סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: קובי אפללו ודודו טסה
 

 
 
למרות השוני הרב ביניהם, אפללו וטסה הם שני פנים של מוזיקת נשמה ישראלית אותנטית


גם קובי אפללו, גם דודו טסה, למרות הרקע האחר, הדרך השונה וההבדל בסגנונות המוזיקליים המזוהים איתם, הם שני פנים של מוזיקת נשמה ישראלית אותנטית. אולי זה הערך המוסף של שורשים מזרחיים.
 
שליח לדבר שירה
 
קובי אפללו מחייה ביצירתו ובשירתו סוגה מוזיקלית עתיקה, שכמעט ועברה מן העולם. אפללו הוא טרובדור, שליח לדבר שירה ואהבה. אחד שנשלח אותו במקומנו להקסים את אהובת נפשנו או שניקח אותה להופעה שלו כדי שיסביר לה בדיוק - והרבה יותר טוב מאיתנו - למה אנחנו מתכוונים, כשאנחנו מדברים על אהבה.
 
11 שירים ב"ביום הכי בהיר", אלבומו השני (38:37 דקות). כולם רוקדים לפעימות הלב ועל מפתן לבה של אהובה, מדברים בשבחה ובכוחה של האהבה והופכים על נקלה להמנוני זוגיות ואוהבים. הצלחתו הנוכחית מזכירה לי, להבדיל, את דויד ברוזה של ראשית השמונים, עם הישגי "האשה שאתי". ברוזה נשען על שירים ספרדיים מתורגמים לעברית, אבל גם מקורות ההשראה של אפללו ספרדיים מובהקים, אנדלוסיים מסולסלים, גרסה מתקדמת ועדכנית של שירת בקשות, תפילות, תחנות וחיזור. פייטנות חילונית מודרנית ומשוכללת.
 
ולמרות שנוכחותה של הספרדיות מודגשת ביצירתו של אפללו - גם מקצבי פלמנקו וגם מקצבי ריקוד לטיניים קלאסיים (לפעמים הוא נשמע כפס-קול מושלם ל"לרקוד עם כוכבים") - היא ים תיכונית מובהקת. גם בהיבטים הישראליים והארצישראליים שלה. הצבעים המגוונים והאותנטיים נזקפים לזכות העיבודים וההפקה המוזיקלית הססגונית והמחמיאה של עמוס בן דוד, שותפו לדרך של קובי כבר אלבום שני. גם כשהם נשענים על פסנתר בלבד ("רוקד לפעימות ליבך" ו"עצמי עינייך") וגם כשהיא קאמרית בניחוח סימפוני, עם רביעיות מיתרים כפולות ("יש בי אור" ושיר הנושא). כשהגיטרה (הספרדית) של יחיאל חסון, וכלי הנשיפה והמיתר, האקורדיון והעוד מספקים צבעים וניחוחות משכרים.
 
הכתיבה של אפללו (וגם השירה, ולכן היא משכנעת כל כך) רגישה ורגשנית. לא מטפלת במצוקות היום-יום אלא ניזונה ממצוקות הלב. אין בה אירועים, ניסיונות כואבים או נתחי חיים מדממים, אלא משאלות לב ועצות עידוד וחיזוק ליחסים בין אוהבים ונפרדים. אחרי שני אלבומים אפשר להגיד שיש לו סגנון משלו, ייחודי ומאוד אופנתי היום (למרות שכאבי לב הם אופנתיים תמיד), שעתידו תלוי ביכולתו ובהשראתו להתקדם ולהתמיד.
 
באלבום זה כבקודמו המנגינות של אפללו ידידותיות, מערסלות, מזמינות, מתחבבות משמיעה ראשונה. בזכותן כל שיר הופך ללהיט (כמו "אהבה משוגעת" והדואט "שכל העולם יידע" עם סגיב כהן), כל לחן נעשה ידיד אמת (כמו "עדיין כאן" בו מתארחת ליטל גבאי). יצירות שזוכות להגשה מרגשת, מתאימות ככפפה לשירה הזכה, המדויקת וכה-נעימה שלו, ויותר מזה לקול הפעמונים הבאמת-ייחודי שלו.  בהחלט אלבומים מענגים.
 
והעברית? מצד אחד, שפה יפה עם דימויים נאים ולא שגרתיים. מצד שני, הלשון מוקפדת, ראויה לציון ולדוגמה שאפשר להתעלס עם העברית ולהישמע מצוין, מבלי לרדת נמוך לטעם ההמון. בדרכה, השירה של אפללו היא סוגה עילית, מופת לאחרים, המזלזלים. על רקע ההקפדה היתרה שלו (מי שר "וּפִתאום" - ב"יש בי אור" - היום? נשמע מוזר אבל לגמרי נכון ויפה, חינני ומכונן) צורמות שתי מעידות ניקוד. שתיהן - "משוגעים וְרעבים" הוא שר ב"עצמי עינייך" ו"עוד לגימה קטנה מיַיִן האמת" (במקום מ"יֵין") ב"סיכוי להתקרב" - ניתנות למניעה. אך יש לי הרגשה שהן נעשו בעיניים פקוחות, בלית ברירה.
 
קובי אפללו. ביום הכי בהיר. אן.אם.סי. יונייטד
 
שירת כאב ונשמה
 
שורשיו של דודו טסה נועצים במזרחיות הקוטבית, זו של הסהר הפורה, אולם קשה להצביע עליהם, לפרט אותם ולנקוב בשמם. הם פשוט נוכחים ביצירתו. כמו בשיר הנושא שפותח את "בסוף מתרגלים להכל",  אלבומו הששי כסולן (11 שירים, 39:09 דקות) שהוא לטעמי אחד הטובים אם לא הטוב ביותר שבהם. זה תקליט מפתיע, אמיתי, לקוח מהחיים. שלו, שלנו, של כולנו.
 
טסה כותב (לבד ובעזרת שותפים לדרך) ושר חומרים אישיים, מהקרביים, מהחלומות ומהסיוטים שלו. הוא עושה זאת ללא חשש, פתוח לגמרי, נכון לדבר על תקוות, פחדים ודיכאונות. אם אצל אפללו נסוך על השירה דוק מסוים של עצבות ונוגות, אצל טסה הוא הופך לצעקה, לשירת כאב ונשמה, שמתעמתת עם כאבים ותסכולים, ועדיין יש בה מספיק מקום להושיט יד ולקלוט מאזינים מזדמנים.
 
השורה התחתונה היא שבסוף, כשם האלבום, מתרגלים להכל, גם לכאב. אבל בדרך לשם הוא כואב את הבדידות, את הטירוף, את השגעון, את השיכרות ואת הצורך להיאבק, ללא פתרונות קלים. את האחריות שצריך לקחת, את התבגרות, את האיסורים, את הידיעה המתסכלת שמגיע לך יותר, את אובדן האהבה. כמו את התובנה ש"אפשר לחיות חיים שלמים על יד".
 
טסה חושף את עצמו באומץ רב. ההפקה המוזיקלית היפהפייה לה שותף ניר מימון היא מסויטת, פסיכדלית משהו, הופכת את הרוק`נרול לרוק-נשמה מחוספס ודוקר, מגוון מאוד ומפתיע בעוצמות שלו, גם כואב ופוצע, אבל כן ואמיתי, נוגע, מרגש ומזמין חיבוק. משהו בשירה, בתחינה הקולית שבה, משדר כנות כובשת, והכרה שזה התקליט הכי שורף בבשר ובהוויה, הכי אמיתי וחשוב שלו. שירים כמו "איזה יום", "מגיע לי יותר", "ישר", "חפש" והחידוש המופלא בהזדהות שלו ל"אמי אמי" של אהובה עוזרי, הם יצירות מופת קטנות ומהנות, שיהיה כיף תמיד לחזור ולשמוע אותם.
 
והעברית? בעקרון: הטקסטים נהדרים, מלאי השראה, רעיונות מילוליים ושינויי מקצב. הכתיבה קולחת, צבעונית כמו מניפה, גם בקשת רגשותיה. אבל הדיוק בלשון הוא לא משהו שטסה יכול להתגאות  בו. במיוחד כשאינו מצליח להאיר את עינינו ואוזנינו, במשחק המלים תאיר-תעיר שב"יותר ברור" הנהדר. אצלו כבר נעלמה האבחנה בהגייה בין אל"ף לעי"ן. וזו רק הטיפה הבולטת בים אי הדיוקים ואי ההשגחה בלשונו המושרת. חבל מאוד. לעומת זאת הוא נזהר מאוד בכבוד "נסיכת העיר", הטקסט של יענקלה רוטבליט. למה הוא לא יכול לעשות זאת עם שירים שלו? 
  
דודו טסה. בסוף מתרגלים להכל. הד ארצי


12/05/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע