סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: פרס ישראל לעודד קוטלר
 

 
 

עודד קוטלר הוא המועמד הראוי ביותר לפרס ישראל בתיאטרון שיחולק ביום העצמאות ה-60. השאלה הלא פתורה היא אם יהיה לצדו זוכה שני מן התחום, ומי הוא. לפניכם רשימת המועמדים והשיקולים הנוספים. אתם מוזמנים לגבש את ההצעה שלכם, לשלוח למשרד החינוך ולנסות להשפיע.

 



שלמה בר שביט? ייבגני אריה? נולה צ`לטון?
 
כמדי שנה, גם ביום העצמאות הקרוב, ה-60 להולדת המדינה, יחולקו פרסי ישראל לסוגיהם. בתחומי האמנויות יהיה זה תורו של התיאטרון. לקראת המועד האחרון להגשת הצעות ומועמדים לפרס (7 בנובמבר, עוד כשבועיים וחצי) ראוי לסקור, לבדוק ולרענן את רשימת הראויים לפרס היוקרתי ביותר מטעם המדינה - אמנם "רק" 50,000 ש` (מצד אחד, תקציב דל, מצד שני, המקסימום המותר לפני ניכוי מס הכנסה...) אך הכבוד שנילווה אליו, במיוחד בשל היותו נדיר (רק 22 זוכים ב-59 שנות מדינה; ראו הנספח בסיום), עולה עשרות מונים. אגב, ניסיון השנים האחרונות מלמד שייבחרו שני זוכים, במיוחד כשמדובר בשנה "חגיגית", ויום הולדת עגול, של 60, הוא הזדמנות חגיגית.
 
בשל הנוהג (הנפסד!) שהשתרש במהלך השנים, על ידי ועדות הפרס למיניהן (מינוי ואחריות של שר/ת החינוך), להעניק את הפרסים לאנשים מבוגרים, שבעי שנים, עתירי ניסיון ורבי פעילות, סביר שגם השנה הזוכים בו לא יהיו צעירים ועולי ימים. ולכן הקריטריון הראשון והחשוב יותר - שקודם, למרבה הצער, לתרומה האמנותית ולחשיבותה (כך, למרבה הבושה, "פיספס" חנוך לוין ז"ל את הפרס; או שמא הייתה זו המדינה שהחמיצה את הכבוד)  - הוא גיל. 

רוצה לומר, בואו נראה, מי מבין הוותיקים (שלא להגיד זקנים, בטח לא בעידן התקינה הפוליטית), שנמצאים בסביבת הזכאות ובתמונת הסיכויים, עדיין לא קיבל את הפרס. האמת? השחקנים המבוגרים שעדיין פעילים אינם רבים. בין הגברים ניתן לציין את שמותיהם של שלמה בר-שביט, יוסי גרבר, יוסף כרמון ועודד תאומי, שמטען הפעילות שלהם (במיוחד של בר-שביט) ראוי בפרס הגבוה של המדינה. ולא נופתע (תלוי מאוד בהרכב הוועדה) אם מי מהם אכן יעשה זאת.
 
בקרב הנשים בני אותו גיל (דבורה קידר, רות סגל, רבקה גור, דינה דורון ונוספות) אפשר לנסח טיעונים לפרס, אבל קשה לאתר מישהי שראויה לו באופן גורף, חד-משמעי ולא מתמיה. דור השחקנים הבא (שנציגים בולטים שלו הם לאורה רבלין, יצחק חזקיה, ששון גבאי, תיקי דיין, יונה אליאן ואחרים) נחשב, בשלב זה לפחות כ"צעיר מדי" לפרס.
 
אם נקבל את גזירת הגורל הבלתי-כתובה, שבני שישים לא בשלים עדיין לפרס ישראל  -  ותורידו לכן מתמונת הסיכויים במאים כמו חנן שניר, עמרי ניצן ומיכה לבינסון, ומחזאי פורה ומצליח כמו הלל מיטלפונקט (שחלקם ושכמותם בהחלט ראוי לתואר ולמעמד, אך לא עתה. אולי בפעמים הבאות) -  נישאר עם רשימת מועמדים מצומצמת למדי, שממנה חייב לבוא זוכה-שניים.
 
מגזרת הבימוי לשני שמות יש סיכוי טוב משל האחרים. נולה צ`לטון הוותיקה וייבגני אריה "הצעיר". לזכות הראשונה, שימי שיאה כבר מאחור, נזקפת שיטת משחק, התנסות ולימוד שהתנסחה כפרויקטים של נולה צ`לטון בתקופת הזוהר של התיאטרון העירוני חיפה. לזכות השני עומדת פעילות אמנותית מעצבת, מאתגרת ויוצאת-דופן בתיאטרון "גשר" מאז הקמתו, תיאטרון ששפתו האמנותית הבלתי מתפשרת מביאה כבוד לתיאטרון הישראלי בארץ ובעולם. ייבגני אריה הוא מועמד ראוי ביותר לפרס ישראל, למרות שלא טרח ללמוד עברית, ולהכעיס, ממשיך להתבטא - למרות שנותיו הרבות בארץ - באנגלית.
 
אם כבר הזכרנו מורה ומחנכת, אי אפשר להתעלם מתרומתו המכרעת לאמנות הבמה המקומית של ניסן נתיב, מורה, מחנך ומנהל בית ספר למשחק על שמו. למרות שהמדינה, באמצעות תקציבי החינוך והתרבות המקוצצים תדיר, לא מקילה על פעילותו ואפילו מקצרת את חייו ואת סבלנותו, אולם המסירות רבת השנים של נתיב להקמת דורות רבים של שחקנים, ראויה להוקרת המדינה ולפרס ישראל על מפעל חייו.
 
מבין המחזאים אין ספק שהבכיר כרגע הוא יהושע סובול, המחזאי הישראלי המוצג ביותר בעולם (אחרי חנוך לוין ז"ל). לסובול יש תרומה חשובה ביותר בחקר ובהבנת הישראליות שאחרי השואה וגם דרך ביקורתית מאוד להסתכלות על הוויה הישראלית. במדינה מתוקנת הוא היה זוכה מזמן בכבוד המגיע לו מטעמה, אולם בפוליטיקה המקומית יש לו (עדיין) מתנגדים ועויינים, על "השמאלניות" וההומניות שמאפיינת את יצירתו. אלה עלולים לחבל בסיכוייו.
 
הצעיר הנצחי של התיאטרון הישראלי
 
לא משנה מי יהיה הזוכה השני (!) מבין הנזכרים לעיל, על הזוכה הראשי ניתן להמר בבטחון מלא. איך שלא תסתכלו על התיאטרון הישראלי, מכל זווית שתבחרו לבחון אותו, שם אחד יחזור ויצוץ וישכנע אתכם בזכאותו הבלתי מעורערת להוקרת המדינה. עודד קוטלר. מבחינת הגיל, הוא מועמד לגיטימי אם לא אידיאלי. בן שבעים. לא להאמין. הצעיר הנצחי של התיאטרון הישראלי ומי שאחראי - לצד אחרים - לעיצוב דמותו ודימויו של הצבר הישראלי (גם בקולנוע; פרס השחקן הטוב של פסטיבל קאן, 67`, על הופעתו ב"שלושה ימים וילד"), כבר לא ילד. מה שמעיד על חיוניותו הבלתי נגמרת.
 
מצד שני, והחשוב יותר, של התיאטרון הישראלי במשמעותו הרחבה ביותר, מועמדותו של קוטלר כל-כך בולטת, זוהרת וחד-משמעית, עד כי תמיהה היא איך לא קצר את הפרס עד כה. ואיך, באמת, אפשר שלא לנוכח פעילותו העניפה והבלתי נילאית? כי קוטלר הוא גם וגם וגם. שחקן, במאי, מנהל, יזם, הוגה דעות, איש חרוץ ונשמה גדולה. תקצר היריעה מלפרט את כל עשייתו, אבל  מי שהיה שחקן מרדן וחדשן ב"במת השחקנים" ההיסטורית (שנות הששים), הוא היום עמוד תווך והפנים של התיאטרון הישראלי המודרני.
 
כשחקן אהוב ומוביל (ראו אותו היום ב"נערי ההיסטוריה"); כמדריך שחקנים מחונן וכבמאי דעתן ומבריק (מ"חפץ", דרך "משחקים בחצר האחורית" ו"מלאכת החיים" ועד "תפוחים מן המדבר"), שעבד (ועבר בשלום) בכל תיאטרוני ישראל (מ"קלעים" ו"אהל" זכרונם לברכה, דרך הקאמרי, הבימה, בית ליסין, החאן ובאר שבע, ועד אנסמבל תיאטרון הרצליה הצעיר); כמנהל תיאטרון מצליח (שתי תקופות, 16 שנים במצטבר, בתיאטרון העירוני חיפה -  78-70, 98-90) וגם תקופה קצרה, שלוש שנים, בפסטיבל ישראל; כיזם, מייסד ומקים של מסגרות תיאטרוניות אלטרנטיביות (נווה צדק ב-80`, תיאטרון המעבדה ופיסגת עשייתו בתחום זה -  פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, שרק עליו הוא זכאי לפרס הגבוה ביותר של המדינה).
 
קוטלר, שלא איבד לרגע אחד את הברק בעיניים, את התנופה בעשייה, ובעיקר -  את האמונה בשליחות התיאטרונית, היה לאורך כל שנותיו דובר חרוץ ונמרץ בשבחי התיאטרון הישראלי המקורי, ובשנים האחרונות הפך לאחד הקולות החשובים במאבק נגד זילות התיאטרון המקומי -  בעד איכות גבוהה ונגד פופולריות בפרוטה. על כל אלה -  כך מסכמים בדרך כלל חברי ועדות השיפוט  - מגיע לו פרס ישראל לתיאטרון בשנת ה-60 של המדינה. באבו-ה.
 
נספח: זוכי פרס ישראל בתיאטרון עד כה
 
חנה רובינא (תשט"ז), תיאטרון הבימה (תשי"ח), יהושע ברטונוב (תשי"יט), אהרון מסקין (תש"ך), מאיר מרגלית (תשכ"ד), יוסף מילוא (תשכ"ח), שמעון פינקל (תשכ"ט), חנה מרון (תשל"ג), מרים ברנשטיין-כהן (תשל"ה), רפאל קלצ`קין ואורנה פורת (תשל"ט), שמואל רודנסקי (תשמ"ד), מרים זוהר, ליא קניג ומכרם חורי (תשמ"ז; הפרס נקרא "אמנות המשחק על הבימה"), יוסף ידין (תשנ"א; השם: "אמנות הבד והבימה"), נסים אלוני ואריה נבון (תשנ"ו; התואר: "אמנויות הבמה"), יוסי בנאי (תשנ"ח; בתואר: "אמנויות הבמה  - תיאטרון"), זהרירה חריפאי ויוסף בר-יוסף (תשס"ג). כן זכה התיאטרון הקאמרי בפרס ישראל (תשס"ה; אך בקטגוריית "מפעל חיים, תרומה למדינה ולחברה").
 
בסך הכל: 22 כלות וחתנים בלבד - 16 שחקניות ושחקנים, שני מחזאים, במאי ומייסד תיאטרונים אחד, צייר תפאורות אחד ושני תיאטרונים.



18/10/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (7 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
7. לזה קוראים משחק מכור
מ.ג , (25/03/2008) (לת)
6. עודד קוטלר ראוי מאוד לפרס ישראל
ע.ג. , (23/12/2007)
5. צדי צרפתי ראוי מאוד לפרס ישראל
רוית , נתניה (26/10/2007) (לת)
4. צריך שינוי
מושיקו , ירושלים (23/10/2007)
3. נחום בוכמן
לי , תל אביב (20/10/2007)
2. מגיע לו ובענק
ליאורה , (20/10/2007)
1. עודד קוטלר
חבר , מרכז (19/10/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע