סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן המיינסטרים של המיינסטרים
 

 
 
הרוק הפשטני אך היעיל של סינרגיה אינו מקבל כל תוספת של ריגוש או שלהוב במופע הבימתי


רוק`נרול או חוג ריתמיקה ?

לו הייתה סצינת רוק ישראלית מלאה ועשירה, ספק אם מישהו היה משליך בליסטראות על "סינרגיה". מקסימום היה מקלל לעצמו בשקט ושופט אותה כערכה וכיכולתה ולא הופך לאותה לשק חבטות. אלא שהרוק הישראלי, על אף היצירה והתסיסה שמאפיינת אותו, עדיין לא מספיק רחב, עמוק ומרובד כדי ליצור מעמדות. וכך כולם-כמעט משתכשכים באותה ביצה, מתחככים זה בזה, "מתקוטטים" על אותו קהל ודורכים על היבלות איש של רעהו. גם של אנשי תקשורת.
 
בואו נגיד זאת חד וחלק: רוק אמריקאי, כמו הדולר, אינו המטבע המועדף במחוזנו. בהכללה גסה, רוק בריטי, רוק אירופי ואפילו רוק עם מאפיינים ישראליים ברורים (מ"כוורת" עד "משינה", מ"שייגעצ" עד "הבילויים", ומ"רוקפור" עד "איזבו") רצויים ומוערכים יותר בעיני עיתונות הרוק המקומית. בטח יותר מחיקויים של ז`אנרים מיינסטרימיים אמריקאיים. ושם, בזכות עתודות קהל בלתי נגמרות כמעט לכל סוגה מוזיקלית, גם בהבי מטאל ובהארד רוק, יש הרבה מקום למיינסטרים.
 
"סינרגיה" היא אמנם חבורה ישראלית, אבל אין בה שום דבר ישראלי, מלבד זהות חבריה ושפת השירה שלה. היצירה שלה הולכת בשבילי רוק האצטדיונים האמריקאי ה"קשה", על כל תסמיניו: בנוסחאות היצירה ובאופייה, בבניית השירים כהצגות במה, במהלכים ההרמוניים, בעמידה הבימתית, בנגינה, בדרמה המעושה. לכאורה, מה ההבדל? ש"סינרגיה" היא פוזה. לא הדבר האמיתי. וזה, למה? כי כשההרכב משדר באלבום דבר אחד, קרי - הבטחה להתרחשות בימתית דרמטית ומסעירה, ועל הבמה נותן דבר אחר, סטטי, חסר ריגושים ושיאים, ולמעשה משעמם, זה פוזה.
 
עוד מאפיין אמריקאי ב"סינרגיה" הוא היותה "להקה חסרת פנים". כשהכריזמה של הרכב הוא במוזיקה שלה ולא בשואו הבימתי שלה, שחבריה הם "סתם" נגנים (ככה זה כשעולים לבמה בתלבושת אחידה של חולצה שחורה, מכופתרת וקצרת שרוולים, שתי אצבעות ממדים של חברת אבטחה בקניונים) ולא "כוכבים", שלדיוקנאות שלהם אין שום אפקט וזהות וכשהסולן שלה הוא לא פרפורמר דומיננטי, נתקלתם בלהקה חסרת-פנים. אלא שבניגוד ל"סינרגיה", להרכבים האמריקאיים חסרי הפנים יש מופע במה, יש התרחשות ויש פעולה. לך תעשה רוק איצטדיונים אמריקאי במועדון תל אביבי, גם אם הוא המועדון הנחשב ביותר בזירה.
 
שלא אובן אחרת. "סינרגיה" בסדר ואף יותר כך. יותר כלהקה מקליטה, פחות כלהקת במה. להקה חרוצה. חבריה מוכשרים. עושים הכל כמו שצריך. כותבים, מנגנים, שרים, "ממציאים" המנונים, אבל לא מביאים אותה על הבמה. כי אין לה את זה. גם כשבנואה, פוזאי כמו כל גיטריסט מוביל בעולם, מסיר את החולצה ונותר בגופיה כהה שחושפת זרועות מקועקעות לתפארת, לא קורה כלום. לרון הופמן הסולן והקלידן אולי יש קול גדול, אבל  אין לו בייגלה (הילה). הוא וחבריו נראים אפורים כמו פקידי מחשב, לא כוכבי רוק. וזה לא בגלל הסט הבימתי הצפוף מדי, ששום דבר לא קורה על הבמה.
 
לא צריך לחצות את האטלנטי כדי לקבל את הדוגמה הנכונה. אפשר לקחת מבוא לאינטראקציה מלהקת "היהודים" למשל. שבה יש אקשן, הצגה ודיאלוג משלהב ובלתי נפסק בין במה לקהל. מה כאן? "הספקתם כבר ללמוד את המילים?", "לפני יומיים נתפס לי הגב... זה לא פסיכוסומטי, כי אני לא פסיכי. זה המזגן". אבל לא "פאק דה איירקונדישן!", אלא "חברה`, לא לישון עם מזגן!". חנאנות! וכשיש כבר הזדמנות לעשות עניין, להלהיט את הקהל, לחמם אותו לקראת להיט, כמו גרסתם ההיפ-הופית ל"חום יולי-אוגוסט", הם הולכים סחור-סחור, בקטנה: "הגענו ליולי. חם". רבאק! אפשר להתפוצץ! זה רוק`נרול או חוג ריתמיקה לגיל הזהב?
 
כמעט שעה וחצי נמשך המופע החדש של "סינרגיה", שנועד לקדם את מכירות "השתקפות" אלבומם השלישי. מחצית מ-16 השירים במופע לקוחים מהתקליט החדש, בהם "בוער", "מתי את חוזרת", ההמנון "הולך ונעלם" (שזוכה, באופן חריג כמעט, לתצוגת תאורה מרשימה), הלהיטים בהתהוות "תאמין" ו"טוב לי לבד" ובמיוחד "להשלים", שבו נגן הגיטרות רועי גפן מקבל הזדמנות סולו ולרגע הלהקה נשמעת אחרת, מרעננת. המחצית האחרת היא שירים משני האלבומים הקודמים, ביניהם "לחבק אותך" ו"צועקים על אהבה" מהראשון ו"עד אלייך" ו"תראי זה אני", להיטי הענק שנועלים את המופע) מ"מרגיש אחר". יצירות רוק מוצלחות, אולי פשטניות, אבל יעילות. המיינסטרים של המיינסטרים. רק תנו הצגה, שחקו את המשחק, גמקקו איזה גימיק, עשו משהו וגם אני אצטרף למקהלה ה"צועקים על אהבה".
 
מלה לסיום, נוספת, על האכסנייה. לו נדרשתי לשלם עבור הכרטיס, הייתי יוצא ברווח גדול. בתביעה משפטית על עישון פאסיבי במקום ציבורי. הבקשה מן הקהל, בפתח ההופעה, היא מן השפה לחוץ. אין שום ניסיון לאכוף אי עישון. ואיך יאכפו, אם חברי הלהקה עצמם מעשנים תוך כדי הופעה? נחמה פורתא מצאתי באוורור האינטנסיבי, על בלקון.
 
 
סינרגיה. השתקפות ההופעה. מועדון התיאטרון, יפו. 9 ביולי 2008


למועדי מופעים >

13/07/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע