סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: השד המיוזיקלי
 

 
 
שגעת מחזות הזמר תוקפת שוב, והפעם כנראה שהעיתוי, חגיגות שנת השישים לישראל, אינו מקרי


בית ליסין בחרו באנטי-סטריאוטיפ
 
הידיעה שיהודה לוי הוא המועמד המוביל לגילום את התפקיד הראשי במחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", כהפקה משותפת לתיאטרון "הבימה" ולאיש העסקים שרגא בר, מביאה את התיאטרון הישראלי לשיגעון מחודש של מחזות-זמר, שיאפיין מן הסתם את היערכות התיאטרונים לחגיגות השישים למדינה.
 
נראה שבתיאטרונים כמו היו זקוקים לצידוק ולתירוץ הזה כדי להסיט שוב את ניצרת התקציב ולחלוץ את הפקק מן הבקבוק כדי לשחרר את השד המיוזיקלי. וכמעט כרגיל בשנים האחרונות, תיאטרון בית ליסין מזדרז לסמן מגמות ולהוביל, עם "מייק", על סיפור חייו ומותו של מייק ברנט, כוכב הרוק הישראלי-צרפתי של ראשית שנות השבעים, שיועלה כבר מסוף חודש זה (ממש בסוף השבוע הבא).
 
אמנם בבית ליסין נמנעים מההגדרה מחזמר, אך אין בר-דעת אחד שיפרש אחרת את ההגדרה החלופית "מחזה מוזיקלי", ועוד את האיזכור "בליווי תזמורת". שלושת המעצבים המרכזיים מעידים יותר מהכל שתחת ההגדרה המקלה מסתתרת הכוונה האמיתית. מהכותב גדי ענבר, ש"מתמחה" מן הסתם בהמחזת חייהם של ז"לים - יאיר רוזנבלום (בהצלחת הענק "מיקה שלי") ולהבדיל יצחק רבין (ב"מחזמר" מעורר המחלוקת "מי שחלם"), ועד מיכה לבינסון וקובי אושרת, בני דורו של ברנט, בבימוי ובניהול המוזיקלי - בהתאמה. במיוחד לבינסון, אולי הבמאי המוביל בארץ למשימות מחזמריות - מ"ברנשים וחתיכות" ועד "המפיקים".
 
דווקא הליהוק המפתיע של דן שפירא לתפקיד הראשי, שמהותו בחינה והגדרה מחודשות של המושג ברירת מחדל (לנוכח סירוביהם העקשניים של רן דנקר, אולי המועמד האופטימלי לדמות של ברנט, ושל יהודה לוי, מועמד נחשק, להצטרף להפקה), עשוי לתמוך בעמדה הז`אנרית הרשמית. ולא, חלילה, בהטלת ספק ביכולותיו הביצועיות (כשחקן וגם כזמר) של שפירא הצעיר (שהתבלט ב"נערי ההיסטוריה"), אלא באתגר שבהתמודדות בין דיוקנו הבלתי-מוכר-עדיין לבין אייקוניותו הזוהרת של מייק ברנט. דווקא הבחירה באנטי-סטריאוטיפ (והסיבות לה לא חשובות) מעוררת סקרנות גדולה.
 
דטנר על הגג
 
בעוד בית ליסין נדרש ליצירה מקורית וחדשה, גם אם מבוססת על להיטים ידועים ומתכונת מוכרת של קולאז` שמשלבת שלאגרים עם עובדות, בדיות ודמיון ("מרי לו" למשל), מחזות הזמר האחרים שיועלו בישראל במחצית השנה הקרובה, הם יצירות מוכרות ומבוססות, קלאסיות כמעט. כמו "כנר על הגג" בהפקת התיאטרון הקאמרי, שבכורתו מתוכננת ממש ליום העצמאות הששי, כבר בחודש מאי.
 
מבלי להיכנס ללגיטימיות הבחירה דווקא במחזמר זה, שנראה על פניו מיושן-משהו, התעורר ויכוח סביב הלגיטימיות בליהוק התפקיד הראשי. הבחירה בנתן דטנר לגילום דמותו של טוביה החולב (תפקיד שעשו בעבר חיים טופול, שמואל רודנסקי, בומבה צור, שמעון ישראלי וגם ...אלי גורנשטיין),  הסעירה מחול שדים צדקני בממסד התיאטרוני. בבסיס הוויכוח הרעיוני הייתה השאלה האם ראוי ונכון שמנכ"ל תיאטרון רפרטוארי אחד (דטנר, באר-שבע), "יזניח" את תפקידיו הציבוריים (בשכר!) לטובת תפקיד (בשכר!) בתיאטרון רפרטוארי אחר?
 
ואין הדבר דומה להצגה הרפרטוארית האחרת בה מככב דטנר ("ריקוד בשישה שיעורים" בבית ליסין) שעלתה לבמה בטרם מונה לתפקיד הניהולי בבאר-שבע (וגם יש לו בה מחליף). שתי אמות מידה אמורות לבדוק את התנהלותו האתית והאמנותית של דטנר בפרשה זו: האחת, מחויבותו כלפי מעסיקיו בבירת הנגב, והאחרת  -  מחויבותו כלפי הקריירה האישית שלו. כי דטנר הוא קודם כל שחקן ורק אחר-כך מנהל. וספק בעיניי אם הוא רואה את המסלול הניהולי כפסגת ייעודו וכעיסוקו הניצחי. סביר יותר, שהוא עושה זאת על בסיס זמני, בהיעתרות לקריאות המצוקה של חברים מבאר-שבע לסייע להם בהבראת התיאטרון הדרומי, ובהזדמנות ראשונה לא יהסס לשוב לקרשי הבמה מהצד המואר שלהם על בסיס של קבע.
 
"כנר על הגג" אינו אבן הבוחן לבדוק את נאמנותו של דטנר לתפקידיו כמנהל בבאר שבע. הדעת נותנת שהוא יגיע להבנות ולהסדר עם ההנהלה הציבורית ועם משלמי שכרו, וימצא דרך לתמרן בין אחריותו הניהולית לבין שליחותו האמנותית-האישית, ואפילו במחיר השעייה או הפסקה זמנית של תיפקודו בתיאטרון (ואולי אף בוויתור על שכרו באחד התיאטרונים למשך התקופה הנידונה. החלטה שלו). ועם
זאת, "כנר על הגג" הוא מחזמר מספיק חשוב ותפקיד מספיק מאתגר לשחקן בוגר מכדי לוותר עליו בקלות כזאת. הזדמנות מסוג זה לא נקרית בכל יום, ויהיה צבוע, מתחסד וצדקני לבקש ממנו לדחות אותה. אגב, דווקא הליהוק של התפקידים הנשיים במחזמר זה מעורר תהיות לגבי ההתאמה. אך זה עניין אחר, לעתיד לבוא.
 
 
יהודה לוי - טרזן גברתן או נחנח?
 
בעידן צרכני וצווחני זה, כשהעלאת מחזמר תלויה בליהוק התפקיד הגברי הראשי, ניראית החלטת "הבימה" לבחור ביהודה לוי לתפקיד הראשי ב"יוסף וכתונת הפסים המשגעת שלו", הגיונית, לגיטימית ואפילו מתבקשת ובלתי-נמנעת מההיבטים השיווקיים, במיוחד לנוכח המעורבות של כסף פרטי בהפקה. אלא שלא תמיד הצרכים השיווקיים עולים בקנה אחד עם היכולות והכישורים האמנותיים.
 
על הכריזמה הטלוויזיונית והבימתית של לוי אין חולק, אך שאלת התאמתו לתפקיד של יוסף במחזמר של לויד-ובר ורייס - תפקידו הראשון אי-פעם של לוי על בימת התיאטרון - עודנה פתוחה, נעה בין תמיהה לסקרנות, תלוי בנקודת המבט. מקורבים ויודעי דבר משוכנעים שהשחקן הצעיר, שצבר יותר מועמדויות על הנייר מאשר תפקידים בפועל ("מייק" לעיל, "קזבלן" להלן, וגם דני זוקו ב"גריז"), עשוי להפתיע בכישורי משחק וביכולות שירה. אם כי דווקא ויזואלית עלולה להיות לו בעיה. הדימוי שלו, כטרזן גברתן ושופע שרירים (באחת מהפקות חנוכה בהן כיכב מול של יעל בר-זוהר), אינה מסתדרת עם הנחנחיות המובנית של יוסף בעל החלומות. ביולי נהיה חכמים יותר.
 
יולי הוא גם מועד צאתו לאור של מחזמר הריאליטי "גריז" בהפקה פרטית. למרות יחסי הציבור המשומנים שמספקים האודישנים הפומביים בערוץ 2, סיכוייה לא ברורים. בניגוד להצלחה הטלוויזיונית, ההפקות הבימתיות הדומות מעבר לים לא היו סיפור הצלחה, לשון המעטה, ללמד שאין התאמה בין הרושם הטלוויזיוני אם בכלל לבין יכולות-אמת בזמן-אמת על במת-אמת. אך כאן לפחות, לא מעורב כסף ציבורי.
 
הדבר המסקרן יותר לגבי הפקה זו -  מעבר לזהות הנבחרים לשני התפקידים הראשיים - היא הצלחתו של הפורמט ומידת השפעתו על קבלת החלטות לעתיד לבוא. כי בניגוד ל"גריז" המושאל, אפשר להחיל את תבנית הריאליטי הטלוויזיונית על מחזמר ישראלי מובהק כמו "קזבלן", שגם שמו הוזכר כמועמד להפקה מחודשת לרגל חגיגות שנות הששים. מחזיק הזכויות, עודד פלדמן, עד לא מכבר מנכ"ל התיאטרון העירוני חיפה, השתעשע ברעיון הזה (עם יהודה לוי בתפקיד הראשי). אולם הוא נדרש לחשיבה נוספת לא רק בעקבות הפסקת עבודתו בחיפה, והיעדר פרטנר ציבורי להפקת המחזמר, אלא גם לנוכח היישום הטלוויזיוני של "גריז".
 
תהיה אחרת, קשורה למחסור - המדומה או האמיתי -  בבמאי מחזמרים בארץ. עדיין לא נקבע במאי ל"יוסף וכתונת הפסים", בעוד את "כנר על הגג" ואת "גריז" יביים משה קפטן, שם עולה (וגם שנוי במחלוקת אמנותית) שהתמחה עד כה במחזות-זמר פופולריים של חנוכה ופסח ובעבודה עם בוגרי בית הספר למשחק "בית צבי".
 
אגב, למתקפת מחזות-הזמר אפשר להוסיף את "מלחמה" בצוותא, שהסיווג הז`אנרי שלו נע בין מחזמר לאופרת-רוק, למרות שהוא, בתכניו לפחות, הריאליטי האולטימטיבי של המשחק בחיינו בשישים השנים האחרונות. 


17/01/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. מייק
שלי מנחם , הרצליה (19/01/2008)
2. חלטורות בתאטרון
איתי , (19/01/2008)
1. ההפקה המענינת היחידה היא מייק
רפי כהן , תל אביב (19/01/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע