סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: רוקדים בלי כוכבים
 

 
 
בניגוד למה שמצטייר  משעשועוני המחול בטלוויזיה, "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים", המחול הישראלי העכשווי והמודרני לא מכיר בכוכבים-רקדנים. מתעלם מהם או מקיא אותם החוצה. לאן נעלמו הימים ההם, בהם קנו כרטיס כדי לראות רקדנים בפעולה ולא כוריאוגרפיה בביצוע?


הכוכבות עברה אל מאחורי הקלעים
 
עולם הפוך. המחול הישראלי פורח. עשרות גופי יצירה ולהקות מבצעות, מאות רקדנים להוטים, רבבות צופים סקרנים, ואפילו שתי תוכניות טלוויזיה מצליחות בפריים-טיים  -"נולד לרקוד" של קשת  ו"רוקדים עם כוכבים" של רשת. העניין גואה. החשיפה לאמנות הרוקדת נמצאת בשיאה. אומת מחול ללא הפסקה. הרמת מסך, גוונים במחול, מחולוהט, אינטימדאנס, מחול במשכן, תל-אביב דאנס פסטיבל, פסטיבל המחול כרמיאל. ההיצע משתולל. ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה, דיברו כאן על רקדן-כוכב, כזה שרק בשבילו שווה לקנות כרטיס?
 
פעם היה המצב שונה. רקדנים ישראלים היו סולנים מובילים של להקות מחול, זכו להערכה עצומה ולכתבות פרופיל בעיתונות, קטפו פרסי פופולריות סטייל "כינור דוד" ואפילו הפכו לאייקוני תרבות. לא רק חובבי מחול הגו בהתלהבות ידענית את שמותיהם של - מצד הגברים - משה אפרתי, יאיר ורדי, דוד דביר, אהוד בן טובים, רחמים רון, חיים און, אפילו עידו תדמור. ומצד הנשים - רינה שיינפלד, רינה גלוק, גליה גת, רותי לרמן, אסתי נדלר, אפילו טליה פז. שיבוא היום חובב מחול מתחיל או ממוצע, שלא לדבר על אדם מן השורה, וינקוב בשמו של רקדן-סולן נחשב. ולא אנה ארונוב או אור כחלון.
 
בגדול אפשר לטעון שכמו בעולם, הכוכבוּת במחול הישראלי עברה מהבמה אל מאחורי הקלעים. כלומר, מהרקדנים המבצעים אל הכוריאוגרף היוצר. שיטה, אגב, שהמציאה מרתה גרהאם, לכשעצמה אגו-מניאקית ידועה. לפני שנים, עד סוף השמונים אפילו, להקות המחול הישראליות הגדולות (בת שבע, בת דור, הקיבוצית; כמעט ולא היו להקות קטנות) היו רפרטואריות. נשענו על יצירה אקלקטית, של כוריאוגרפים רבים, זרים בעיקר (בין הייתר מץ אק, יירי קיליאן, דוד עזרלו). מצד אחד, היוצרים היו בוחרים את הרקדנים לרקוד את יצירתם, מצד שני, פרנסי הלהקות היו מתאימים עבודות לרקדנים שעמדו לרשותם. אך טבעי היה שמרבית ה"תפקידים" נפלו בידי אותם רקדנים סולנים. זו הייתה גם הדרך להחזיק בהם, לפתות ולטפח אותם.
 
במשך השנים - ובעולם הרבה לפני ישראל - הרכבי מחול וגופי ביצוע הפכו ללהקות של יוצרים כריזמטיים, כוריאוגרפים נודעים ומנהליים אמנותיים בעלי שם. הם הכוכבים הנוכחיים של עולם המחול. היצירות הן יותר ויותר להקתיות. רקדנים, כאמור, נבחרים כדי לשרת את העבודה. הם כלי בידיו של האמן, הכוריאוגרף. להקות - בת-שבע והקיבוצית לדוגמה - חדלות (כמעט) לרקוד חומרים של אחרים. הפוקוס הוא על שפת התנועה והחזון הוויזואלי של מנהליהן האמנותיים. רק בבלט הקלאסי (במיוחד!) ובמקצת הלהקות הרפרטואריות שנשארו, היררכיה ומעמדות ממשיכות להתקיים, כפועל יוצא של עומק ו-וותק. ושימוש מושכל בהן מאפשר יותר תפקידים, רבגוניות יצירתית, העשרה, ריבוד ושיכלול שפת התנועה של הרקדנים.
 
הפורשים מקימים להקה
 
כשהיצירה היא מעל לרקדנים הברירה עבורם פשוטה לכאורה. אחת: לקבל את הדין שהלהקה לא מטפחת כוכבים, לחרוק שן ולהישאר בה, אם מאהבה, אם בלית ברירה, ואם בתקווה שהנאמנות והוותק יועילו - אם לא לבולטות בימתית, שפירושה הגדלת חלקם ויותר תפקידי מחול, לפחות לבולטות מעמדית, לעמדות בכירות ולתפקידים נוספים בלהקה. דוגמאות בולטות: יושיפומי אינואי ב"בת שבע", ללא ספק רקדן כוכב שבגלל האופי והמיבנה של הלהקה לא קיבל תפקידי סולו כערכו, אך זכה שדיוקנו ישמש את הפוסטר של "ממותות", ואף כיהן כמנהל חזרות וכמנהל אמנותי שותף. ורננה רנדי וגם דני אשל מהקיבוצית, שהישארותם בלהקה ואמונתם ביצירה של רמי באר, מפצה אותם בבולטות מקצועית ובהגדלת חלקם ביצירות הלהקה.
 
האפשרות האחרת היא לפרוש. בנקודה שברור להם כי החופש היצירתי שלהם מצומצם ביותר או לא קיים כלל, ולאו דווקא לחצות את הקווים לכוריאוגרפיה. האופציה להתבלט בלהקה עם מנהל אמנותי דומיננטי היא יותר קטנה. שבניהול הדומיננטי הקיים הם לא יקבלו את הזדמנות הביטוי הבימתית שלהם. כבר עדיף לנסות מסגרות קטנות, עצמאיות, פחות כובלות ויותר חופשיות. ואם עשרים השנים האחרונות במחול המקומי, מתאפיינות בצמיחתם של יוצרים עצמאיים ובפריחתן של להקות קטנות, זהו הביטוי, המוצא והפתרון לשאיפות, לגחמות וגם לתסכול של כוכבים בפוטנציה - בין אם רקדנים, בין אם כוריאוגרפים-מודחקים - בלהקות הגדולות, שמספרן הצטמצם בינתיים לשתיים בלבד.
 
ה"כוכבים" שממצים את עצמם, לתחושתם, במקום אחד, פורשים ומקימים לעצמם להקה. וכמעט כל הלהקות הקטנות שפעלו ועודן פעילות בארץ הן של יוצאי הלהקות הגדולות -מ עידו תדמור, ענבל פינטו, נעה דר, ניר בן-גל וליאת דרור, עמית גולדנברג ויערה דולב (דה דה דנס), צחי פטיש (שקטק), ענת דניאלי, ניב שיינפלד, יוסי ברג, יוסי יונגמן, אפילו יסמין גודר, למרות שלא עשתה את המסלול הרגיל ולא "צמחה" כאן. וגם הן, ברוב הימים מן הסתם, יצמיחו "כוכבים" חדשים -  אם לא עשו זאת כבר -  שיפרשו כדי לעשות את הדבר שלהם. כמו עמנואל גת שרקד אצל ניר וליאת ועתה מנווט להקה משלו. בצרפת.
 
היוצר מעל הרקדן
 
בעבור הלהקות, השוויוניות היא תפישת עולם. שיטת הכוכבות אינה חלק מהתרבות הארגונית. כוריאוגרפים יוצרים עבודות שונות על אנשים שונים, ולא תמיד ה"כוכב" עושה סולו. כמו, להבדיל, בתיאטרון החאן למשל. הכוכב הוא הלהקה. המותג הוא "בת שבע", הקיבוצית או הבלט הישראלי. להקת מחול היא עבודת צוות. חסר אחד, נפל למשכב חלילה, אי אפשר לקיים אפילו חזרה. השוויוניות נחוצה גם לאווירה הטובה, לשמירת רוח הצוות ותחושת הביחד.  
 
יש סבורים שהשוויוניות הזאת מעושה. גם היום יש כוכבים אבל דווקא המנהלים האמנותיים, מחששות אישיים שלהם, לא נותנים להם צ`אנס להתבלט. מפרקים-מנטרלים מראש שאיפות התבלטות וכיכוב. במקום לנצל אותם לטובת ולתועלת הלהקה, דוחקים אותם החוצה לפרויקטים משלהם. כדי להחזיק רקדן טוב צריך לתת לו מוטיבציה. בעולם הקפיטליסטי זה כסף. בארץ זה תנאים טובים, תפקידים להתבלט וסיבות לגאווה.
 
כשרקדן מוביל מרגיש שהדגש הוא על היצירה ועל היוצר ולא על  טיפוחו כאיש מקצוע, יש בעיה. הרקדן היה ונשאר כלי הנגינה להעברת היצירה, ושיכלול הכישרון שלו הוא אינטרס חיוני לשלמותה. ורקדנים ותיקים, שרידי עידן הכוכבות במחול המקומי, משוכנעים שרמת הביצוע בארץ נמצאת בסימן ירידה. המודעות לגוף ככלי ביטוי וביצוע אינה כשהייתה. בניגוד לעולם. זה מה שקורה כשיוצרים מעמידים את העניין האישי שלהם מעל טובת הרקדן. חסרים בארץ, לטענתם, מקומות הכשרה ראויים לרקדנים מעולים, שעיקר כוחם על ביצוע. אם יש כאלה, הם בתי ספר, כמו מגמת המחול בתלמה ילין או האקדמיה למחול שליד האוניברסיטה העברית. לא להקות המחול עצמן. מה שמדלדל את איכות היצירה.
 
לטעמם זה קורה בגלל חלוקה מעוותת ולא הוגנת של תקציבי מדינה, שהולכים ללהקות ולא לרקדנים. לא פלא שהרבה רקדנים "בורחים" מהארץ, כשחלק לא מבוטל מהם -  בגלל החיים הקצרים של המקצוע -גם משתמטים משירות צבאי, כדי לקבל בחו"ל מענה לכלים המקצועיים שהם צריכים, וגם לצרכים הכלכליים שלהם. אז נכון שיש יותר מודעות ופופולריות, יש יותר להקות ויותר רקדנים, אבל הזירה קטנה והשכר נמוך. וכשרקדן יכול להשתכר 5,000 יורו (במקום 5,000 ש`, במקרה הטוב, ברור מדוע כוכבי העתיד של המחול הישראלי רוקדים בחו"ל ולא בארץ - אור כחלון בספרד, עידן שרעבי בהולנד, לימור זיו בסקוטלנד, ישראל אלוני ולאה אמוראי  בשוודיה. כולם "מתים" לחזור לארץ, לרקוד במקום בו גדלו ולא כאנונימיים בניכר, אבל הם חייבים לדאוג גם לפנסיה שלהם. 
   
לעומתם יש מי שטורח ומזכיר כי רקדנים הם אנשים צנועים. לא עסוקים בכוכבות. בניגוד לאמנויות אחרות, זוהרות הרבה יותר (כמו קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה פופולרית ואף תיאטרון) שמטפחות בעליל כוכבים, מטעמי שיווק ויחסי-ציבור מובנים, העיסוק במחול הוא יותר אפור ופחות נוצץ.
 
רקדנים במחול העכשווי  - אלה שנשארים בביצוע ולא עוברים ליצירה -  לא חושבים על כוכבות. רוצים רק לרקוד, ורצוי במסגרת מעניינת ומאתגרת. גם אין להם זמן לטפח גינוני כוכבות, כי חיי המדף קצרים. כל המקצוע קצר-טווח, מתכלה. עם דרישות מקצועיות גבוהות ותחלופה גבוהה, אינסופית. עד שלומדים להכיר ולזהות את הרקדנים בשמותיהם, הם כבר במקום אחר. מכירים, אם בכלל, רק את מי שנשאר למשך שנים, וכשלחלק מהלהקות יש שני קאסטים לכל יצירה, איפה ואיך תהיה כוכב? וגם בעולם, יש מעט להקות שאפשר לזהות עם רקדן.
 
היוצאת מן הכלל מעידה על הכלל
 
ולא אמרנו מלה על חלקה של התקשורת. על הקושי לדחוף בעיתונות סיפורים וכתבות על מחול, בכלל ובהיעדר כוכבים בפרט. לא שזה מפריע ללהקות ולמופעי מחול למכור כרטיסים ולפוצץ אולמות - בעולם וגם בארץ - בזכות היוצרים והמוניטין שלהם. ומתמיה שוב ושוב להיווכח כשדווקא כשהסצינה היתה קטנה היו בה כוכבים לכתוב עליהם ולראיין אותם, והיום, כשהזירה גדולה ורחבה, הם בקושי מגיעים לידיעות קצרות. כנראה שגם המחול נופל קורבן למעתק הפנימי בתקשורת - מסיקור אמנותי דעתני להתייחסות רייטינגית ולצורך בסיפורים אישיים, רצוי צהובים.
 
ובכל זאת, מדי פעם, קורה הנס הקטן-גדול הזה, של רקדנים-כוכבים שבשבילם קונים כרטיס. כמו עידו תדמור, הצעיר הנצחי, עמנואל גת (כבר קודם עזיבתו ועוד יותר עם ביקורים צפויים שלו) או שרון אייל, שהיא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל: רקדנית מרשימה שהתגלתה כיוצרת מבריקה - תחילה בLOVE ואחר כך ב"ברתולינה". יופייה, ייחודיות התנועה שלה, הסקס-אפיל שלה וגם נכונותה להמשיך לרקוד (ועוד לאחר לידה!) עושים אותה לכוכבת בלתי מעורערת.
 
ויש גם מבצעות נטו, כמו טליה פז הוותיקה -  רקדנית-כוכבת בלט קלאסי, שנדחפה החוצה בשל מיעוט אפשרויות בארץ, כיכבה כסולנית בבלט קולברג השוודי ושבה לישראל, או עילאיה שליט הצעירה, שרקדה אצל נעה דר לפני שהצטרפה ללהקתה של רננה רז, עבדה עם גילת אמוץ ועתה עושה זאת גם אצל יסמין גודר.
 
ואולי, אם לא תהיה ברירה, הטלוויזיה תעשה את שלה. "נולד לרקוד" (בפתח העונה השלישית) היא שעשוע טלוויזיוני שערכו האמנותי מוטל בספק. אבל תרומתו הגדולה בתוספת חשיפה למחול, אפשר  שאור כחלון, שי פרטוש (הקיבוצית), תום ויינברגר, מתן דסקל (שניהם בבת-שבע) ויוליה איגלניק יהיו הכוכבים הבאים של המחול העכשווי המקומי, אם אינם כבר כאלה. ומעניין מה יעשו להם ולקריירה שלהם, החיים בלהקה הגדולה.


13/12/2007   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (5 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
5. כל כך הרבה שטויות בבת אחת..
יןשיפומי , (22/12/2007) (לת)
4. נכון חלקית.
ישעיהו , צפון (20/12/2007)
3. דניאל עזראלו...
אמיר גינץ , (17/12/2007)
2. רק דבר אחד...
מישו , (14/12/2007)
1. נו אז למה
איילה שקד , חיפה (14/12/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע