירות. הערכות ממעיטות מדברות על מכירת 200,000 דיסקים בשנה, הערכות מתלהמות יעמידו את המספר על חצי מיליון (וזה ללא קשר למלחמה בלבנון שעצרה-הקפיאה את השוק למשך חודש וחצי ועוד בתקופת הקיץ, יחסית עונה מחייכת לענף). בשני המקרים מספרים זניחים לעומת הדיווחים על 12-10 מליון הורדות של רינגטונים בשנה. בישראל נעדרת שוק סינגלים, הרינגטון הפך לספק הכנסה מרכזי ולמדד ראשון במעלה לבדיקת פופולריות. אלבומים ממשיכים להיעשות כמשאת נפש וכהגשמה עצמית. הם טובים לתדמית האישית וליוקרה המקצועית, משמשים בעיקר כפלטפורמה למופע במה (ויותר ויותר אמנים עושים זאת כבר אחרי אלבום בכורה), ורק לבסוף, כמעט בלית ברירה, למכירה.

בנוסף לאשמים הקלאסיים במצב - הזיוף הפיראטי (שנסוג משמעותית אך עדיין קיים במוזיקה הים-תיכונית) והצריבה הביתית - נאלצים המוני הכותרים לנהל מאבק הישרדות נואש על מעט מקום ברדיו, בתקשורת (הכתובה וגם האלקטרונית) וגם על המדף, בחנויות המוזיקה.

הדרך היחידה לשרוד בתחרות הקשה היא להוזיל עלויות כדי לקדם את סיכויי הרווחיות (לא יותר מ-70 אלף דולר לאלבום של אמן מוביל, ולא לחרוג יותר מ-30-40 אלף דולר לאמן "רגיל") או לסמוך על הבק-קטלוג (רפרטואר העבר הנצבר, בחברות התקליטים הגדולות בעיקר אך גם במגזר הים-תיכוני) ולמחזר אותו בהשקעה נמוכה ובאריזה מחודשת, לתוצאות עסקיות מעודדות. המיטבים של מאיר אריאל, שלום חנוך או נורית הירש, הם הדפסות בטוחות. כך גם האוספים החדשים של זהבה בן, סטלוס ואורן חן, יואב יצחק, עופר לוי, קובי פרץ ואיציק קלה.

כיוון שתקליט זהב הוא מעמד נדיר (תקליט זהב לאלבום לועזי שייך לעולם נכחד ונעלם), אולי הגיעה העת לשקול רוויזיה בחלוקת העיטורים על מצליחנות ומצוינות, ולהעניק תקליט זהב על מכירת 10,000 עותקים. במקצת מדינות העולם (צרפת למשל) שינו את המדדים, וגם זה לא קל. ועדיין חברות המוזיקה לא מוכנות לוותר ולהתקפל, אלא ממשיכות לחתור בעקשנות כדי לאתר ולהחתים אמנים חדשים בתקווה שייצאו מהם יהודה פוליקר, אהוד בנאי, ארקדי דוכין או נינט טייב הבאים.

זקן השבט והתו השמיני

על רקע המשבר ראוי לציין את החדירה המוצלחת לשוק של "התו השמיני", מערך הפצה ירושלמי נמרץ שהתבסס במהלך השנה החולפת כחברת התקליטים הרביעית בגודלה בארץ וכמשווק האלבומים הפורה ביותר בתעשייה. הוא עדיין לא מדגדג את שתי הרשתות הקמעונאיות הגדולות "צליל" ו"טאואר רקורדס" (המזוהות עם הליקון והד ארצי, בהתאמה), אך חשיבותו באלטרנטיבה שהוא מציע לאמן המקליט בישראל, ומשמש שופר לעשרות יוצרים ומבצעים שחיפשו ומצאו הזדמנות להיות נוכחים ומוצגים על המדף. עם עשרות כותרים בשנה החולפת, הרבה יותר מכל חברה מקומית אחרת ואולי אף מכולן ביחד, הצדיקה "התו השמיני" את כניסתה לשוק.

בין הכותרים שהיא מפיצה ניתן למצוא את "בית הבובות", עמיר בניון, שלום חנוך - יציאה, דפנה והעוגיות, דניאל זמיר, גבריאל בלחסן, (הקאמבק של) טל גורדון, גסטהאוס (פרויקט מרשים במיוחד), שילה פרבר ודי.וי.די של דויד ברוזה בהופעה. אך גולת הכותרת, תדמיתית וגם עסקית, היא "רגעים" אלבומו האחרון של אריק איינשטיין (בשיתוף פעולה עם פיטר רוט) זכה להשמעות נאות ברדיו וגם למכירות יפות, ועתיד להיות תקליט הזהב הראשון שהפיקה החברה (את הדיסק של עמיר בניון היא מפיצה בלבד).

בכלל, מול כל פרחי השירה והכוכבים הנולדים ששטפו השנה את הפופ הישראלי והשיבו לו את כבודו האבוד, מחמם את הלב היה לפגוש אלבום חדש של זקן השבט והארי בחבורה (אגב, גם יהורם גאון הפציע שוב השנה, אך באוסף משוחזר, "ליווית אותי ארצי", שלא חידש דבר). איינשטיין, הזמר המבוגר ביותר שהוציא תקליט בשנה החולפת, הוכיח שכוחו עדיין במותניו, וגישתו הסקרנית והמפויסת נושאת שוב דיווידנדים. גם ב"אהבנו כאן", דואט מעולה משותף עם דוד ד`אור, ב”הלב יודע", אלבומו היפהפה של האחרון.


תום עידן קובלנץ בגלגל"צ (מקרה מבחן: "חושב עליה")

במאמר קודם דנו בירידת קרנה של המוזיקה הים תיכונית לטובת הגל הנוכחי של פופ ו"כוכב נולד". הירידה נאמדת ב-70-60 אחוז במכירות בהשוואה לשנים קודמות. אמן מוביל כמו קובי פרץ אמנם מצליח לעבור את מחסום הפלטינה (40 אלף עותקים), אבל השם המדובר ביותר, עידן יניב, לא מצליח להגיע לזהב (20 אלף עותקים) עם "חושב עליה", אחד מלהיטי התקופה והשנה. מה שמוכיח כי בניגוד לדעה הרווחת, אין יחס ישיר בין השמעות ברדיו לבין מכירות בשוק (זה פועל גם בכיוון ההפוך: חוה אלברשטיין מכרה מ"לעמעלע", אלבום היידיש החדש שלה, ללא כל יחס לכמות ההשמעות ממנו...).

אולם "חושב עליה", הוא סיפור מעניין שמלמד על התנהלותה וכוחה-חולשתה של גלגל"צ, תחנת הרדיו המובילה בישראל. כשהגיע השיר לרדיו, כסינגל שני של יניב, הוא לא הרשים את עורכי רשימות השידור של התחנה הצבאית. ברשת ג` הוא נכנס למצעד, שהה בו מספר שבועות ויצא מבלי להותיר רישום משמעותי. חודשים אחר כך, בלחץ הרחוב וחיילים מהשטח, חזר הלהיט לשולחן העורכים בחאקי, נכנס לרשימת השידור שלהם, והפך לאחד השירים המושמעים ביותר השנה ואחד הטוענים לכתר שיר השנה.

לצד הכוח המופגן של גלגל"צ, אי אפשר שלא להציב סימן שאלה גדול לגבי יכולת האבחנה והשיפוט של העורכים הצעירים, שלא זיהו בזמן את הלהיט ובעצם עלו על העגלה במהלך דהירתה. מצד אחד, אולי יש עוד הרבה שירים כאלה. מצד שני, לעולם לא נדע מה היה גורל השיר אלמלא ההתגייסות של גלגל"צ. זה לבד מעיד על הסכנה והשימוש לרעה בכוח של התחנה. ואולי הדבר הכי טוב שקרה לה השנה הוא הסתלקותו של אלדד קובלנץ, המנהל והעורך הראשי שלה. קשה להאמין שבגלי צה"ל יוותרו על המורשת ודפוסי העבודה שהנחיל, אבל השתפרו (אם בכלל) סיכוייה חזור לחיק השידור הציבורי, לא הרייטינגי.

ואם לסכם את הפרק המזרחי: בסצינה מחכים עתה לדור חדש של כוכבים שיחזירו את המוזיקה הים-תיכונית למקומה הטבעי, בעיניהם. בין המועמדים לפריצה אפשרית כזאת נמצאים הצעירים משה פרץ, שיר לוי, לירן טל וסגיב כהן, שמתגלה בהופעותיו הסוחפות והמרגשות כאב-טיפוס לקרוס-אובר שבין שורשים מזרחיים, רוק עכשווי ויכולת הופעה.

שובו של הרוק?

אם שלשום היינו ים-תיכוני, היום (עם הדורבנים, קרן פלס, איה כורם ויוצאי "כוכב נולד" מהשנתיים הראשונות) אנחנו בשיאו של פופ, האם הרוק הוא הבא בתור? לנוכח רמת הביקושים ליצירתה של פלס (ממירי מסיקה ועד סקעת, מריטה ועד שרית חדד), קשה להאמין שזה יקרה בקרוב, אולם לפנטז אפשר.

ארקדי דוכין שחזר אל הרוק המחוספס, הוא בהחלט מודל. ואל פעילים עקשניים כפורטיסרוף, עברי לידר, ערן צור, אביב גפן, בית הבובות וסינרגיה, הצטרפו השנה, אריק ברמן, דפנה קינן והעוגיות, טלי פיין, שילה פרבר, איריס פרחי, נועה פארן, ועוד עשרות פעילים מוכרים יותר ואלמוניים לגמרי.

דווקא ההיפ-הופ איבד מכוחו, תנופתו והשפעתו. סאבלימינל עשה עוד דינרוס עם "טורו", הדג נחש חזרו מ"קליפורניה", אלון דה-לוקו (אור), כלא 6 ושי 360 הבליחו, אבל כל השאר - דני דין, אבי מסיקה, סילברדון, אילן בבילון והאחרים - לא הצליחו לשמר רמת עניין ורעננות יצירתית שיבטיחו את מעמדו המשפיע של הז`אנר.

ולרגע ארוך אחד, היבוא המוזיקלי חזר אלינו. אך הציץ ונפגע. הסקורפיונז, בלק אייד פיז, רוג`ר ווטרס, סטינג ופיפטי סנט. הרומן הקצר הוכרע (זמנית?) כשהתקרבו טילי החיזבאללה לחדרה, ודפש מוד נמלכו בדעתם ונשארו בבית.

השתעבדות לצורה, לא לתוכן

ומילה על ג`קו. תמיד הייתה במחוזותינו הערצה עיוורת. אך דומה שהשנים האחרונות החמירו את התופעה (ראו את הטוקבקים). בגלל הטלוויזיה ובעקבות "כוכב נולד", מזימת הריאליטי המוצלחת מכולן, היא צמחה למימדים מפלצתיים ומסוכנים.

כבר אי אפשר להתייחס להערצה ולגילוייה כאל מחלת ילדות חולפת וסימפטומים נלווים או כשלבי חניכה והתבגרות הכרחיים. אולם כשמולך הטלוויזיה הופך את ההערצה לסגידה, דתית כמעט, למחלה ממארת, שמקננת, משרישה ומסרבת ללכת, גם בחלוף השנים ועם הגיל - בקרב המונים שהטלוויזיה עבורם היא המציאות והכתוב בעיתונים הוא האמת- זה מפחיד.

בארצנו הקטנה אין פרופורציות. קופצים לבריכה אחרי זכייה באירוויזיון. סגידה לקול ולתמונה ולא לאמן ולאמירה, מבטלת את כושר השיפוט ויכולת הניתוח של המון מתבטל. תכניות טלוויזיה יוצרות אהדה והשתעבדות לצורה ולא לתוכן ("אין לך תוכן יש לך צורה" כותב גלעד כהנא מהג`ירפות באחד משירי "גג").
התוצאה היא שגדל כאן דור צעקני של עבדים נרצעים ל"כוכבים".

20 אלף קנו את אלבום הבכורה של נינט ביומו הראשון. אוטומטית. מבלי לתת דין וחשבון, מבלי לדעת מה יש בו. רוק לא קל, אפילו לא פופ, שירים "בעייתיים" באמירה, עצובים וקדורניים, לא שמחים. קנו, רק מפני שנינט שרה אותם. יכלה לשיר את ספר הטלפון ואותם 20 אלף היו מתייצבים בסניפי הדואר.

זה בסדר להיות קנאים לאהבה, למאמי שלכם, אבל קצת פרופורציות. ודווקא המקרה של ג`קו אייזנברג אמור לפקוח את העיניים. צריך להטיל ספק, להפעיל שיקול דעת. לא כזה ראה בטלוויזיה וקדש. והלקח הוא גם לאמנים צעירים, תמימים ולא מנוסים במגע עם תקשורת צהובה וצינית (איפה הייתה ההגנה של "טדי"?). כשמראיין חשוב יותר מן המרואיין - העיתונות מסוגלת להיות מתנקשת סדרתית. עמיר בניון, שכבר ראה דבר או שניים, ניסח את זה בדרכו ב"הכל עד לכאן" -"אני הכל, אני חזק, אני בתוך בועה/ סתם מנופח בלי שום ערך/ וידעתי בסופו של דבר היא תתפוצץ לי בדרך".

לשנה הבאה אני מאחל לנו את "`מפגשיר" על גבי דיסק. יכולתי כמובן, כמו כל אחד מכם, להוריד את כל שירי הפרויקט של "ערוץ המוסיקה" לגאדג`ט שלי, אבל מעבר למסמך האנושי והאמנותי החשוב של שיתופי הפעולה המוזיקליים, יהיה מרתק לעקוב אחרי נכונותם ויכולתם של סוכניהם של האמנים הנוגעים בדבר לדור על דיסק משותף. "`האיש ההוא" של אהובה עוזרי ויהודית רביץ, "הריקוד המוזר של הלב" של גידי גוב ורונה קינן, "הוא" של איזבו ושוטי הנבואה, "תרנגול כפרות" של יוסי בנאי ז"ל ומיכה שטרית. חייב לצאת!

עמוס אורן


22/09/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (7 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
7. עוד שקר של טדי.-נינט גקו ושאר ירקות
tאני , (08/02/2007) (לת)
6. לזה שבעילום שם.
אור ששי , (10/11/2006)
5. יהודה פוליקר המלך
שרוף על פוליקר , (07/10/2006)
4. עידן יניב אוהבת אותך
נופר , (25/09/2006)
3. מתפלא עליך, עמוס אורן
התחקירן , (24/09/2006)
2. 20 אלף איש לא קנו את הדיסק של נינט תוך יממה.מה גם אתה נפלת בפח של הטריק השיווקי הזה?
, (23/09/2006) (לת)
1. זו אולי הכתבה הראשונה בחיי שנהניתי לקרוא
שי קדמי , (22/09/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע