תיאטרון - אנייטה פאלסקוג מחדשת וג''ניס איאן מרגשת

במסגרת גלי הרטרו ששוטפים אותנו שוב ושוב ללא לאות, מתעוררים מדי פעם כל מיני כוכבי עבר שידעו פעם ימים טובים, ומנסים לכבוש את ליבנו מחדש. לפעמים כל העסק תופס תאוצה ומצליח לעורר שוב את רגשות החיבה הישנים, אבל לפעמים הוא סוטה לצד הדרך ומעלה שם ענן קל של אבק.

אנייטה מחדשת

רעיון איחודה של להקת אבבא האגדית עולה מדי פעם לכותרות כאירוע שעשוי לעורר גלי היסטריה אמיתיים (ובייחוד לאור התחייה שהלהקה זוכה לה באלבומי אוסף ובמחזמר סופר מצליח משיריהם), אך מייד זוכה לביטול על ידי חבריה.

אך גם אם איחוד של הלהקה עצמה לא נראה באופק, אלבום חדש של הסולנית אנייטה פאלסקוג (שכינינו פעם בטעות אגנטה), שקולה אולי מזוהה יותר מכל עם הצליל שלהם, מעורר סקרנות לא קטנה.

אחרי התפרקותה של להקת אבבא בשנת 1982 פנו שני הגברברים שבחבורה (שהיו גם אחראים לכתיבה של החומרים) אל מאחורי הקלעים והפכו למפיקי מחזות זמר מולטי מצליחים. לעומתם, הבחורות (אנייטה ופרידה) עשו כמה ניסיונות להמשיך את ההצלחה בקריירות סולו, שלא בדיוק האפילו על הצלחת הלהקה, אם להתנסח בעדינות.

אחד ההסברים לחוסר ההצלחה יכול להתמקד באיכות החומרים, שלא הצליחה, ובצדק, לספק את המעריצים. בצעד הראשון שלה בדרך חזרה אל מרכז הבמה, בחרה פאלסקוג להתחמק באלגנטיות מהמלכודת ההיא, ולהתמקד ברשימה של שירים משנות השישים שהצלחתם הוכחה כבר בעבר, כך שכל מה שנשאר הוא לבצע את השירים באופן שיזכיר למעריצים את הימים היפים ויריץ אותם הישר אל חנויות המוזיקה.

בחלק מהשירים, ובעיקר בפחות מוכרים (כמו בסינגל הראשון ששוחרר), צולחת פאלסקוג את המשימה היטב. השנים אמנם עיבו מעט את קולה שכבר אינו צלול לגמרי כמו שהיה, אבל היא עדיין נשמעת מצוין, ובליווי ההפקה המוזיקלית שמתעלמת מהשנים שעברו ומתבססת על עיבודי תזמורת, היא מרגשת כמעט כמו פעם. יש מקרים שבהם אפילו אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בלהיט ישן של להקת אבבא שאיכשהו חמק לנו מהאוזניים (למשל - "When You Walk Into The Room").

בחלק האחר של השירים יש כבר תחושה מסוימת של פספוס. בינינו, כמה חידושים עוד אפשר לשמוע ל"חתום בנשיקה" מבלי שזה ישמע לעוס, ובייחוד בהתחשב בעובדה שאין פה ניסיון לצבוע את השירים מחדש, אלא לשמר את יופיים המקורי. הביצועים עצמם אמנם טובים, אבל אנייטה נשמעת בהם מעט מנותקת, כמו זמרת שהגיעה לאודישן על מנת להמחיש את יכולותיה. ובכן, גברת פאלסקוג, זה היה מצוין. עכשיו אולי תשירי לנו משהו מקורי משלך.
Agneta Faltskog - My Colouring Book, WEA/Hed Arzi

ג`ניס מרגשת

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז שהייתה ג`ניס איאן כוכבת גדולה (בעיקר במולדתה ארה"ב), ובמהלכן ניסתה להחיות את הקריירה שלה ללא הצלחה, ושמה נשכח קצת.

עיקר הצלחתה של איאן הייתה בין השנים 1974 ל-1979 ובהן הספיקה להוציא חמישה אלבומים אישיים עם שירים סיפוריים שאותם הגישה בקולה החם ובליווי הפקה אקוסטית רגועה, כשהיא מנגנת בחלק מהכלים ובעיקר בגיטרה.

האלבום "Between The Lines" שיצא בשנת 1975 נחשב לפסגת היצירה של איאן. הוא מייצג באופן נאמן את הסגנון המוזיקלי שלה, ששואב מאפיינים מהבלוז והג`אז, ואת התעוזה שלה לפתוח נושאים אישיים ולעטוף אותם בחמימות ורגש שכובשים את המאזין החל מהאזנה הראשונה, ולא נמאסים במהרה (כבר כמה שבועות אני שומע את הדיסק ללא הפסקה).

איאן מעוררת אמון כשהיא שרה שירים נפלאים כמו "Seventeen", "Tea and Sympathy" ואת שיר הנושא, מחדירה בהם חיים ושואבת את המאזין פנימה, אל תוך הסיפור. כשהיא שרה מילים בנאליות לכאורה כמו "לא אכתוב עוד שורה, כי אהבת האמת שלי איננה", היא מצליחה בלי שום ציניות, לעורר גם עצבות.

ההוצאה המחודשת של חמישה מאלבומיה הישנים של איאן מתוזמנת יחד עם אלבומה חדש, שהוא הראשון מבין אלבומיה בשנים האחרונות, שיוצא בחברת תקליטים גדולה. באלבום הזה היא מביאה שורה של שירים נוגים ומאמצת אל ליבה את מוזיקת הקאנטרי (יש אפילו דואט עם דולי פארטון).

גם פה ניכרת יכולתה של איאן לכתוב מהרהורי ליבה ולעטוף אותם במנגינות יפות, אבל משהו בשירים האלה כבר יותר סגור ומאופק ומצריך הרבה יותר מאמץ כדי להתחבר אליהם. כל זאת כמובן, בהשוואה לתמימות והחמימות שאפיינו כל כך את יצירתה המוקדמת.
Janis Ian – Between the Lines, Columbia/NMC
Janis Ian – Billie`s Bones, Cooking Vinyl/NMC

אורן בר-אל