סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: המירוץ לפרס ישראל
 

 
 

אריק איינשטיין, שלום חנוך, ואולי חווה אלברשטיין? מי יזכה בתשס"ט בפרס ישראל לזמר עברי?



אמנים רבים, מיעוט פרסים
 
השבוע פורסם המועד האחרון (כ"א בחשוון תשס"ט, 19 בנובמבר 2008) להגשת מועמדות לפרסי ישראל תשס"ט, שיוענקו במוצאי יום העצמאות ה-61 למדינה. פרסי השנה, על הישגים למופת ומצוינות, יחולקו בתחומי מדעי היהדות, הרוח והחברה  (חקר מקרא וספרות, עבודה סוציאלית וארכיאולוגיה), מדעי החיים ומדעים מדויקים (חקר ברפואה ובפיסיקה) ותרבות ואמנות (פיסול, קולנוע וזמר עברי), ובנוסף בקטגוריית מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
 
פרסי ישראל האחרונים לזמר עברי, התחום שעל פרקנו, ניתנו לזמר יהורם גאון ולמוזיקאי גיל אלדמע בשנת תשס"ד. כנהוג בתחומי התרבות והאמנות, פרס ישראל לזמר עברי (כבקטגוריות האחרות) מוענק במחזוריות של אחת לחמש שנים, והשנה הגיע תורו שוב. לנוכח האינפלציה במספר מקבלי הפרסים מדי שנה (אשתקד נמנו יותר מ-20 זוכים!) עדיין תמוה מדוע תחומי האמנות והתרבות מקופחים ומופלים לרעה  במספר הפרסים המוקצב להם, במיוחד לנוכח הפעילות הענפה בהם, בזמר עברי במיוחד.
 
אך עד שהמדינה תחליט אחרת ותרענן את נהליה וקריטריוניה (ובאמת הגיע הזמן להגיד לה: יאללה, יאללה. או שאת רוצה לתת פרס לטובי בנייך, או שאת מצפצפת על תרומתם), אין ברירה אלא לקבל את הגזירה ולהתקוטט על הכבוד והיקר, אמנים רבים מול פרס-שניים. בעיקר כבוד, כי פרס ישראל הוא העיטור הגבוה ביותר שמעניקה המדינה לאזרחיה על תרומתם לה ולחברה, ופחות יְקָר, כי ערכו הכספי של פרס ישראל רק מרשים בצלצולו ולא בשוויו. ויש פרסים לאמנות ישראלית ששווים יותר מ-50,000 שקל לא מוצמדים לתהפוכות הכלכלה העולמית.
 
בהגדרה, פרס ישראל מוענק ליחידים, קבוצות, מוסדות או תאגידים ש"גילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל". ההגדרה רזה, נתונה לפרשנות אבל לא מפליגה, ובעצם מגבילה ומצמצמת את מאגר המועמדים הפוטנציאליים. אם כי, לנכוח היד הקפוצה של המדינה בחלוקת פרסים, הם רק מתרבים משנה ולשנה.
 
לפני שנשרטט רשימת מועמדים ראויים, מן הראוי להקדים מספר הערות. בראש ובראשונה, נדרשת הסכמתו של המועמד להגשת מועמדותו. לכאורה עניין שולי אבל מהותי ביותר. לבל יכלים זוכה את חבר השופטים הממונה אד-הוק ואת הריבון בסירוב לקבל את הפרס. ויש כמה סרבני פרסים מוצהרים מוכרים, שאולי התרככו בחמש השנים האחרונות והשתנתה עמדתם לפרס.
 
האחרות מתייחסות לשלושה תקדימים של השנים האחרונות: זכייתה של התזמורת האנדלוסית הישראלית בפרס ישראל בתשס"ו (אם כי למפעל חיים ולא לזמר עברי) מלמדת שלא צריך לעבור מעגל חיים שלם, מינימום נדרש של 25 שנות פעילות ויצירה, ואפשר להסתפק גם בהרבה פחות 12 שנים במקרה של האנדלוסית. אגב, גם חבורת הגבעטרון זכתה שנה אחר כך (תשס"ז) בפרס למפעל חיים ולא בקטגוריית זמר עברי, וסימנה בעצם מועמדותה דרך לגיטימית לעקוף ולשבור את קמצנות המדינה בחלוקת פרסים.
 
תקדים אחר נזקף לזכות הרקדן והכוריאוגרף אהד נהרין, שזכה בפרס ישראל למחול בתשס"ה, בהקדימו, בגילו הצעיר יחסית, מועמדים ראויים אחרים, מבוגרים ממנו (יונתן כרמון למשל). ללמד, שקפיצת המדרגה בדור, מקדמת שכבת מועמדים צעירים יותר אל פרס ישראל, ולא מחייבת "המתנה בתור" לפי גיל, אם כי ההכרעה תלוי בתחום ונתונה להחלטת חבר השופטים באותה שנה. ואי אפשר ללמוד מכך גזירה שווה לכל תחום, אבל התקדים מן הראוי שיישב בירכתי התודעה של כל מגיש הצעה.
 
השלישי אינו תקדים, אלא מצטייר יותר כניתוח ממוקד, והוא הפרס שניתן ליהורם גאון בתשס"ד, לפני ארבע שנים, כשגאון היה כבן 65. הענקתו לגאון בנפרד מתאומו הסיאמי (לפחות בלהקת הנח"ל ובשלישיית גשר הירקון) אריק איינשטיין, עשה גם הוא מעין קפיצת מדרגה, אבל הפוכה. אם נטינו לחשוב, בעיקר באשמתו הישירה של איינשטיין, אחד מאותם סרבני פרסים מקצועיים, שעד שהוא לא יקבל פרס ישראל, אי אפשר להעניקו לזמרים צעירים ממנו או כאלה שבאו בעקבותיו, הזכייה של גאון סדקה את ריצפת הזכוכית, פרצה את הסכר ופתחה למעשה את השער בפני שכבת הגיל הבאה של זמרים, יוצרים ומוזיקאים שגילם כגיל המדינה ואף צעיר ממנה. וישפוט כל קורא או מגיש מועמדות אם זה טוב או לא, צודק או לא, ראוי או לא.
 
איינשטיין, חנוך, אלברשטיין...
 
כמתבקש מהנאמר לעיל, המועמד האוטומטי והבכיר בכולם הוא עדיין אריק איינשטיין. התחושה שהוא התרכך ועשוי להסכים להגשת מועמדותו, ואם לא צריך לשכנע אותו (ברוח היוזמה של גלי צה"ל, אחת מני רבות, מן השנה החולפת). הנימוקים לזכאותו נותחו ונכתבו עשרות פעמים, והוא - יותר מכל אחד אחר - עונה על ההגדרה המצומצמת ביותר של פרס ישראל, כפי שצוטטה לעיל. וכל מלה מיותרת.
 
מועמדים ראויים לא פחות, שגם הם נהגו פה ושם גילויי סרבנות בהקשרים אמנותיים, הם שלום חנוך וחווה אלברשטיין, שניהם זמרים יוצרים מהחשובים והמשפיעים בזמר העברי (או שמא נקרא לו רוק, בזכותו של שלום?). וגם זכויותיהם רשומות באותיות זהב בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית המתחדשת - כמבצעים, כיוצרים מצטיינים, כפורצי דרך, כמורים וכמובילים בתרבות המקומית, שאינה יכולה לתאר את עצמה ללא תרומתם והשפעתם. מבחינתי האישית, שלא מחייבת אתכם, מועמדותם זוהרת גם בשל היותם הבולטים ואולי האחרונים, שבמגיני השפה העברית והחרדים לשלומה ולעתידה (חנוך אמנם מתרשל באחרונה, אבל אלברשטיין עדיין הכוהנת הגדולה במקדש הלשון).
 
התעלמות מהם ודילוג עליהם מעמיד אותנו מול דור ילידי המדינה כמו יוני רכטר, מתי כספי ושלמה ארצי, שלכל אחד מהם זכויות ויתרונות, אך גם "חסרונות" מגוונים: כספי בהיבטים חוץ-אמנותיים, שתמיד יכולים לקומם ולהכעיס שדולות כאלה ואחרות; רכטר בהיותו אליטיסטי מדי, פחות פופולרי, ושייך אולי ובכלל למוזיקה קונצרטית; וארצי ש"חוטא" בפופולריות יתר, ב"הצטיינות מיוחדת" בהופעות וב"מצוינות" מרגיזה במכירות, אם כי לא ב"פריצת דרך" וביחסו הנוכחי לשפה העברית. ואולי הוא מתאים יותר לפרס על מפעל חיים בתרומתו למורל בחברה ובמדינה?
 
שלמה בר, נחום היימן, נורית הירש...
 
לפני שנעבור למועמדים של מאחורי הקלעים, קרי כותבים ויוצרים, נזכיר שניים-שלושה שמות חשובים נוספים, מהאגף הים תיכוני של חיינו. האחד הוא שלמה בר, שמועמדו חשובה לא פחות משל חנוך ואלברשטיין, במיוחד בשנה שהבליטה את חלקו, תרומתו והשפעתו העצומים בשגשוגה של מוזיקת הפיוט היהודי. בר היה ועודנו מחלוצי השימוש במקורות היהודים בפופ הישראלי ובזמר העברי העכשווי. ותלמידיו מפוזרים וזוהרים לאורך כל הדרך אל החזרה בתשובה וממנה, שהגדול והבולט בהם הוא אהוד בנאי (גם הוא לטעמי, מועמד ראוי ביום מן הימים לפרס מפעל חיים על תרומה לחברה). השם הנוסף, אפרופו כספי, רכטר וארצי, הוא אביהו מדינה,  בן גילם מהצד הזה של המתרס, והחוט המקשר בין הפייטנות משם (שמתגלמת במורו ורבו ג`ו עמר) לבין הפיוט והסלסול שנולדו כאן מחדש. אם כי ספק בעיניי אם פעילותו הציבורית בשמירת האינטרסים של התרבות המזרחית, תסייע למועמדותו.
 
בין היוצרים המובהקים, וכמעט מסורת היא להעניק את הפרס לזמר עברי למבצע וליוצר, עדיין מובילה מועמדותו של נחום נחצ`ה) היימן, שדחייתו הכרונית, עלולה לדחוק אותו מחוץ למעגל מקבלי הפרס, והשנה זו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה בהחלט עבורו. אלא אם תיסלל מועמדותו לפרס על מפעל חיים, גם בזכות מעלליו ופועלו הברוכים בשימור המוזיקה העברית המוקדמת. מלחין-עמית, בן אותו דור, הוא דובי זלצר הוותיק, כשגם נורית הירש ראויה להתייחסות רצינית ומעמיקה, לפחות כמועמדת.
 
מצידם של הכותבים בולטים חלקם ותרומתם של יורם טהר-לב הפורה ויענקלה רוטבליט, כמי שמלווים את החיים בישראל, החברה המקומית, השמחות ובעיקר התלאות של העם היושב בציון, ומהווים לו בבואה שירית מדויקת, מהימנה ונאמנה וגם זמינה ונגישה.
 
רשימת השמות יכולה להתארך עד בלי די, אך לא מעבר ל-19 בנובמבר שנה זו. פחות משלושה שבועות נותרו למשלוח המועמדים וההצעות. מי שלא ינסה להשפיע, לא תהיה לו זכות להעביר ביקורת לכשיתפרסמו שמות הזוכים.


30/10/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. בוודאי שחוה אלברשטיין
גלית לפיד , (18/11/2008)
1. ומה עם אליהו הכהן?
יוגב , מקום טוב באמצע (10/11/2008) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע