סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: שובה של הד ארצי
 

 
 
הפסח הזה מסמן את שיבתה של "הד ארצי" למרכז תעשיית המוזיקה עם שפע אלבומים חדשים של אמניה. עוד בפותח קופה: סקירת היצע  חברות התקליטים לחג ושתי הערות נוספות על פרס עמ"י ועל טיפקס


צלחו את הזעזועים
 
אחרי שנים של הזדנבות מאחור, יכולים בחברת התקליטים "הד ארצי" להפליט אנחת רווחה, להזדקף בגאווה ולרשום בסיפוק: הישגי השנה החולפת, כפי שהם מתבטאים במצעדי הפזמונים השנתיים, בטקס חלוקת פרסי עמ"י ובהיצע האלבומים החדשים שיוצאים לקראת חג הפסח, מלמדים שהחברה הוותיקה חזרה להיות חברת המוזיקה הדומיננטית בישראל. אם עדיין לא בהיקפי המכירות ובהכנסה השנתית, לפחות מהבחינה התדמיתית.
 
עד לפני שנתיים-שלוש הייתה "הד ארצי" מושא הלגלוג של עמיתותיה, שק החבטות של התקשורת, תוצאה של חובות עצומים ומצב כלכלי קשה. שורה של החלטות עסקיות קריטיות, שינויים מבניים מהותיים, שידוד מערכות  עמוק ומינויים אישיים מוצלחים הובילו להחלמת החברה ולהבראתה, במיוחד מאז צאתה לעצמאות, מבעלותם של "חברת הכשרת היישוב" ו"מעריב", לידיו של איש העסקים חנני רויכמן, שרכש אותה בגרושים, מיליון דולר בלבד.
 
גם בימיה הקשים, כשמאזניה היו על הפנים, כשאמנים ברחו ממנה וכשיריבותיה בשוק זינבו וחבטו בה ללא רחם, הבסיס של "הד ארצי" נשאר רחב ואיתן מספיק כדי לעמוד בזעזועים ולצלוח אותם. הקטלוג הוותיק והעמוק שלה, האמנים המובילים שהמשיכו לשמור לה אמונים (שלמה ארצי ואמני הלייבל "עננה"), מערך הפצה ושיווק רחב ומיומן, הראשון בגודלו ובטיבו בארץ, וצוות עובדים מקצועי ומסור, סייעו לה - לאורך זמן - לצאת מהבוץ.
 
 
אם עד לפני שנתיים הבסיס הכלכלי של חברת תקליטים ישראלית גדולה היה הזיכיונות הבינלאומיים שלה - שהחזיקו את החברה, הרוויחו עבורה ולמעשה מימנו את ההפקות (וההפסדים) של המחלקה העברית  - היום, בעיקר באשמת האינטרנט ותוכנות ההורדה ושיתוף הקבצים, וכשאלבומים מיובאים נחשבים כמצליחים ב-2,000-1,500 עותקים בלבד, הם הופכים לאבן-ריחיים על הצוואר (בשל הצורך להעביר לחו"ל בטחונות מינימום ואחוז נכבד מן המחזור). הם אולי מספקים יוקרה וחשיבות, עומק וגיוון קטלוגי, אבל כבר לא את ההכנסה הגדולה והמשמעותית לקיומה.
 
 "הד ארצי"`, שנאלצה לוותר על הקטלוג של "וורנר" (לטובת "התו השמיני") מסתפקת עתה רק ב- BMG-סוני (קלי קלרקסון, אווריל לאבין, דיידו, בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה), ונשענת היום בעיקר על הקטלוג הישראלי שלה, הוותיק והמתחדש, ועל ההכנסות ותזרים המזומנים של רשת החנויות וחברת-הבת "טאואר רקורדס", שהסדרת מערכת היחסים בינה לבין "הד ארצי" הייתה קריטית וחשובה עבור הבראת החברה והתנהלותה העתידית.
 
 
השקעה באמנים מקומיים
 
גם אם ממעיטים בערכו ובניסיונו, בחלקו וביכולותיו של רוני קליינפלד כמנכ"ל "הד ארצי" (בעיקר בגין התקוטטויותיו המשפטיות עם "החברים של נטאשה" ועם חיים שמש, מהמנהלים הקודמים של המחלקה הישראלית), אין עוררין על נכונות ההחלטה האסטרטגית להשקיע באמנים מקומיים (על חשבון צמצום המחלקה הבינלאומית) ובהצלחת המינויים הפרסונליים שנעשו בהשראתו ובתקופתו.
 
קליינפלד, איש עסקים קר ומנהל שמתחריו אוהבים לשנוא, שם בראש המחלקה הישראלית את מיכל וייסברג, מי שצמחה בחברה. היא הקיפה עצמה באנשי מקצוע מעולים כאודי הניס, מנהל האמנים והרפרטואר של המחלקה, ירון כהן מנהל השיווק, שחר ורד מפיקת הפוסט, ליאת רוקנשטיין ועופר מנחם מיחסי הציבור, ובני מנשה מנהל ההפצה. בכל שיחה עם גורמים בתוך ומחוץ לחברה, תחילה מצוינת לטובה איכות החומר האנושי בחברה, ואחריה - וכמעט באותה נשימה - עבודת הצוות, האמונה העזה באמנים ובחומרים, היחס האישי והנשמה המושקעת בעבודה. כל מה שנותן לאמנים הרגשה שיש מי שנמצא שם בשבילם. וכל מה שמשווה לחברה התנהלות אנדר-דוגית, שאין לה מה להפסיד אלא רק מה להרוויח.
 
ו"הד ארצי" אכן מנצחים ובגדול. גם במכירות (ראו ההישגים של מירי מסיקה, דין דין אביב, קרן פלס, איה כורם, הראל סקעת, הדג נחש וסינרגיה; ולא חשוב אם חלקם או מרביתם שייכים ללייבלים עצמאיים, כמו "עננה" ו"לייבלה", ו"הד ארצי" נהנית רק מההפצה; עדיין זה מצטבר למסה קריטית) גם בהישגים תדמיתיים. בדיעבד, תוצאה של גיוס של אמנים נכונים (מדניאל סלומון ועד איילה אינגדשט), של בחירות רפרטואריות נכונות, של שקט במערכת. דברים שסייעו לחברה הכושלת להפוך לרזה, שרירית ויעילה. ובעיקר לנשכנית. ההישגים האחרונים החזירו כבוד ועטרה וגם משמעות לשם הארכאי "הד ארצי". היום, יותר מתמיד, מוצריה המוקלטים הם הד קולי מרשים לתנובת הארץ הזאת.
 
הנוכחות של הד ארצי בטקס חלוקת פרסי עמ"י (ערוץ המוזיקה הישראלית) ל-2006, שהתקיים בשבוע שעבר בפעם השלישית, הייתה המרשימה ביותר. אמניה ותוצריה גרפו חמישה פרסים מתוך שמונה: שניים להראל סקעת (זמר השנה ושיר השנה), אחד לקרן פלס (תגלית השנה; וגם על שיר השנה, אותו חיברה, מגיע לה. הוא שלה לא פחות מאשר של סקעת), לסינרגיה (להקת השנה) ולהדג נחש (אלבום השנה על "בעזרת הג`אם"). "הליקון" הסתפקה בשניים: זמרת השנה (נינט טייב) וקליפ השנה ("עם הזמן" של אביב גפן). הפרס השמיני, כידוע, ניתן לבמאי הקליפים אסף בילט על מגוון יצירתו בשנה החולפת.
 
באן. אם.סי. קוראים תיגר
 
"הד ארצי" התחזקה עד כדי כך, שיש גורמים שמתארים את שתי מתחרותיה ההיסטוריות - אן.אם.סי. ו"הליקון" - כמי שמצבן היום, מזכיר את מצבה דאז. הראשונה בשל חילופי בעלות, שינויים בשדרת הניהול ואובדן זכויות של חברות תקליטים בינלאומיות. והשנייה בשל הסדקים בתדמית המנצחת של המחלקה העברית (רק כותר חדש אחד לפסח, "עיר קטנה" של יהודית רביץ; וההתנתקות של ריטה ורמי מחבל הטבור של החברה).
  
באן.אם.סי. מחזירים מלחמה. לטעמם, ברשימות הפלייליסט ובמצעדי המכירות, הפרמטרים שבהם השוק בוחן דומיננטיות תדמיתית ועסקית, הם קוראים תגר על ההגמוניה של הד ארצי, דווקא בחודשים האחרונים, עם כותרים כמו אהוד בנאי, מוש בן-ארי, ג`ירפות, אריק ברמן ואפילו עובדיה חממה (הפצה בלבד). ועם הביקוש המסתמן לרונה קינן, לאוסף של יזהר אשדות, לשירי הערש של חווה אלברשטיין ולאלבום הבכורה של יהודה סעדו, הם מצפים להגדלת חלקם-כוחם. בהליקון - חברה בררנית בבחירת אמניה, שהפכה בשנים האחרונות לעיר מקלט לאמנים שנפלטו-עזבו חברות אחרות - מודים בחצי-פה בעייפות החומר ובכך שזה לא החג שלהם. רביץ ו"`בלקפילד" השני אמורים לשמור נוכחות, אבל זה מה שיש ואי אפשר להוציא יותר ממה שיש.
 
ואילו "התו השמיני", שהסתמנה בפתח השנה העברית הנוכחית, כחברת התקליטים הרביעית בגודלה, אולי הגיעה למעמד הזה (בין היתר גם בזכות חוזה הפצה עם "וורנר" הבינלאומית), מגשימה את ההבטחה חלקית, מהבחינה הכמותית. אולם הריליסים שלה עדיין לא מייצרים אג`נדה אמנותית מרכזית, אלא אפיזודית, שולית ולא מספיק "חשובה". שם מעדיפים להתבדל, לא להצטרף למלחמה המיותרת, לדעתם, ברדיו ובמדפים, ולהתמקד דווקא באלבומים לועזיים (מדונה, ניל יאנג, הדלתות ועוד).
 
ובכל זאת נדמה, שריבוי הכותרים החדשים לחג,  מחזיר את עטרת חג הפסח בשוק התקליטים ליושנה. במיוחד לנוכח הימצאותם ברשימה של אמנים מובילים, מייג`ורס מה שנקרא, עם אלבומים מושקעים ומסקרנים.
 
והנה לסיכום,  השמות הבולטים לפסח מטעם ארבע החברות הגדולות (כולל דיסקים שיצאו מאז תחילת 2007) הם:   יזהר אשדות אוסף, חווה אלברשטיין שירי ערש לילדים, אריק ברמן, יהודה סעדו, פופ-אפ, רונה קינן והוצאות מחודשות של דני ליטני ("יחס חם"), "ששת" ומתי כספי ("הפעמון") באן.אם.סי.; איילה אינגדשט, אסף ארליך, שלמה ארצי, דודו ברק אוסף, משה וילנסקי - אוסף, שרון חזיז - אוסף, תמיר חיטמן, מירי מסיקה, לירן נדל, שאנן סטריט, סופי צדקה, חמי רודנר, בועז שרעבי, אהבת הארץ (אסנת ורועי לוי) בהד ארצי;
יהודית רביץ ובלקפילד ב"הליקו"; גלעד אחיטוב, האנשים, יובל זדרמן, ליידי`ס, חדווה עמרני, פונץ`, שלומי פריג`, "אביב אחד למעני" (משירי לאה גולדברג) ב"תו השמיני". בהוצאות עצמאיות ייראו אור האלבומים של כנסיית השכל וזהבה בן.
 
המחאה החכמה של אייל גולן
 
אפרופו פרסי עמ"י. את ההצגה בטקס גנב הזמר אייל גולן, שהוזמן להכתיר את זמרת השנה (נינט). הזמר הפתיע את מארחיו כשחשף, רגע לפני ההכתרה, טי-שירט לבנה לגופו עם הכתובת: "מזרחי? רק לא לטעמ"י. חבל", כאקט של מחאה על היעדרה של המוזיקה המזרחית מרשימת 40 המועמדים הסופיים בשמונה הקטגוריות.
 
גולן העדיף בתבונה ובחוכמה, מחאה מתוכננת היטב (שגם זכתה להבנה מצד במאי האירוע, שזרם עם גולן ולא צנזר את האקט החתרני כנגד הטקס שלו), על פני החרמת הטקס ואי-השתתפות בו. הזמר יכול היה להודות למארגנים על ההזמנה אך לדחות אותה בשלל נימוקים, ולהדליף לתקשורת את סירובו, בתקווה שהיא תעשה את העבודה, או לא.
 
במקום זאת בחר לשתף פעולה עם הערוץ, ואת אי-הנחת שלו מהקיפוח הבוטה (קליפים ים-תיכוניים וצופים "מזרחיים" מזינים את שידורי היום-יום של "מוסיקה 24") להציג באופן שקט ושקול. גם כדי להוכיח קבל עם ועדה, שהוא אינו עלה תאנה לכיסוי ערוות הערוץ ולא תחליף לפלורליזם החסר בסיכומיו השנתיים. יפה.
 
טיפקס, עובדה קיימת.
 
זהו, אפשר להירגע. "כפתור אדום", השיר של טיפקס לאירוויזיון, אושר. לרגע לא חשבנו אחרת. נקבע גם מיקומו בסדר ההשמעה: שני.  לא הכי טוב בעולם. עדיף, אם כבר, ראשון, או לקראת הסוף, כשים הקיטש מטביע את הצופה באדישות, ואז אפשר להפציע ביציאה. אבל עם שיר טוב, כמו "פוש דה באטן", אי אפשר שלא להעפיל לשלב הבא, ב-10 במאי, ואף לצבור מומנטום מתאים כדי להתברג בצמרת הגבוהה ברגעי ההכרעה, ב-12 במאי.
 
מה שנשאר לעשות בזמן שנותר עד ההמראה להלסינקי, הוא לבנות העמדה אפקטיבית שתשרת את השיר ואת הלהקה במידה המקסימלית, ולדאוג שהאנרגיות וההומור יעברו היטב את המסך. ואני ממשיך להתעקש על שיפור-שיפוץ, הכרחי ונדרש לטעמי, בבית העברי של השיר. הוא עדיין עקב-אכילס של "פוש דה באטן" ושל טיפקס. הוא בעייתי. מוטציית ראפ צפופת-מלים וחסרת מנגינה, שעולה ממנה יבבה-יללה יידישאית בנוסח: אוי ויי! איי! איי! איי! (ולא ה"איי-איי-איי" השמח של "הרבי ג`ו כפרה").
 
זה לא ה"הוק" האופטימלי. עדיף לקצר את המלל, לרווח בין המלים, למתן את קצב הדיבור ולעגל פינות וסופים. אולם ספק אם מה מכל אלה יקרה, כי ככה זה כשמגיעים לאירוויזיון. מרגע שאתה בפנים, נדמה לך שפיצחת את השיטה, אתה מבין ויודע הכל, ואתה חייב להתבצר מאחורי אמנותך ושהיא תנצח. ולעזאזל ביקורת בונה ומה שאנשים אומרים. הלוואי שאטעה.


18/03/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע