סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: שיטת הכוכבים
 

 
 

על טשטוש הגבולות המוגזם לעתים בין השחקן לבין תפקידיו- מדורון תבורי ועד איתי טיראן



1. כמה פעמים יצא לכם ללכת לתיאטרון, לראות הצגה חדשה או כזו שעדיין לא ראיתם, ותוך כדי ואם לא אז אחריה, הייתה לכם הרגשה שכבר ראיתם את ההצגה הזאת? ואם לא בדיוק אותה, אז את השחקנים הראשיים עושים בדיוק את אותו הדבר, שאתם מוכנים להישבע שכבר ראיתם בהצגה אחרת?
 
בתיאטרון של ימינו, בישראל במיוחד, מלאכת השיווק מתבססת על תעשיית הכוכבים: אלה שנצברים בכרטיסי האשראי, אך בעיקר אלה שמשרתים אותנו על הבמה. גם כשיפתו אותנו בשם גדול של מחזה ("המלט" נגיד) או מחזמר ("שיקגו" או "יוסף וכתונת הפסים" למשל), הם עדיין "קטנים" יותר מהשחקנים שנבחרו לשחק בהם ולמכור עבורנו את האשליה. ושחקנים, שהם אנשים, יש להם - מה לעשות - תווי פנים מוכרים ומזוהים, וגם תווי איפיון משויכים ומובחנים. ובשביל הסימנים האלה, תגי הזהות וסימני ההתנהגות, אנחנו הולכים לראות את האנשים האלה.  

2. מצד אחד, מטעם זה הם הכוכבים. אלה שנרצה לראות אותם שוב ושוב. מצד שני, הם רק בני אדם ויש להם כישרונות ברוכים לצד פוזות ומאניירות שמכתיב עיסוקם הבימתי. מצד שלישי, עולה התהייה, כמה מהם כבר יכולים להשתנות מתפקיד לתפקיד, במיוחד אם אתם רואים אותם לאורך שנים ואולי גם באותו תיאטרון. מצד רביעי, רבאק, כמה כבר אפשר לדרוש מבנאדם אחד להשתנות, גם אם הוא משחק בתיאטרון? לא כולם רוברט דה-נירו, וגם לו יש לא מעט מעידות.
 
ואכן, לפעמים זה נמאס. לא עושה כיף יותר. כמה פעמים אפשר לראות את אותו שחקן עושה את אותו תפקיד, ואם זו לא אותה דמות, אי אפשר לטעות בשחקן/ית שמגלם אותה, עם אותן ג`סטות, אותה תנועת גוף, אותה התנהלות בימתית, אותן מימיקה והבעה, אותם חיתוך דיבור או הגבהת קול.
 
3. קחו למשל את יונה אליאן דווקא. ללא עוררין אחת מכוכבות הקופה של התיאטרון הישראלי ואחת העסוקות שבהן. אצלה, דומה, כבר שנים שהכל מתערב ביחד מבלי כמעט יכולת להבדיל: "מי מפחד מווירג`יניה וולף", "תשוקה", "פלדה", "אהבת חיי", וכשזה מגיע ל"מייק" כבר בא לצעוק: "די כבר!", רגע לפני שהאהבה תיהפך לאיבה. ואז, כאילו במטה קסמים, גם יונה אליאן הגדולה, מסוגלת להראות שאפשר אחרת ושיש בה אכן מהחומר שממנו קורצו אגדות ושחקניות גדולות. ודווקא ב"עלמה ורות" של גורן אגמון היא מוכיחה שהיא יכולה להמציא את עצמה מחדש, להתנקות מפוזות, מאניירות והגבהות קול, ולהיות פייטרית עניינית ואמביוולנטית, מרחיקה ומקרבת, כמו שצריך כדי להפוך דמות תיאטרלית פיקטיבית לבשר ודם ולמושא התייחסות והזדהות. מובן שזו לא רק התרומה של יונה, אלא גם המחזה והתפקיד ויותר מזה הבימוי (של מיכה לבינסון במיקרה זה) ומן הסתם גם המשתתפים סביב, שמחזיקים אותה קצר ולא נותנים לה לגלוש ו"להתפרע".
 
4. או דורון תבורי. אחד השחקנים הדעתניים והאינטליגנטיים בתיאטרון הישראלי בארבעים השנים האחרונות. אך גם מי שהיה הבן האהוב והמוצלח, "הכוכב הנולד" ואפילו הכוכב הגדול הראשון של התיאטרון העירוני באר שבע בשלהי שנות השבעים; ובהמשך כבש את העולם באמצע שנות השמונים עם תפקידים מזהירים ב"נפש יהודי" וב"גטו" של התיאטרון העירוני חיפה בשיא גדולתו, לפני שחצה את הקווים לתרגום ולבימוי (בעיקר במחזאות מודרנית, אוונגרדית ונסיונית) ולניהול, היו לו תקופות בהן  היה גדול מהתפקידים אותם עשה. והיה ברור שהולכים לראות את "דורון תבורי", בהליכה מתנדנדת משהו, בתנועות הגוף הקפיציות, בהטיית הראש,  בהגבהת המצח, בפקיחת העיניים, באופן בו הוא מגלגל את המלה בפיו, הכל כה צפוי ומוכר, עד תחושת דז`ה וו ואפילו מיאוס וזרא. והנה, גם הוא, היה צריך את הבמה הנכונה, עם תפקיד תובעני על בינוניות מושלמת ב"אקווס", אך בעיקר בעבודה עם במאי קפדן ומפרה כרוני פינקוביץ, במה חשופה ופרטנרים נלהבים, כדי להוכיח שיש בו יותר מ"דורון תבורי" המוכר או זה שהשתוקקנו להכיר מחדש.
 
5. והוא לא היחיד בסיטואציה הזאת, שמוכרת היטב לשחקנים ותיקים ולצופי תיאטרון גם יחד. שהיא טשטוש הגבולות בין היישות השחקנית לבין התפקידים המולבשים. מיוסי גרבר ועד ליאור אשכנזי, מאוהד שחר ועד יהויכין פרידלנד. עודד תאומי למשל. שחקן שדומה היה כי כל מה שהוא יעשה יהיה תמיד תאומי, בין אם זה "קופנהגן", "דמוקרטיה", "ציפור שחורה" או "בדנהיים 1939", לפתע "מחדש נעורים" בשני תפקידים שמאירים פינות חדשות או כאלה שהוחשכו בהווייתו כשחקן, ב"מותו של סוכן" ובעיקר ב"החגיגה". ונראה שיותר מהכל, הריענון הזה, הפילינג, הרמת הפנים, הם עבודה של במאים פקוחי עיניים, חתרניים, לא שבעים ולא מקובעים.
 
6. ולא חלילה שאני "מאשים" במאי יסודי ויצרי כמו עמרי ניצן בדפיקת שמירה, אבל דומני שדווקא בפרויקט השאפתני הנוכחי של "אמדאוס" לקה בריפיון כלשהו, ואולי גם בהתאהבות יתר בכוכב הצעיר איתי טיראן. טיראן, בוודאי תסכימו אתי, הוא בעשור הנוכחי מה שהיה דורון תבורי לעיל בפתח שנות השמונים. כוכב בלתי מעורער. אלא שטיראן, בניגוד לשמות שהוכרו לעיל, הוא ממש תינוק, ינוקא, שעושה צעדים ראשונים בתיאטרון המקצועי, וכבר נופלים בחיקו ומתאימים במיוחד למידותיו, כל התפקידים החשובים והנחשקים, כיאה לכוכב בצמיחה וגם לכשרון שראוי לפתח. אבל גם לצעירים, מסתבר, יש מאניירות, קווי אופי ודרכי ביטוי מאוד מובחנים, ובשתי ההצגות הנוכחיות של העילוי, "אמדאוס" מצד אחד ו"החגיגה" מצד שני, אנחנו נפגשים בטיראן של "יתוש בראש" ו"קוויאר ועדשים" מצד הראשון וב"המלט" מצד השני. ההכללה ומידת ההפשטה שאני נוהג כאן היא גסה מדי, אני מודה, אבל אני מקווה שיש בהן מספיק בשר כדי להצדיק ולהוכיח את כוונתי. שזה קורה מוקדם מדי אצל טיראן, ושהרושם הוא שהופכים אותו לכוכב קופה בטרם עת, ובטרם יעמיק ויפתח את כישורי האופי והניואנסים שלו. הרגשה שלי כמובן.
 
7. זה יכול לקרות גם אצל דן שפירא, אולי המקביל לטיראן בתיאטרון "בית ליסין", ככוכב הקופה הבא של ציפי פינס. אם כי מוקדם ביותר ולגמרי לא אחראי לקבוע על סמך שלוש הצגות. ובכל זאת, בבית ליסין כמו בבית ליסין, שיטת הכוכבים היא השיטה הנוהגת. ברמת הסיבסוד הציבורי ובתחרותיות העזה על חייו וקיומו, בבית ליסין במתכונתו הנוכחית, אין מקום אלא רק לכוכבים. לא עובד אחרת. ששון גבאי, ליאור אשכנזי, יורם חטב, מיכה סלקטר, ואפילו רפי תבור ואילן דר בדרכם, מצד הגברים. ובעזרת הנשים יונה אליאן, דפנה רכטר, מרים זוהר, הדס קלדרון, מיה דגן, וגם המגויסות אד-הוק: כמו זהרירה חריפאי, לאורה רבלין, ריטה או לינור אברג`יל. אין (כמעט) ביניים.
 
8. זו הזדמנות לבחון שתי "רכישות" חדשות יחסית של בית ליסין. מצד אחד קרן צור, שהצליחה לרענן את עצמה במעבר מתיאטרון חיפה, והדאגה לה עוברת דרך ליהוק נבון וזוכה לביטוי אוהב ויפה לאורך דרכה הקצרה והמגוונת למדי בבית ליסין, שלשיאו הזמני הוא מגיע ב"אנדה" של הלל מיטלפונקט, שבו מפתיעה צור גם את כל מיודעיה בשדרוג יכולותיה ובאימוץ קווי ביטוי חדשים ולא מוכרים. מצד שני, רונה ליפז-מיכאל (לשעבר תמר מיכאל מן "הבורגנים") שקצת לא מוצאת את עצמה בתיאטרון הישראלי, ואחרי שלא נקלטה כראוי ב"הבימה" וגם לא החזיקה מעמד בבאר שבע (למרות חלקה המרגש ב"דלתות נפתחות" שהעיד כי ראוי לבנות סביב כישוריה גם להקה וגם תפקידים) היא מפגינה את האיכויות הקלאסיות, המאופקות ולטעמי הקולנועיות שלה ב"אקווס". ספק אם בית ליסין יכול, לשיטתו, להעניק לליפז-מיכאל את התפקידים הדרמטיים להם היא ראויה. אשמח להתבדות. אבל אתעצב יותר אם ייעשה שימוש בתמר מיכאל המוכרת (שלא להגיד המשומשת) ולא ברונה ליפז הראויה להיחקר ולהתחדש.



11/12/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. ל - 1 אתה יכול להגיד גרי בילו זה בסדר התופעה
אבי , (13/12/2008)
2. כתבה מעניינת אך יש לי מספר הערות
מוני , (13/12/2008)
1. מילים כדורבנות
ירון , צפון (13/12/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע