סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: 90 לתיאטרון הלאומי
 

 
 
עם תכנית משודרגת וכוונות חגיגיות ניצבת "הבימה" בפתח שנתה התשעים


מבטיחים ומקיימים
 
הפחד הגדול ביותר, גם אם לא הסכימו להודות בכך, של משולש הניהול בתיאטרון הלאומי "הבימה" (צמד המנכ"לים אודליה פרידמן ובני צרפתי, והמנהל האמנותי אילן רונן) על רקע הכורח של התיאטרון לעזוב (לפני 14 חודשים) את ביתו שנכנס להליך שיפוצים ממושך, היה מנטישה של הקהל. לא פשוט שקהל מנויים ומזדמן, שהורגל במשך עשרות שנים לצרוך את התיאטרון הלאומי שלו במקום אחד, מוכר, מרכזי וידידותי, להתחיל לנדוד לאולמות  חלופיים ברחבי תל-אביב, חלקם במקומות לקויי חנייה ציבורית.
 
התסריטים השחורים התבדו. המעבר הזמני הוכתר בהצלחה. העובדות - כולן על סמך נתונים ומספרים מדווחים מטעם הנהלת התיאטרון - מעידות שחשש מרכזי זה הופרך, לא התממש ואף לא הורגש. כ-30,000 מנויים בשנה החולפת ו-850,000 ביקורים (בתפוסה ממוצעת של 90 אחוז), הם עדות לנאמנות קהל למותג, להצגות ולהפקות שהוא מציע, ולא לבניין. וזה למרות שצפייה בהצגות תיאטרון בצוותא 3, בית החייל ואפילו באולם אריסון, אינן ההתנסות האידיאלית, לשון המעטה, למרות מאמצי השתפרות והתנחמדות ניכרים בכל שלושת האולמות. אין מנוס ממסקנה שהגורם האנושי - על הבמה, מאחורי הקלעים ומן הסתם גם באולמות - ניצח.
 
ועכשיו "הבימה" ניצב בפתח שנתו התשעים, עם תכנית משודרגת וכוונות חגיגיות, ששיאן מן הסתם יתנקז-יתמקד בחנוכת הבית המחודשת, ביוני 2009. אישית, אני לא מתרגש מהצהרות אמנותיות ראוותניות ומפרסומים טרם-עת של רפרטוארים. בואו נודה, שהכוונה המרכזית בהודעות מסוג זה, היא שיווקית. מלחמה על המנוי המתחדש. כשאתה מביט ברשימות המפוארות של הצגות ומחזות שעל הפרק, בין אם לשנה הקרובה, בין אם לעונה וחצי ובין אם ל-24 חודשים, הן מצטיירות כרשימות מכולת לא משכנעות. תוכנית שהיא בסיס לשינויים, ואנו למודי שינויים ושיכורים מתירוצים ומהסברים.
 
ועם זאת, ייאמר לזכות "הבימה", שיחסית לתיאטרונים תל-אביביים גדולים אחרים (מבלי לנקוב שמות כמובן...), אחוז ההוצאה לפועל של התכניות המוקדמות שלו הוא הגבוה ביותר. מה שמלמד על שפיות, התנהלות בגובה היכולת, ללא הפרזה ואפילו ללא הפרעה לתיאטרונים אחרים (וכבר נתקלנו לא פעם בעבר ברכישת זכויות של מחזות והצגות, מבלי שתתקיים היתכנות לביצועם ולהפקתם, רק כדי למנוע מאחרים את העלאתם). עמידה במטרות וביעדים מייצרת אמינות. לפחות בתקשורת, שאוהבת לבדוק בציציות, ופחות בקרב המנויים והקהל המזדמן - כל עוד הוא נהנה ומתרשם מן ההצגות שהוא רואה. ובכל זאת, בהיבט זה האמינות של התיאטרון הלאומי היא גבוהה ביותר. מבטיחים ומקיימים. גם אם חלק מן ההפקות שהועלו בשנה החולפת לא היו סיפורי הצלחה אמנותיים, לא זכו לשבחי הביקורת ולא הביאו הביתה פרסי תיאטרון. ובמצטבר זו סיבה מספיק טובה לכך שהתיאטרון שרד יפה את השנה הקשה שמחוץ לביתו.
 
ואפרופו פרס התיאטרון: כזכור, אילן רונן היה אחד משלושת מייסדי הפרס ומכונניו (האחרים הם ציפי פינס ונעם סמל). במבט לאחור, ממקום מושבו הנוכחי, הוא לא מתפעם ומתרגש מהילד שיחגוג השנה בר-מצווה. וגם אם נחשוד בו שהוא מרגיש כך לנוכח "הישגי" התיאטרון שלו בשנתיים-שלוש לכהונתו, עדיין אפשר להסכים עם הטענה שבמבחן הזמן פרס התיאטרון לא קנה לו את היוקרה המבוקשת. אמנם הטקס עצמו נותן חשיפה ומעורר עניין, אך לא הפך לגורם שיווקי יוצא דופן, ותרומתו המשמעותית היא ב"חימום" עולם התיאטרון המקומי ועיצובו כזירת התגוששות פנימית. ואם רונן מעדיף שבחים על "אנה קרנינה" מפי הייטנר, המנהל האמנותי של הנשיונל תיאטר, על זכייה בפרס התיאטרון, ואם לטעמו הפרס האמיתי הוא אמון הקהל או שיתופי פעולה והפקה מתהווים עם גופים ותיאטרונים בחו"ל, אפשר להאמין לו, כטוב בעיניכם.
 
מורשת הבימה
 
ואכן, אחד היעדים ל "הבימה" בעונה הקרבה, שנת התשעים, היא ליצוק תוכן ומשמעות מחודשים בתואר "תיאטרון לאומי". לחזור להיות שגריר ישראלי בעולם, אם לא של מחזאות ישראלית מקורית (שיש תיאטרונים אחרים שעושים זאת בהצלחה רבה), לפחות של אמנות התיאטרון. בקו החזית אמורות לעמוד  "אנטיגונה" ו"אנה קרנינה" (אגב, שתיהן קו-פרודוקציות!), כקרש זינוק למסעות בחו"ל, אירועים והפקות בינלאומיים משותפים וגם אירוח הצגות, מחזות ומחזאים על בסיס של הדדיות. ובין אלה יימנו: "הדיבוק" של קזישטוף ורליקובסקי, כבר בפסטיבל ישראל הקרוב, "אנטיגונה" ביפאן, "אנה קרנינה" בבוקרשט, רומניה, פרויקט דור שלישי בשיתוף עם ה"שאובינה" הברלינאי, פרויקט מחזאים צעירים עם התיאטרון העירוני דיסלדורף ואיחוד תיאטרוני אירופה, יחסי גומלין עם התיאטרון העירוני פארמה (איטליה), הפקה משותפת עם תיאטרון "בינזמננו" מוורשה, פולין וגולת הכותרת - הפקה ראשונה מסוגה עם הנשיונל תיאטר הבריטי, בהצגה על המנדט הבריטי בארצישראל. הצגה זו תעמוד מן הסתם במרכז חגיגות הפתיחה המחודשת של הבניין המשופץ, ויותר מכל הפקה אחרת, אמורה ליצוק תוכן לזהות של תיאטרון לאומי, כמייצג עבר ועתיד של המדינה. יעד "לאומי" דומה הוא הרצון להפיק פסטיבל בינלאומי ראשון לתיאטרון יהודי.
 
חגיגות התשעים של "הבימה" יכוונו לא רק חוצה, אלא גם פנימה. בעזרת סדרת פרויקטים שגם בהם תככב "לאומיותו" של התיאטרון: אם זו המגמה החינוכית בשיבה למורשת "הבימה", בהתמודדות ובהתכתבות עם מיתוס "הדיבוק", מצדם של יוצרים צעירים בז`אנרים שונים ובפרשנות עכשווית ליצירה של אנסקי, שתכליתם להבין ולהחיות את הסיפור מחדש; אם אלו אירועים ומפגשים עם מורשת התיאטרון ועם ההיסטוריה של "הבימה" (כמו "שחקן מפתח" עם הוותיק שלמה בר-שביט); ואם יציאה החוצה, אל הופעות בפארקים, עם מחזות הזמר "בוסתן ספרדי" (בגן סאקר בירושלים) ו"שלמה המלך" (במערות בית גוברין, במכרות תימנע ובאמפי הרומי בקיסריה). אגב, מימוש כל הרעיונות, התכניות וההפקות האלה תלוי בהשגת מימון ממקורות חיצוניים, לא מתקציבו השוטף של התיאטרון. בין הגורמים עמם מתנהל משא ומתן נמצאים מפעל הפיס, משרד החוץ, קרנות שונות, וגם תיאטרונים ומוסדות תרבות זרים וממשלות זרות.
 
התקציב השוטף של התיאטרון (שאשתקד עמד על יותר מ-60 מיליון ש`, 70 אחוז ממנו הכנסה עצמית), אמור "להתבזבז" על ההפקות "הרגילות", בחלוקה שבין מחזות ישראלית, עולמית מודרנית וקלאסיקה עולמית. מחצית מההפקות שעל הפרק (24 בסך הכל, למשך שנתיים) מבוססת על מחזאות מקורית: עיבודים ליצירות ספרותיות של עמוס עוז ("אותו הים"), יוכי ברנדס ("אחים"), יצחק בשביס-זינגר ("שונאים סיפור אהבה") ואילנה ברנשטיין ("שעה יפה ליוגה"); מחזה חדש של חנוך לוין ("אלמו ורות"); עיבוד ראשון לבמה של "השוטר אזולאי", סרטו של אפרים קישון; העלאה מחודשת של "ליל העשרים" מאת יהושע סובול; וחדשים משל יוצרים "צעירים" כיעל רונן, שלומי מושקוביץ`, יעקב איילי וצדוק צמח.
 
בגזרה העולמית עיבודים ל"כל החיים לפניו" של רומן גארי (עם ליא קניג), ל"הגלגול" של פרנץ קפקא, לסרט "דוגוויל" של לארס פון טרייר (עם יבגניה דודינה) ול"הזוג המוזר" של ניל סיימון (עם יעקב כהן ואלי יצפאן), וכן מחזות של סופוקלס (אדיפוס, עם איתי טיראן, פרק ב` בטרילוגיה שהחלה עם "אנטיגונה"), שקספיר ("רוב מהומה על לא מאומה", עם רמי הויברגר וליליאן ברטו), פרידריך דירנמט ("ביקור הגברת הזקנה", עם גילה אלמגור), הרולד פינטר ("בגידה") ואריק עמנואל שמידט. המחזמר התורן יהיה "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" (עם יהודה לוי ומירי מסיקה), שבכורתו מיועדת כבר לעוד חודשיים.
 
חלק מן ההצגות לעיל יבוימו בידי שחקנים שהפכו לבמאים, פיתוח בלעדי כמעט, שעליו גאוות "הבימה". טטיאנה קנליס-אולייר (שכבר ביימה את "פרפרים הם חופשיים" ו"מישהו שישמור עליי"), רמי הויברגר ("תמונות מחיי נישואין" ו"אלינג") ומוני מושונוב ("הכסאות" ו"חתונה מושלמת"). אפשר לראות בכך "במאי נולד" מוצלח או מגמת רטרו, של שיבה לימי הנפילים של התיאטרון (שמעון פינקל וחבריו). בכל מקרה, פס ייצור זה מחזק את הקשר של שחקנים (גם נורמן עיסא ביניהם; יביים את הפנטזיה "אלף לילה ולילה) עם התיאטרון הלאומי. אולי משום כך מרשה רונן לעצמו להשוויץ בחוסנה של להקת השחקנים של "הבימה", שהפך לדבריו לאבן שואבת לשחקנים. מצבת כוח האדם שלו, מבחינה זו, תימנה בעונה הקרובה כמאה איש.


15/05/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. הכל שקרים ואתם לא מבחינים בכך??
אורן פס , תל אביב (28/05/2008)
2. 30000 מנויים? הצחקתם אותי
אחד שיודע , תל אביב (17/05/2008)
1. יום ההולדת ה-90 פוספס
איתי ל. , שד` תרס"ט (17/05/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע