סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: הבימה הנודדת
 

 
 
מבנה תיאטרון הבימה, אחד מסמליה של העיר תל-אביב יסגור את שעריו בשנתיים הקרובות לרגל שיפוצים נרחבים. עמוס אורן על תקופת הביניים שאליה נכנס התיאטרון הלאומי שימשיך לפעול מאכסניות זמניות ברחבי תל-אביב. 


מבנה לא ראוי לאכלוס
 
באמצע החודש הבא, אחרי יותר מ-60 שנה מאז שנכנס למשכנו שבקצה שדרות רוטשילד בתל-אביב, יעזוב התיאטרון הלאומי הבימה את ביתו. הסיבה? שיפוצים נרחבים, חסרי תקדים בהיקפם, בבניין, שכבר ידע שיפוץ גדול לפני כארבעים שנה. אז הכניסו את סמלו של המבנה, ששת העמודים הגליליים בחזיתו, אל מאחורי מעטפת זכוכית כהה. עתה הכוונה לחשפם שוב, להוציאם לאור מחדש. אך זה יקרה רק בעוד שנתיים, הזמן בו יסתיימו העבודות.
 
הכל מסכימים שהבית של התיאטרון הלאומי כבר לא ראוי למאכל אדם, סליחה - לאכלוס אדם. המבנה מתפורר, הצנרת אכולה, מערכת החשמל מיושנת. מצב האבזור והחיווט בכי רע. האולמות תקועים בעבר  -  מגישה (לא קיימת) לנכים ועד מושבים תקועים וריפוד בלוי. כל שנעשה עד כה לשמירת חזותו ותקינותו של הבניין הוא כטלאי על טלאי (ציניקנים טוענים שגם הרפרטואר כזה, אבל נניח להם), וניתן להודות לאל על שלא קרו אסונות עד כה, לא ברכוש ולא - חס וחלילה - בחיי אדם.
 
פרק הזמן שהוקצב לשיפוצים (בתקציב התחלתי של 76 מיליון ש"ח) מעורר חששות לא מעט בתוך התיאטרון הלאומי, בין באיו, מקורביו ומנוייו. כמעט לא קרה בתולדות התיאטרון הישראלי, שתיאטרון כלשהו עוזב את הבית המזוהה אתו  -  ובית הבימה הוא מבנה ממותג לא פחות מאשר המוסד השוכן בו  - לתקופה ארוכה כל-כך, מבלי לדעת, כמעט, אם ישוב אליו (כי בשיפוצים כמו בשיפוצים: יודעים מתי הם מתחילים, לא יודעים מתי הם מסתיימים). הקאמרי ובית ליסין החליפו בית ישן בחדש, בתנועה ובזרימה וללא נתק ברצף הזמן. רק התיאטרון העירוני חיפה ידע משהו דומה, כשעבר גם הוא שיפוצים, אבל היקפי פעילותו דאז היו בלאו הכי נמוכים, והאולם העירוני ע"ש קריגר הצליח לתת מענה, בלי שציבור שוחרי התיאטרון בחיפה ובארץ ירגיש חסר כלשהו.
 
תקופת מבחן
 
הבימה ייכנס עתה לתקופת מבחן תקדימית, ארוכה ומורכבת: מבחן מוסד ולמיתוג שלו כתיאטרון לאומי, מבחן לאמנות התיאטרון שלו, מבחן לעובדים שלו ומבחן לנאמנות המנויים שלו. החשש הגדול והמובן, של מנהלי הבימה, הוא מפני בריחת מנויים. כאלה שינצלו את פסק הזמן המוקדש לשיפוצים והניתוק מהבית הקבוע, לבחינה מחודשת ומפוכחת של מערכת היחסים שלהם עם התיאטרון הלאומי ושל עמדתם הרגשית-חווייתית-תרבותית מול "הסחורה" שהוא מספק.
 
גם כך, חייהם בשנים האחרונות לא היו קלים. גם בשל המאבקים על עתידו של התיאטרון, במשולש שבין משרדי התרבות, המשפטים והאוצר - לאחר פרישותו הרועמת של המנכ"ל הקודם יעקב אגמון; גם בשל כרסום במעמדו כתיאטרון מוביל וכמתווה אג`נדה אמנותית לא ברורה ולא חד משמעית; וגם בשל סיבות פרוזאיות - חפירות החניון ברחבת היכל התרבות הסמוכה, שהופכים לגיהינום את הגישה לתיאטרון ואת החיפוש אחר חנייה בתל-אביב הצפופה (אגב, לכשתושלם העבודה יציע החניון התת קרקעי 1,200 מקומות חניה, במקום 200 מקומות היום).
 
את אלה, שמספרם נאמד בכ-30,000 מבקשים בהבימה להרגיע, לרצות ולפייס. שהחיים לא נפסקים, שחושבים עליהם, שהתיאטרון ממשיך להתקיים וליצור, ואפילו בתנופה ובעוצמה מודגשים. באותה מידה, הצהרת הכוונות מיועדת גם פנימה, לאוזניהם של מאות העובדים בתיאטרון. מסר של הרגעה. שלא ידאגו. הבימה ממשיכה. מצד אחד, לא קל, אחרי פרישת אגמון, המנהל הדומיננטי, הדעתן ומושך האש. הטריומווירט שנכנס בנעליו  -  ניהול תלת-ראשי של המנכ"לים המשותפים אודליה פרידמן ובני צרפתי, והמנהל האמנותי אילן רונן  -  הוא חיוור וחסר-כריזמה בכל קנה-מידה. מצד שני, לפחות הוסר האיום הקיומי מהבחינה המשפטית, כשהמלצות ועדת זיילר (הרבה לפי המשטרה וקראדי) לא התקבלו בבית המשפט. והסחבת השקטה באימוץ וביישום מיבנה משפטי חדש, יוצרת מראית עין של שקט תעשייתי, נעדר פולמוס ובלגנים.
 
הרבה שיתופי פעולה
 
בהבימה ניצלו את הימים האחרונים שלפני השיפוץ להצגת תכנית רפרטוארית רחבה וארוכת-טווח, שכוללת עשרות מחזות במסלולי הקלאסיקה, הפוליטיקה, המודרנה העכשווית והישראלית-מקומית. בין השמות שהועלו: "אנה קרנינה" של לב טולסטוי, "אלוף הבונים" של הנריק איבסן, "הקובה" מאת אוריפידס, "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן, "לילה במאי" ו"אהבה בזמנים אפלים" של יהושע סובול. לכאורה, המעבר הכפוי, לא מכתיב שום שינוי של ממש בתכנית האמנותית. למעשה, היא תיבחן בשטח, על רקע הפעילות בחללים החלופיים, שעל פניהם נחשבים כתחליפים סבירים-עד-ראויים, אולם ברור שהם מציבים קשיים ולא מעט אתגרים.
 
התקופה שבפתח תחייב את פרנסי הבימה לעבוד באופן נבון ויצירתי. רונן יודע זאת, וכדי להקדים תרופה למכה פועל לנצל את המצב כדי להעמיק שיתופי פעולה עם גורמים אחרים במרחב התיאטרוני. כמו עם התיאטרון הקאמרי, שמודע למצוקה ונכון לתת כתף (בעקבות "אנטיגונה" יעלו ביחד את "חברון", מחזהו של תמיר גרינברג, בבימוי עודד קוטלר); עם התיאטרון העירוני באר-שבע, במסגרת הערבות ההדדית ובעקבות שיתוף הפעולה המוצלח בהפקת "קופסה שחורה" על פי עמוס עוז (על הפרק "אנה קרנינה" בבימוי אילן רונן עצמו); ואף עם התיאטרון הערבי-עברי מיפו, בהפקה דו-לשונית של סיפורי "אלף לילה ולילה", שעשויה לנצל את האופי המיוחד של המבנה והחללים ביפו;  וגם, כהרגל שהפך לטבע בשנים האחרונות, שיתוף פעולה עם מפיקים פרטיים, טלית הפקות במקרה זה, עם "המוח הגברי"  (מאת רוברט דובק) בכיכובו של אבי קושניר (הצגה שהחלה לרוץ החודש ובוודאי תנוצל למילוי לוח ההצעות למנויים). אגב, שיתופי הפעולה מסייעים גם בפתרון, ולו רק חלקי, ואולי גם בטשטוש, המחסור המורגש בבמאים טובים.
 
עוד מתכוונים בהבימה להרבות באירועים מיוחדים שמטרתם עיבוי הפעילות ולוח ההצגות מחד גיסא, ועיבוי וטיפוח המשמעות של "תיאטרון לאומי", מאידך גיסא. אחת היוזמות בכיוון זה היא בשיתוף פעולה עם "צוותא". מעבר לכך שאולמות "צוותא" ישמשו בית עבור הפקות הבימה (ראה בהמשך), הקרבה תוליד חברות ושותפות, במסגרת חדשה, "הבימה של המחזאים", שתכליתה לחשוף כוחות חדשים ותצטרף לפעילות הברוכה הקיימת של צוותא במסגרת קריאת המחזות משלה. אולי הפעם הצהרת הכוונות תישא פירות ראויים (בין המתנסים החדשים בבימוי יהיה השחקן רמי הויברגר). כן מתוכנן קאמבק או סיבוב חוזר ל"קבוצת הצעירים" בהנחיית סיגל אבין (עם "העימות" של מאריבו). התכניות והרעיונות נשמעים מבטיחים ומסקרנים. בעיקר בכמות  -ממוצע של כמעט הצגה חדשה בחודש. באשר לאיכות ולרמה, רק העתיד ילמד אם מעז (הגלות וקשיי הקיום) ייצא מתוק, ואם המצג שווא או אמיתי.
 
אולמות חלופיים בתל-אביב
 
אז איפה אפשר יהיה למצוא את הבימה מה-15 במרץ?
 
אליבא דרונן, בכל רחבי תל-אביב. אי אפשר יהיה להימלט מנוכחות של התיאטרון הלאומי, ועל אף הפריסה ברחבי העיר - בעזרת כל האולמות החלופיים - הנוכחות של הבימה בחיי תל-אביב תגדל ותתעצם, במקום להתפרק או חלילה להתרסק.
 
האולמות החלופיים נבחרו כדי לתת מענה למגוון ההפקות של הבימה. מחזות-הזמר ("הלהקה", "בוסתן ספרדי", "הכבש ה-16") והקומדיות שאיכלסו את "רובינא", האולם הגדול (שיוקטן לאחר השיפוצים, מ-1,000 ל-900 כסאות, השיפוע בו יועצם וחזותו החדשה תהיה יותר אינטימית, דבר שיאפשר גיוון ההצגות בו, גם ל"רציניות"), יועלו בבית החייל (800 מושבים), להוציא "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שינדוד לאולם נגה,  הבית של גשר; קלאסיקה והצגות "איכות" (כמו "אנטיגונה", "פירורים" ו"רכוש נטוש") שהתמקמו במסקין (שיגדל מ-250 ל-300 מקומות, בין היתר בזכות תוספת של יציע קטנטן) וברטונוב (הבימרתף, שיישאר כגודלו, עם שינוי זוויות הישיבה וההצגה ובעיקר עם בידוד ראוי והולם שיאפשר הצגות בו-זמנית וללא מטרדים קוליים ותפעוליים) יועברו לאולם אריסון (450 מקומות) שבבית הספר לאמנויות (שיותאם אקוסטית לייעודו כאולם תיאטרון ולא כאולם קונצרטים, וכתליו "יושחרו" באמצעות וילונות ענק); לאולמות צוותא יועברו ההפקות הקטנות של מסקין ("סונטת סתיו"), הבימרתף והייניקן. אגב, חדרי המשרדים הנוכחיים (בקומת הרחוב) יבוטלו, ובמקומם יוקמו אזורי שירותים לשתי הבמות הגדולות. במבנה המשופץ תיבנה קומת משרדים חדשה על הגג
 
כאמור, אף אחד מהאולמות החלופיים לא תוכנן או נבנה כחלל תיאטרוני מובהק, בעיקר אמורים הדברים לגבי היעדר מגדל הבמה ו"הכנפיים" שבאגפיה, המאפיינים אולם תיאטרון לשמו. ומאוד אפשרי  - למרות שבהבימה מסרבים להודות בכך - שהמעבר אליהם ישפיע-משפיע על בחירת המחזות וההצגות. וגם אם לא ירצו, הוא יוביל ויגרום לפשרות אמנותיות, לפחות מהבחינה העיצובית, קרי תפאורות. אלה יהיו פונקציונליות, לא מפוארות, לא מורכבות, לא גדולות. והמעצבים יתבקשו לחולל נסים בשטחי עבודה והצגה מוגבלים. כמו שעושים זאת תיאטרוני באר שבע והחאן.
 
חולדאי נחלץ לעזרה
 
את העברת משרדי התיאטרון לרחוב ליאונרדו דה-וינצ`י, ואת חדרי החזרות והמחסן לרחוב קרליבך, אפשר לראות כאילוסטרציה למצבו השברירי והפגיע הנוכחי של הבימה. אך גם כרמז, די עבה, למעמדו העירוני העתידי של התיאטרון הלאומי בתום השיפוצים. לנוכח הסחבת וחדלונה המתמשך של המדינה (להזכירכם, הבעלים של הבימה כתיאטרון לאומי) בשיפוץ (בחמש השנים שעברו מאז הוכרה נחיצותו, התחלפו לפחות חמישה שרי תרבות - ביניהם יצחק לוי, מתן וילנאי, לימור לבנת, מאיר שטרית ואופיר פינס - ללמדכם על אחריות ורצינות הגישה של המדינה לתיאטרון ולתרבות נתמכים), נאלצה עיריית תל-אביב, כמעט בלית ברירה, להיכנס בעובי הקורה.
 
לזכותו ולשבחו של ראש העיר, רון חולדאי, ייאמר שהרים את הכפפה, לא שיחק בקטנות ובמשחקי כבוד, והמעורבות המכרעת של העירייה ושל העומד בראשה, עוד תהפוך את הבימה לתיאטרון עירוני שלישי בתל-אביב (אחרי הקאמרי ובית ליסין). לחולדאי אינטרס גדול בסיום עבודות השיפוץ במועד שנקבע, בתוך השנתיים הנקובות. ולא משנה אם הוא נובע מראייה ציבורית אחראית שמכירה בחשיבות המוסד לפניה של תל-אביב, משיקולים מוניציפליים יוקרתיים של להספיק לחגיגות המאה ליסוד העיר או מחישובים אישיים צרים של שיפור סיכוייו לקראת הבחירות הבאות.
 
עם החזון, המשאבים והתנופה של חולדאי, מגדולי הבונים של תל-אביב בעידן המודרני, סיכויי הבימה לחזור ממתיחת הפנים כתיאטרון "צעיר", להוט ורעב - משתפרים.


13/03/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע