סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן גפן וסולומון - מראת פלאים איזוטרית
 

 
 
פעם יהונתן גפן היה קונצנזוס, גם אם לא הסכמת לדעותיו. היום הוא במקום הרבה פחות נחשב


זה לא הוא זה אנחנו
 
מופעי העבר של יהונתן גפן, שתכיפותם הידלדלה ככל שנקפו השנים, התבססו מאז ומתמיד על שיתוף פעולה עם מוזיקאים חרוצים ובולטים, כמו דני ליטני, דויד ברוזה, יצחק קלפטר, מיקי גבריאלוב, עדי רנרט, עידן סוכובולסקי ואחרים. מצד אחד, זו חותמת הכשר לדניאל סלומון (לא שהוא צריך לה, אבל לא מזיק שקיבל אותה). מצד שני, לרוב שותפיו נתן גפן הזדמנות להלחין את השירים, הפזמונים והסאטירה המחורזת שלו. דומני שסלומון קופח בנקודה זו, אם כי ה"רווח" של במופע הוא בכך שהשירים הפרטיים שלו (מ"מישהו לרוץ" הפותח, דרך "בא מכאב", "עדיף", "אהבה" ועד "רבות הדרכים"), אותם היכרנו בהקשרים אחרים, מקבלים במופע משמעויות שונות ועומקים אחרים ומחניפים.
 
קצת מעציב (או מעליב) ששם המופע לקוח משיר שבוצע כבר לפני יותר משלושים שנה, ב"מכתבים למערכת" עם דני ליטני. אמנם הוא עדיין מתאים והולם, כבבואה לחיינו המטורפים, אבל העובדה שגפן לא הצליח לזקק עצמו לכותרת חדשה ומאתגרת, חדה ומודגשת, מלמדת בעיקר על מרכולתו הנוכחית.
 
וההרגשה היא שגם אם דבריו, בוטים ונוקבים, הגיוניים ונכונים ככל שיהיו, הם לא מזיזים. גפן אמר? אז אמר. פעם הוא היה מזיז את אמות הסיפים. עתה תש כוחו, איבד מהשפעתו. כמו ש"מעריב" (עיתון הבית והפלטפורמה הראשונית לפרסום האמירה הסאטירית שלו) איבד מכוחו ומהשפעתו. פעם גפן היה קונצנזוס. גם אם לא הסכמת לדעותיו, לא יכולת להעביר שבת בלי לקרוא את מאמריו המושחזים ולהיבחן על בקיאות בהם.
 
היום, כמו עיתונו, גפן איזוטרי. לא הכי נחשב. מסוגל רק לעורר סקנדל, אך לא תגובת שרשרת. ולא באשמתו חלילה. כי הוא היה ונשאר חיה פוליטית שמזדהה עם עוולות, וחוש הצדק שלו רק התחדד והחריף במשך השנים. וזה בכלל לא הוא "אשם". זה אנחנו (כדברי "איפה אנחנו" מונולוג הפתיחה שלו) שהשתנינו. האנחנו מת. הוא כבר לא יישות מוצקה של רבים, אלא רבים עם יישויות נפרדות ומפוררות, כל אחד מהם לבד. גם האנחנו.
 
לשיטתו, יהונתן גפן צודק יותר מבעבר. והוא ממשיך לשכנע את המשוכנעים. ודומה, לפחות בשלבי הרצה אלה (ולמרות שהמופע הראשון התארח בפסטיבל "הפסנתר מארח" בנובמבר, הרבה לפני "עופרת יצוקה",  ומתוך כוונה ברורה להשתמש בו כהרצה), שהמבצע בעזה הכעיס את גפן ועירער את שלוות רוחו. לפחות משני היבטים: גם כהומניסט וכקצין צנחנים מיל., גם כבדרן שהמציאות קלקלה את תכניותיו. היה לו מופע מוכן והמלחמה הכריחה אותו לעדכון. וניכר בו שהוא כועס, מלא חרון, אכול זעם. בשל השניים. במיוחד כשיאיר לפיד המתקתק, המאמי הלאומי, נושא עתה לשווא את דגל הסאטירה הבימתית.
 
כבר ראינו, שמענו ואהבנו את יהונתן גפן במופעים הרבה יותר טובים ומוצלחים. ההרגשה הפעם, מהבחירה בשם המופע ועד לאחרון ההדרנים, היא של אי יכולת ממשית לחדש (אולי כי המציאות שלנו כבר לא מסוגלת לחדש, לרע ובעיקר לטוב...), של חימום מחדש של חומרים מוכרים, של שיבה אל המיטב (הכלול באלבום האוסף המשולש שלו, שראה אור לפני חודשים ספורים), עם עדכונים קלים שיתאימו לזמננו. אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת את הקטעים החדשים (שמרוכזים בחלק הראשון של המופע): "איפה אנחנו" (החזק, שהוזכר בפתיחה), "השיבה הביתה" (כי זה מה שקרה אחרי "רק דגים מתים שוחים עם הזרם" מ-2004), אולי "בלדה לאהבת המולדת" (דיאלוג בלוז על מקומו של הבית) ו"אחרי השיר הזה אני הולך" ("אי אפשר לקנות אהבה/ אבל אני יודע כמה זה עולה").
 
האחרים, גם "מיהו יהודי", הם "מיטב הלהיטים" והמאמרים, פיתוחים וגרסאות מעודכנות של עמדות מוכרות, בעיקר מתוכניתו האחרונה ("געגועים לגברת", "גיל 60" ו"אני עם עצמי") וגם מתוכניות קודמות ("אלוהים לצידנו" מ"דוד ויהונתן" 82; "מה עשית בצבא היום", "לא הבטחתי לך גן של שושנים", "רכבת העמק" ושירים מ"הכבש הששה עשר", כולל הצדעה לכבש שמעון פרס, שנשאר בחדר ולא זז, הכבש איתו הוא נרדם.
 
הלשון של גפן עדיין חדה, מצליפה וחריפה. מתאימה את עצמה לגיל המתבגר, לאופנות המשתנות וגם לשפת הדיבור של הצעירים. מפזרת משחלקי מלים, חידודי לשון והתבדחויות. אבל גפן חדל להכעיס, להרגיז ולקומם. אמירה כמו "אני רוצה שגם לפלסטינים תהיה מדינה. שיסבלו גם הם מקואליציה עם הדתיים", גוררת חיוכי הסכמה ושוויון נפש. גפן כסטיריקן מחמד, דעתן רוטן ונרגן.
 
אישית הייתי שמח אם גפן, שמתגאה במודעות שלו לשפה העברית, יקפיד יותר בכבודה. גם הוא, ובעיקר שותפו הצעיר. שיסביר במטותא לסלומון מה בדיוק הוא שר ב"האשה שאתי": לא "...והאויבים מַרימים שתי ידיים", כי אם "מְרימים". ונמאס מהזילות ומהעילגות.
 
מראת פלאים. יהונתן גפן ודניאל סלומון במופע משותף. צוותא תל אביב. מוצאי שבת, 24 בינואר 2009.

למועדי מופעים >

03/02/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. בזבוז זמן
רותם , (14/02/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע