תיאטרון - פורצי גבולות

אנשי המרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי על עשיית פרינג` הרחק מן המרכז, לקראת הפקה חדשה- "ישנים"

המפעל לתיאטרון

"כדאי לבוא ולחוות את התופעה של שלומי", אומר פבלו זלצמן, מנהל המרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי ובמאי ההצגה "ישנים" שעולה בימים אלו במרכז, "יש במקום משהו אמיתי. יש קבוצות שמורכבות ממורים ותלמידים שנהיו למורים והחיבור מעניין, הרצף הזה. זו שיטה שמקבלת הרבה נפח. סוג של אלטרנטיבה. אלינו באים החריגים. אנחנו הצד השני של המטבע וטוב שיש שני צדדים. אם אוהבים לחפש, אפשר להגיע לכל מקום".

ההצגה "ישנים" עוצבה למקום שבו היא נוצרה, ועל הגעה בקרוב לתל אביב יש כרגע רק דיבורים. בשיחת טלפון עם היוצרים נטע פלוצקי ופבלו זלצמן, הם מדברים על המרכז ועל איך זה להיות שוליים, איך זה כשאומרים לך שזה רחוק מכדי להגיע, למרות שמדובר בשעה וארבעים דקות נסיעה.

"המקום נפתח בשנת 2000", מספר פבלו זלצמן, במאי ומנהל התיאטרון, "זו הייתה יוזמה של משרד התרבות שהחליט לפזר את האמנות לקו העימות. אחת מהחממות נפתחה בשלומי, אחרת בקריית שמונה. בשלומי נקרא דודי מעיין לנהל אמנותית את המרכז ואנשים שעבדו אתו הרבה שנים. אנחנו קבוצה שעובדת 15 שנה יחד בצירופים שונים. אמנים שעבדו בצפון, בתיאטרון עכו או בתיאטרון כרמיאל ובמשגב, ותמיד לימדנו, החלק הפדגוגי הוא מרכזי וחשוב לנו שיבואו אחרינו עוד אנשים ללמד את מה שלמדנו.

"מטרת החממה היא להמשיך לפתח את השפה האמנותית. ההנחה היא שקבוצה שעובדת ליד הגבול משלימה היטב את הגישה שאנחנו פורצי גבולות, אנחנו מקווים שנוכל לעבור את הגבול ולעשות תיאטרון שמה", אומר זלצמן, "התיאטרון ממוקם באזור התעשייה הישן בשלומי ויש שם מפעלים כאלה וכאלה, ויש גם את המפעל שלנו. בהתחלה התיאטרון נקרא מרכז שלומי לעבודה ויצירה ואחר כך שינינו לתיאטרון אלטרנטיבי. חשוב לנו לעשות עבודה שמקדמת את התרבות והאמנות. החיפוש והניסיון זה החלק המאוד חשוב בגישה שלנו ובגלל שהתנסינו רבות, יש לנו ניסיון בעשיית ניסיונות. יש את רמת הסיכון, אבל יש הרבה דברים שאנחנו יודעים".

"אנחנו שוכחים שהתבגרנו"

"המרכז נוצר כשהתאחדו כוחות של אנשים שעבדו הרבה זמן בלאו הכי בצפון", מספרת השחקנית והבמאית נטע פלוצקי, זוגתו של זלצמן (בני הזוג מתגוררים בנהריה), "רובנו נאספנו ללמוד, ללמד ולעשות אמנות. רובנו מאסטרים, כל אחד בא עם ידע ומטען, הסמכות, תהיות ומסעות ומה שנשאר לנו זה לעשות".

העשייה במקום היא יצרנית. היוצרים במרכז עושים הכל בכוחות עצמם, החל מבימוי, הפקה, דרך תאורה ותפאורה, וכלה בניקיון. חבורה של יוצרים מאזור הצפון שקובצה לה יחדיו. נוסף לדודי מעיין, לוקחים חלק בעשייה השחקן ומעצב התלבושות אלן קוג`ינסקי המתגורר בעין הוד, מעצב תפאורה ומנהל בית הספר וחבר בוועדה האמנותית פנצ`ו אדלברג,שמתגורר בטבעון, הבמאית, השחקנית והמורה מגדלנה קליין שמגיעה מאבו גוש, השחקנית שירי ג`ורנו, שמתגוררת בבנימינה, התאורן ובונה התפאורות יוסי יודפת שגר בכליל, מוזיקאי הבית הוא גוסטבו גוסטבנטה ממעלות שעלה לאחרונה מארגנטינה, את עבודות הוידאו יוצר פיאבן פיטוסי בעופר, ושרית שעיה, האחראית על המשרד וההפקה, מתגוררת בשלומי.

"היצירות כולן נבנות במשותף כל אחד עושה מה שצריך לעשות. אנחנו כמו משפחה", מספרת פלוצקי על תהליך העבודה שבא לידי ביטוי בהצגות המרכז, "אנחנו באים ממקומות מבודדים בצפון. הזמן כל כך יקר ואנחנו ממוקדים בעשייה ותוך כך כל אחד שומר על ההתפתחות האישית שלו. אנחנו צריכים להיות בריאים, יש המון אתגרים פיזיים. אנחנו אנשים מבוגרים שעושים דברים שלומדים בסטודיו למשחק. יש בקבוצה גם צעירים ואנחנו המבוגרים, שוכחים שהתבגרנו".

מסיפור אישי לסיפור אוניברסלי

ההצגה "ישנים" הוצגה לראשונה בפסטיבל עכו 2007. זוהי הפקת מולטימדיה טוטלית ורב גונית שמכילה אמצעים אמנותיים רבים ועוסקת בחוויות הבאות לידי ביטוי במרכיבי ההוויה הישראלית היום: " אדישות, פחד וייאוש עם המון הומור עצמי", אומר זלצמן שביים את ההצגה, "אבל אנחנו לא צוחקים על אחרים, אנחנו צוחקים על עצמנו".

"התחלנו לעבוד על ההצגה ב-2006", הוא מספר על התהליך, "בנינו חלל מיוחד באחד מהאולמות שלנו. הדימוי שיצרנו הוא סוג של מנגנון שמבטיח חוויה. ההצגות שלנו הם סוג של מסע ובתוך כך מתקיימים כל מיני טקסים ששייכים לנושא. ב`ישנים` שאלנו את עצמנו מה זה לישון פה בארץ? האם אנחנו מודעים? האם שינה זה רק בלילה או גם ביום? היום מאוד מקובל שבמשפחה ובקהילה עושים מה שיכולים ובמקומות אחרים לא מתערבים. ההצגה שואלת למי אנחנו מחכים? איפה כל אחד לוקח אחריות? מי צריך להנהיג אותנו או שאולי אנחנו צריכים להנהיג את עצמנו? מהצד השני יש את הערנות או את ההארה".

"בכל הצגה שאנחנו עושים יש שימוש במדיה תיאטרלית גבוהה, ולכן החיבור עם נוער הוא חזק", ממשיך זלצמן, "המולטימדיה לא מרשה להיות שטוח. יש גם את העומק וגם את השואו. השפה היא מאוד מודרנית ויחד עם זה יש תהליך שיוצר את העומק של העבודה. מוזיקה, תאורה, וידאו, תנועה, צילום, מחשב – הכל נכנס, אבל זה לא הדבר עצמו, זה בא לעזור".

הקבוצה מתמחה בהפיכת סיפור אישי לסיפור אוניברסלי. "הקבוצה מורכבת ממייצגים של הארץ", אומר זלצמן, "יש את זה שנולד פה, זה שבא וזה שהלך וחזר, וכל אחד מביא את הסיפור האנתרופולוגי שלו ואת נקודת המבט שלו. אנחנו מתבוננים על עצמנו ומשתמשים בעצמנו כחומרי גלם ליצירה".

תיאטרון אלטרנטיבי של חקירה

הצגה נוספת של הקבוצה, "ויה דלה רוזה" מספרת את סיפור חייה ושל בני משפחתה של נטע פלוצקי. פעולת החקירה שמאפיינת את יצירת ההצגה הזו חוזרת על עצמה גם במסגרות הלימודיות בבית ספר שפועל במרכז. "מה שאנחנו עושים בבית הספר הוא תיאטרון אלטרנטיבי של חקירה. מה שאנחנו קוראים טריינינג של השולחן המשפחתי, חניכות לתיאטרון דרך סיפורים אישיים", מספרת פלוצקי שעברה הכשרה בבית ספר לאנתרופולוגיה של התיאטרון מדנמרק שנפתח כל פעם מחדש במדינה אחרת. היא עצמה הוכשרה בדנמרק, ביפן, באיטליה ובפולין.

"מאחורי הפעולה הזו יש מחשבה פעילה לראות אנשים שאינם משחקים, אלא מקיימים התרחשות", היא מסבירה על הטכניקה. את הפעילות הזו קיימו לאחרונה גם בבית הספר דרור בצפון בו בני הזוג מלמדים. "השיתוף מסביב לשולחן נעשה לקרובי משפחה בלבד ובליווי אוכל שההורים מביאים. יש פטנט לתהליך הזה", היא מצהירה "אפשר לעגן אותו בזכויות יוצרים. זו תמיכה גדולה למודעות, להכרה וההוקרה של תהליכי גדילה. זה מאותן טכניקות חיפוש בהן כל תלמיד מביא את הסיפור שלו, בעוד ב`ויה דלה רוזה` השחקנים סיפרו את סיפורה של משפחת פלוצקי".

בבית הספר בשלומי נערכות גם סדנאות לקבוצות שונות פעם בשבוע במשך כמה חודשים ולאחר מכן התלמידים זוכים לליווי בפרויקט ספציפי. "יש סדנאות שאנחנו מעבירים כמו `הילד הפנימי`,סדנה שעברתי ביפן או סדנה על הלוחם שבך- עניין מחויב מציאות כי כדי להיות שחקן חייבים להיות לוחם", מספרת פלוצקי, "מי שמגיע לשלומי ללמוד הולך עם צו פנימי וצריך מעבדה קטנה וממקדת. באים מכל הארץ, מירושלים, תל אביב והסביבה. החוויה שנוצרת לוקח אנשים לכל מיני שינויים בחיים, גם במקום המגורים". כיום יש קבוצה של צעירים וקבוצה נוספת של עולים חדשים מדרום אמריקה שבאים ממוזיקה, צילום, אנתרופולוגיה ואמנויות נוספות".

אלפי מיתות ואלפי חיים

על החיים והיצירה בפריפריה זלצמן מעיד: "הקושי הוא מנטלי. בהיסטוריה של התיאטרון קבוצות שמחפשות את עצמן יוצאות מהמרכז. בארץ זה קשה במיוחד כי המנגנון שואב אותך פנימה, אם אתה כאמן לא שם את הגבולות שלך. אמנים בארץ שעשו את המהפכה, מיד נשאבו למרכז ולא יכלו עוד להסתכל החוצה. אני לא בא לבקר את זה, אבל פרינג` אמיתי זה משהו אחר, להיות ולהסתכל מבחוץ ורק אז אפשר לעשות משהו אחר. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, אנחנו עובדים הרבה בהתנדבות ותמיד מקווים שזה יפסק, כבר 20 שנה. יחד עם זה מגשימים חלום שיש לנו והמרחק הוא יותר פסיכולוגי, מאשר אמיתי. שלומי זה לא קצה העולם זה עשר דקות מנהריה".

למי שמגיע כחלק מקבוצת הצופים, חברי התיאטרון מעבירים סדנה לפני ההצגה. "אנחנו רואים באמנות כלי התפתחותי", הוא אומר, "אמנות היא הדרך שלנו להתפתח כדי שנהיה יותר טובים ונדע יותר טוב מי אנחנו ומה באנו לעשות". "אנחנו ארבעים וחמישים שנה בארץ", מוסיפה פלוצקי, "ובגלל שאני משחקת עברתי מחקר ותהליך מעניין, שאני לא יודעת אם הייתי עוברת אם הייתי ממשיכה כשחקנית בתיאטרון החאן למשל. אני נמצאת עם אנשים צעירים ממני רוב הזמן, זה אומר משהו. התיאטרון מאפשר לעשות אלפי מיתות ואלפי חיים ולהתחיל כל פעם מחדש. מאוד מהנה ומספק".