תיאטרון - ביקורת הדיסקים של אורן בר-אל: פיית''לס, ביסטי בויז

ההתדרדרות של פיית`לס נבלמת באלבומם החדש והמרתק, שמקרין שמחת חיים ואנרגיות יצירתיות בריאות. גם הביסטי בויז לא מביישים את עלומיהם בדיסק חדש, שכולו הערצה לעיר ולאם ניו יורק.

בין דאנס ללאונג`

כשמקסי ג`אז מפיית`לס התלונן על נדודי השינה שלו בשיר "Insomnia", זו הייתה הפעם הראשונה שמוזיקת דאנס הציעה גם חומר למחשבה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שהפקת האוס מפמפמת קיבלה לגיטימציה מלאה להתערבב עם סגנונות מוזיקליים אנינים יותר, ולהתכוונן לא רק לרחבות הריקודים.

כח המשיכה של הצליל החדש באלבום הראשון ("Reverence") היה גורף. האלבום זכה להצלחה עצומה בכל העולם וגם להערכה אמנותית רחבה, שהכתירה אותו כאחת מהיצירות האלקטרוניות החשובות של התקופה.
האלבום נתן גם את הזדמנות הראשונה לדיידו (שהיא במקרה אחותו של המפיק המוזיקלי) להשמיע את קולה.

את מחסום האלבום השני עברו החברים בהצלחה עם "Sunday 8PM", שהמשיך בהצלחה את הקו המוזיקלי של קודמו, ונעמד יחד אתו, בדיוק בתפר שבין קהל המועדונים לבין חיקו החם של המיינסטרים.

נקודת המשבר שלהם ניכרה דווקא באלבום השלישי, שהיה מלוטש, מגוון וקומוניקטיבי לא פחות מקודמיו, אבל לא רענן כמוהם. על אף להיט מועדונים גדול מאוד ("We Come One") והצלחה מסחרית סבירה של האלבום, הורגש שהלהקה מתקדמת בהילוך סרק, ומתחילה למחזר את החומרים המקוריים שלה. גם דיידו, שחזרה והשתתפה באלבום ההוא בתקופה שקולה נשמע מכל פינת רחוב, כבר הראתה סימנים של נדנוד יתר.

באלבום החדש של פיית`לס נבלמת ההתדרדרות. זה מתחיל עם הקול המטיף והדומיננטי של מקסי ג`אז ב-"Mass Destruction", ומשם ממשיך לצבור תאוצה ולסחוף את המאזין בין הקטעים הקצרים יחסית, שמחוברים אחד לשני כמעט ללא הפסקות. הקטעים מתמזגים ליצירה אחת מתמשכת ומרתקת, שנעה בין קטעי דאנס סוחפים לקטעי לאונג` נינוחים, ומגישיה מתחלפים מדי פעם.

האלבום הזה קורן משמחת חיים ומחדוות יצירה שכבר כמעט ונעלמו באלבום הקודם. יש בו טקסטים חריפים, הפקה מוזיקלית שלוקחת צעד אחד אחורנית, ועושה שימוש רב יותר בכלים חיים ממה שעשתה השלישייה הזו בעבר, ויש בו גם תחושה של נינוחות ורוגע. הם לא צריכים להתנצל יותר על השימוש בנוסחה שהפכה אותם למגה סטארים. הם הרי יודעים מי המציא אותה.
Faithless – No Roots, Cheeky/Hed Arzi

מסונכרנים היטב

שלישייה אחרת שהפגינה אומץ וחדשנות בתחילת דרכה היא הביסטי בויז. שלושת החברים היהודים מניו-יורק, שגילם נושק לארבעים, הם ההרכב הלבן החשוב הראשון שאימץ את מוזיקת הראפ ונהג בה כבשלו.

המקורות של הבויז היו שונים מאלה של אומני הראפ השחורים. הם נסמכו יותר על שורשים של רוק ושל פאנק, ולכן גם המוזיקה שלהם נשמעה אחרת ועוררה ביקורת לא מעטה. לקח להם קצת זמן לקבל את ההכרה של הממסד ושל הקהל, אבל כשזה קרה, זה קרה בגדול. היום הם נחשבים להרכב שהשפיע מאוד על החופש של אמנים לבנים לעסוק בז`אנרים, שהיו עד אז נחלתם של השחורים בלבד.

לקראת סוף שנות השמונים עברה השלישייה לעבוד בקליפורניה, ובאלבום החדש (שש שנים אחרי הקודם), הם שבים לעיר מולדתם, לשיר לה שירי הלל ומחאה.

במהלך 15 רצועות קצרות וממוקדות הם חוזרים אחורה הן מבחינת הסאונד והן בסגנון ההגשה, ונשמעים רעננים, נשכניים ואותנטיים כתמיד. על רקע של הפקה אלקטרונית, מחוספסת, עמוסה בסימפולים ומגוונת מאוד, הם מגישים את הקטעים באופן קצבי ומדויק ובשיתוף פעולה מסונכרן היטב, שכבר הפך להיות אחד מסימני ההיכר שלהם.

בהרבה מקרים גם השירים עצמם הולכים ברוורס. הם מסתכלים על ניו יורק מזווית נוסטלגית, תמימה ומלאת הערצה, כאילו לא השתנה בה דבר. במקרים אחרים הם מסתכלים קדימה, פותחים את העיניים אל העולם החדש, ואל המשבר המוסרי הגדול שפוקד בימים אלה את מולדתם ואת עיר ילדותם.

הדואליות הזו עלולה להצטייר כבעייתית, אך אין פה שום קונפליקט. אלו שתי נקודות מבט שונות של אנשים שהתבגרו, ומנסים להסביר את האהבה שלהם לעיר שגידלה אותם.
Beastie Boys – To the 5 Boroughs, Capitol/Helicon

מאת: אורן בר-אל