סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: להקה הולכת ונעלמת
 

 
 


מוסד הלהקה בתיאטרון ולהקת תיאטרון בכלל, בארץ ובעולם, הוא בבחינת עולם הולך ונעלם. קווים לדמותה של להקת השחקנים, אפרופו מסיבת העיתונאים של תיאטרון החאן השבוע.

ללא שמות כוכבים מה יש לספר לאומה?

בראשית השבוע, במהלך מסיבת עתונאים (תמוהה לכשעצמה, למען האמת) שקיים תיאטרון החאן הירושלמי בתל אביב דווקא, על הפקותיו הצפויות במהלך 2007, התגלע עימות בין נציגי התקשורת לבין המנהל האמנותי מיקי גורביץ’, לגבי מדיניות העמימות של החאן, באשר לפרסום מוקדם של ליהוק השחקנים לתפקידים בהצגות הצפויות - "נישואים" של גוגול (בבימוי אודי בן משה) בחודש אפריל, ו"אותלו" של שקספיר ( בבימוי גורביץ’ עצמו) באוקטובר הבא.

גורביץ’ ניאות למסור (וגם על כך הצטער לאחר מכן) רק את שמו של השחקן אריה צ`רנר, כמי שיגלם את אותלו. את כל הבקשות וניסיונות השכנוע לגלות מי יהיו יאגו, אמיליה ודזדמונה, הדף בגבורה, בנעימות האופיינית לו. טענתו העיקרית של המנהל האמנותי של החאן הייתה - ועודנה - שכמדיניות בחאן מתעסקים פחות בשמות, לא מעודדים סטאריזם, מפני שיש לה להקת שחקנים, שבה כולם שווים, וביום נתון ובהצגה נתונה כל אחד מחבריה יכול לגלם כל תפקיד. ולמה לו להיכנס לשדה המוקשים והמהמורות של פרסומים מיותרים שרק ייצרו מתחים פנימיים ויסבכו לו את החיים? העתונאים לא התלהבו, לשון המעטה, מהסבריו ומנימוקיו של גורביץ’, ויכולתם לעקוב - במהלך הימים שחלפו מאז המפגש - אחרי אופן הדיווח והפרסום של כל אחד מהם.

עימות זה מדגים ומדגיש את ההבדל התהומי בגישות שבין שני הצדדים. התיאטרון (לפחות החאן, אך לא רק) שואף לעשות אמנות ובאמצעותה לעשות נפשות (צופים, מנויים וקוני כרטיסים), בעוד שהתקשורת מונחית על ידי דרישות הרייטינג והתפוצה של עצמה (בקרב קוראים ומנויים) ורק אחר כך תפעל לקדם את העניינים האמנותיים של מושאי הסיקור שלה. על רקע פער זה אפשר להבין את העמדה החד משמעית ואפילו הבוטה של עתונאים שדרשו במפגיע את שמות השחקנים וזהות התפקידים. כי הם שעושים, לדעת עורכיהם לפחות, את הידיעה "שווה" בשטח ובהזדמנות להצצה, קריאה והתעמקות. ללא שמות, וצילומים של מפורסמים לקישוט, מה יש להם לספר לאומה?

גורביץ’, מבחינתו, פתר את הדילמה ללא היסוס. כאחראי לשלום בית ולבריאות הנפש של הלהקה הוא מוכן לוותר על פרסום. ולא חשוב שלחאן אין כוכבים, מבחירה ובמודע. כי בניגוד לרוב המכריע של התיאטרונים הפעילים בארץ, לתיאטרון הירושלמי - שיחגוג בראשית תשס"ח 40 שנים לפעילותו - יש להקת שחקנים במובן המזוקק והמסורתי. אנסמבל של שחקנים נאמנים לבית, למטרה, לדרך וכנראה גם למנהיגו האמנותי, ובכוח הדבק הזה הם עובדים, יוצרים ומגבשים ביחד את הייחוד שלהם. לא שגיבוש וייחוד הם ערובה ותו תקן להצלחה - באמות המידה של התקשורת - אבל הם מרכיבים הכרחיים ליצירתה ולביצורה של אג`נדה - דרך, שפה ומסורת, אותן קשה עד בלתי אפשרי ליצור ולהשיג בשיבוץ כוכבים ובליהוקים אד-הוק להפקות.

לידרים ושחקנים מן השורה

מוסד הלהקה בתיאטרון ולהקת תיאטרון בכלל, בארץ ובעולם, הוא בבחינת עולם הולך ונעלם. המושג נכחד ונשחק במקביל לנגיסה ולנסיגה המתמידות במעמד הקביעות בתיאטרון, ולאו דווקא בהיבטים המדאיגים של הסכמי עבודה. בעיקר, אמנם, מטעמים כלכליים (של התיאטרונים וגם של השחקנים), אך גם בגין פיתויים חיצוניים (עימם תיאטרונים מסובסדים מתקשים להתמודד).

אם בעבר, לפחות בראשית הימים של התיאטרון הישראלי, הסטטוס של שחקן קבוע (בלהקה) היה שאיפה מרכזית - הבטחת פרנסה במקביל להבטחת ההתמסרות לעיסוק והתפנות לתיאטרון כדרך חיים. היום שאיפה שכזאת עדיין קיימת, אבל כבר אינה הדלק המניע. לא בעולם מלא פיתויים ואפשרויות של ערוצי טלוויזיה, דרמות, סדרות, טלנובלות ושאר הפקות מקור או אחרות. מעמד ה"להקה" בתיאטרון פשט את הרגל בגלל ההתמסחרות המואצת של הבידור ובגלל הביקוש הגובר של הטלוויזיה לכוכבים. ודווקא משום כך ראוי להוקיר ולהעריך אולי גם לפרגן ולשבח, כל מי שנחוש ומתעקש לשמר את ולשמור על מהות הלהקה.

לא ניתמם. גם בלהקות הכי שוויוניות, בקואופרטיבים של פעם, כולם היו שווים רק באופן תיאורטי. ל"הבימה" היו כוכבים (רובינא, ברטונוב, מסקין, פינקל) כמו של"אוהל" היו כוכבים (צחובל, מרגלית). השוויוניות לכאורה נמדדה ביכולת לשמור שלום בית, ללא קנאה וצרות עין, לאפשר תחרות לזוהרים פחות אך גם להעמידם במקומם הנכון. כי דרכו של עולם, מאז ומתמיד, שיהיו שני סוגי שחקנים: לידרים, מובילים, כוכבים, שהתיאטרון חפץ ביקרם, בונה עליהם רפרטואר, ומחפש להם הצגות ותפקידים, ושחקנים מן השורה, קורוס, שלא בונים עליהם תכנית אמנותית, לא עסוקים במחשבות איך לקדמם ומה ראוי להם ולכישוריהם, כאלה שבעצם אמורים לעשות כל תפקיד שיוטל עליהם.

כך שמה שקבע את "הלהקה" ואופייה היו הדרך, בחירת החומרים, שיטות העבודה, ההתמסרות וההקרבה, וגם האוטוריטה האמנותית. היום, כשלוח הזמנים של הפקות חדשות נקבע על ידי לוח האילוצים של המשתתפים בה, בכל רמות היצירה והעיצוב, ואין סיכוי להתמסרות טוטלית, נשמט למעשה הבסיס של הלהקה. אמנם מבחינת איכויות, בחיפושי הדרך וביצירת שפה אין תחליף לאנסמבלים, אבל מכל הבחינות האחרות אי אפשר להתחרות בשיטות ובמבנים האחרים.

על רקע זה ניתן להבין את הרעיון שמאחורי "קבוצת השחקנים"`, שמנסים התיאטרונים הגדולים (בעיקר הבימה והקאמרי) להקים ולהנהיג אחת לכמה שנים. בעיקרו זה מצג תדמיתי שבבסיסו ערגה לימים ההם (גם ל"בימת השחקנים" שבהנהגת עודד קוטלר ולקבוצות המיתולוגיות של נולה צ`לטון בתיאטרון חיפה, שהולידו גם חומרים מהותיים וגם שחקנים ראויים) אך יותר מזה קריצה לדורות הבאים של שחקנים, צעירים, מתחילים וכאלה שאינם מזוהים עם אותו תיאטרון - בדרך כלל באמצעות עבודות קבוצתיות, עם חומרים יותר ניסיוניים, אחרים ומאתגרים, ותחושת שיתוף בתחקיר, ביצירה ובעיצוב. אבל אלה עדיין חממות, מסגרות הכשרה ובנייה של שחקנים, לא של תיאטרון ולא של שפה תיאטרונית. והם "מתפרקים" ונטמעים בתוך התיאטרון אחרי פרויקט-שניים.

החאן וגשר: אמנות לשמה

למעשה, החאן הוא אחרון התיאטרונים בישראל שנאמן למסורת של להקת שחקנים שבה כולם שווים וכולם ראויים לעשות את כל התפקידים. אפילו "גשר", גם הוא מהמוהיקנים האחרונים בזירה, לא מצליח לשמר את להקתו במובן הקלאסי. אמנם רק אצלו אתה יכול למצוא את ישראל (סשה) דמידוב וייבגניה דודינה, ללא ספק הבולטים, המוכרים והאטרקטיביים בשחקניו (שלא להגיד הגדולים בכוכביו), בתפקידים ראשיים ("העבד" "מדיאה" בהתאמה) וגם בתפקידים קטנים ואפיזודיים (הוא ב"עיר", היא ב"נישואי פיגארו"). אך גשר גם ליהק את חיים טופול וששי קשת בתפקידי מפתח ועתה הוא מגייס את משה איבגי. לעומתו, רק החאן יכול לקחת כוכב בפוטנציה כמו אודי רוטשילד הצעיר, אחרי עונת התגלות בחיפה, ולשכנע אותו להדחיק את שאיפות הכוכבות שלו (אם יש כאלה) ולהמירן באלמוניות היחסית של שחקן מן השורה, לטוב ולרע.

שני תיאטרונים אלה הם היחידים בישראל, עדיין, שמונהגים-מנוהלים על ידי מנהל אמנותי עם אוטוריטה, כיוון ואג`נדה. ייבגני אריה ומיקי גורביץ’. ולא סתם הם היחידים בארץ שעוסקים באמנות לשמה, ללא חישובים קופתיים. באחד אין כלל כוכבים, ובאחרת מתנהגים כאילו אין כוכבים.

סוכנויות של ניל סיימון

בשאר התיאטרונים, להקה אם בכלל, הוא עניין מדומה. לא בבאר-שבע ובחיפה, שם נסמכים רק בקושי על שחקנים מזוהים וותיקים, ואוספים-מגייסים שחקנים להפקות. אך בשלושת התל-אביביים הגדולים, ה"להקה" היא שכבת כוכבים מובהקת, מתוחזקת על ידי התיאטרון, ועליהם וסביבם נבנה רפרטואר: אולה שור-סלקטר, מיכה סלקטר, איתי טיראן, לימור גולדשטיין, שרה פון-שוורצה, גיל פרנק, קרן מור, תיקי דיין ואולי עודד תאומי בקאמרי; מוני מושונוב, שלמה בראבא, רמי הויברגר, יעקב כהן, אולי אסנת פישמן, יובל סגל, יגאל נאור, עידית טפרסון ודב`לה רייזר, ולבטח גילה אלמגור וליא קניג האגדית ב"הבימה"; ומיה דגן, ליאור אשכנזי, לאורה ריבלין, דפנה רכטר, ששון גבאי, יונה אליאן, וגם זהרירה חריפאי ומרים זוהר בבית ליסין.

אך קשה לראות שחקנים חדשים וותיקים מצטרפים לקאמרי, הבימה ובית ליסין, בזכות המנהיגות, הכריזמה והתוויית הדרך האמנותית של עמרי ניצן, אילן רונן וציפי פינס. עם כל הכבוד ליכולותיהם, לניהולם ולהדרכתם, שחקנים מגיעים לשם להגשים מחזות ותפקידים ספציפיים ונשארים מנוחיות מאוד-מאוד מסוימת, כזאת או אחרת. וכשהתיאטרון הישראלי הופך להיות, ממש ברגעים אלה לשלוחה של ברודוויי ולסוכנות של ניל סיימון ("יומן חוף ברייטון" בקאמרי, "הקומיקאים" בהבימה, "יחפים בפארק" בבית ליסין וגם "אחרון המאהבים הלוהטים" בבאר שבע) ברור שרוב השחקנים לא נמצאים בו מנאמנות אמנותית, כי אם מטעמי פרנסה גרידא. או מסיבות אחרות, "עדתיות" למשל, כמו ביידישפיל.

לכאורה, גם אנסמבל עתים של רנה ירושלמי הוא, במהותו ובהתנהגותו, להקת שחקנים. אך לא מתקיימים בו כל המרכיבים הדרושים. על מנהיגותה ואישיותה האמנותית הכריזמטית של ירושלמי אין חולקין ועוררין, גם לא על אופי עבודת האנסמבל על הפקה חדשה - אם מבחינת ההתמסרות הטוטלית של אנשיה, אם מבחינת השוויון המוחלט שלהם במדרג הסטאריזם. אבל לאנסמבל אין רפרטואר. לפעילות שלו אין רצף. ההפסקות בין הפקה להפקה ארוכות מדי, במהלכן אנשים מתפזרים כי צריכים להתפרנס. בודדים נשארים ועוברים מהצגה להצגה, והבולטים (שולי רנד ורמי הויברגר, למשל) עוברים הלאה, עוזבים למקומות אחרים.

ללא שפה אמנותית משותפת, כשהמשחק היום יותר טכני, כלום כבר לא מאחד בין שחקנים. הם מתזזים ללא נקיפות מצפון בין תיאטרונים. היום הם כאן, מחר באחר. נכון שמהבחינה האמנותית, של אמנות התיאטרון, יש חשיבות עצומה ללהקה. אין לה תחליף. אלא שבתנאים היום, במאבק מול הטלוויזיה, הכוכבות, הסלבריטאיות, מונעים ניסיונות רציניים וארוכי טווח לבנות אותה. ללא מנהיגות מתאימה ו/או תמיכה ציבורית-כלכלית (שתאפשר ניסיונות אמנותיים ללא חישובים כספיים) להקות עתידיות תוכלנה להתקיים רק בפרינג` (קליפה למשל).

זה לא יפריע לגורביץ’ להתעקש "למכור", גם בשלב מוקדם זה וגם רגע לפני הגנרלית, את ההצגות החדשות של החאן בזכות המחזה, היוצרים והמעצבים, להקת השחקנים והבית המארח. שתיאטרונים אחרים לא יוותרו על ההזדמנות לקדם את מרכולתם באמצעות כוכבים (גם של כרטיסי אשראי...). זה לא אומר שההצגות שלהם אינן טובות ואינן ראויות מבחינת ההפקה והחוויה שהם מספקים לקהל הרחב, אבל קשה לראות אותן משרתות ומאדירות את אמנות התיאטרון.


עונת 2007- "אותלו" מגיע לחאן


29/12/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (5 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
5. אנונימי צודק
שלי , (06/01/2007)
4. כתב אמיץ כתכה יפה
אנונימי , (05/01/2007)
3.
רוני , (02/01/2007)
2. מה שאתה עושה במאמר שלך עובד נגד האמירה ה"כביכולית" שלך
גיא , (02/01/2007)
1. מעניין
אבנר ל. , (01/01/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע