סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שוחט ומארינה - מופע שלא עומד בציפיות
 

 
 
יותר מדי גיל שוחט ופחות מדי מרינה מקסימליאן בלומין יש בהופעה המשותפת של השניים


המארח והאורחת

אני יכול להאשים רק את הידע המאוד מצומצם שלי במוזיקה קלאסית. שבעטיו, יכול להיות שלא הבנתי את המופע המשותף לגיל שוחט ולמארינה מקסימיליאן בלומין. ואולי היו צריכים לבקש מאיש המוזיקה הקלאסית שלנו לכתוב במקומי. פשוט מפני שיצאתי מלא תהיות, שאלות ואי הבנות.
 
במקום אחד, דומני בהודעה מוקדמת לעיתונות, הבטיחו לי מופע "כשהקלאסי והפופ נפגשים". לגמרי לא מדויק. אני מוכן לקבל את גיל שוחט כנציג, אפילו בכיר ומכובד, של הצד הקלאסי בעסקה. אבל את בלומין אי אפשר לתחום לפופ. להיפך, דרכה המוזיקלית עד כה רק יכולה להעיד שהיא יכולה ורשאית להיות נציגה של הרבה תחומים במוזיקה בת זמננו, אבל לא של הפופ. ותזכירו לי, בבקשה, להיט פופי אחד שלה?
 
כך שההגדרה "הקלאסיקה והפופ מייצרים מפגש נדיר בין שפות, מלודיות, קצבים ויצירה" היא בהחלט נכונה ומקובלת עליי, אבל לא לתיאור המופע הזה. מה עוד שגם נקודת המוצא והנחת היסוד, שהפקה זו היא מופע משותף, לא עומדת כל כך במבחן המציאות. ונכונה יותר ההצגה אותו ככתוב בקלף התכנייה: "גיל שוחט פוגש את מארינה מקסימיליאן בלומין".

ואכן, מי שבא לראות ולשמוע אותה, שיידע כי למעשה היא הפגישה והאורחת שלו, הזדמנות נוספת של שוחט - אמן ורבאלי ורהוט במידה מופלגת, ואיש שיווק מעולה - להציג פנים נוספות שלו, לפחות בעיני הקהל שבא מהצד שלה, והמוזיקה הקלאסית, הטריטוריה המובהקת יותר שלו, אינה נחלתו ביום יום. והדברים אינם נאמרים בגנותו חלילה, אלא בגנות המיס-קונספציה וחוסר ההבנה שלי.
 
גם לא הבנתי, אם אני ממשיך בתיאור מגרעותיי, את שמו של המופע. "דולצ'ה ויואצ'ה". סביר היה, לפחות בעבור המאזין והצופה הממוצעים, ששוחט יאיר את עינינו ויסבר את אזנינו למה התכוון בסוגיית מיתוג שולית זאת. בכל זאת, היא לא מהותית להנאה המוזיקלית. סתם, התחכמות שלי, כנראה.
 
אבל נעזוב את הנימה הצינית. המופע המשותף של שוחט ומ.מ.ב. לא עומד בציפיות. לא שאני יודע או יכול להגדיר את הציפיות בתחומים מוזיקליים שאיני בקיא בהם. מאוד ייתכן שחובבי מוזיקה קלאסית ופתוחים יותר אליה, ירגישו אחרת (ויעידו התשואות במהלך ובסוף המופע), אבל מי שבא, כמוני, כדי לראות את מ.מ.ב, להתבשם בפעם המי יודע כמה מאיכויותיה הפנומנאליות כמבצעת וכפרשנית, ייצא בתחושה קלה של אכזבה. מותש מאורכו של המופע (כשעתיים בקירוב, ללא הפסקה, וגם זה מבלי שינוגן הפרק הרביעי ב"שביעייה", יצירתו של שוחט; ואולי החמצתי משהו?) ולא שבע מחלקה ומתרומתה של בלומין לאירוע.
 
הרושם הוא שלא ניתנה לה הזדמנות להתחמם באמת. ושכוחה האמיתי, בשילובים בין זרמים, סגנונות ומסורות, ובעצם, בפרשנות שלה ליצירות מוכרות, לא משנה תחומן (ג'אז, קלאסי, זמר עברי, סטנדרטים אמריקאיים) בא לידי ביטוי חלקי ולא מספק.
 
ויותר ממנה, זו הייתה הצגה של איש אחד, שוחט. לא שיש לי משהו נגדו - נהפוך הוא, אני מאוד בעדו - אבל בניגוד למופע שלו עם נורית גלרון, שבה הייתה הרגשה של שותפים שווים, שבכוחם המשותף הופכים את ההופעה לחוויה חד פעמית, עם בלומין זה לא קורה. אולי מפני שהבחירות המוזיקליות לא הכי מוצלחות, אולי מפני שזה לא היה באמת שיתוף פעולה, אלא יותר שימוש בה כקול אנושי באנסמבל התזמורתי שהוקדם במיוחד בעבור מופע זה.
 
אי אפשר שלא להעריך את שוחט על הביצוע שלו לקונצ'רטו לפסנתר ברה מינור של באך, יצירה מבריקה ותובענית. גם אי אפשר שלא להתרשם מהפרקים שכן בוצעו מה"שביעייה" שלו, על ידי ארבעה כלי קשת ושלושה כלי נשיפה, ומהניצוח שלו עליה, שדמה לפרקים ליצירת מחול בכיכובו. אבל דומה שדווקא ההדגשים הקלאסיים והקונצרטיים, היו בעוכרי החוויה. בעיקר עיקור המימד האילתורי, שכה מאפיין את גישה השכלתנית של בלומין ליצירות מוכרות, מהתזמורים הקלאסיים הכתובים בקפידה.

   

פשרות בשדות זרים

אני חסיד גדול של בלומין. גנוב על יכולתה המופלאה למצוא ולהמציא עוד ניואנסים, זוויות ופנים שלא היכרנו ושל ידענו על אפשרות היתכנותם, ליצירות ולשירים מוכרים ושגורים. אבל לטעמי לא היה אפילו "וואו" אחד בביצועים שלה ובעיבודים שלהם.
 
העיבודים והתזמורים אולי היו יפים ומושקעים, אבל לא תמיד התחברו והסתדרו או שירתו אותה. חלקם היו מאומצים מדי, נחושים להרשים ולחפש משמעויות במקומות לא נחוצים (כמו השירה הנמוכה, הגברית כמעט, והאיטית מאוד בפתיחה של "מה אומרות עינייך" של מרדכי זעירא, שנשמעה כמוזיקה  ערבית אך לא הובילה לתובנה ערכית), וחלקם היו, איך להגיד, סתמיים ולא מחדשים או מוסיפים (כמו ב"פרח הלילך" של נורית הירש, שתזמורו לא הפריע לשירה בציבור, או ב"שיר היונה" של מתי כספי). זיקוקי דינור לא היו שם.
 
הכי קרוב היה "וידוי" (של סשה ארגוב, שכבר הפליאה בביצועו בעבר). הפעם, פתיחתו נצבעה בצלילים של ביג בנד מראשית המאה הקודמת, ובלומין, אגב היוודעות לצרידות נעימה שחדרה לקולה, שיחקה בטונים אגב שליטה מלאה בשיר ובניואנסים, וסיימה אותו ללא מלים, כשהבעת השתאות על פניה. גם "עמוק בטל" שלה (למלים של לאה גולדברג) זכה לציביון קלאסי-ישראלי של ראשית המדינה, ול"מקום לדאגה" (גם הוא של מתי כספי) העניקה איכות של שירת פאדו, נמוכה, איטית ועורגת.
 
את "אני אכשף אותך" (של סקרימינג ג'יי הוקינס, קלאסית רוק מהפיפטיז, שזכתה לאינספור ביצועים מאז) היא שרה משום מה בטון חרישי; את "מורין" ("אני רק יכולה לתת לך") שלה, היא הגישה כמו היה סטנדרט אמריקאי ותיק וטוב; וכך גם את "שאני לירח" (של בארט הווארד), אולי היחיד שבו נתנה דרור לחדוות האילתור שלה.
 
אגב בשני האחרונים, וגם ב"הזמן שכואב" (נתן יונתן שהלחינה), היא מתחברת לכאב, שרה בנואשות, בחשש מאכזבה, מנטישה, מאי תשומת לב. ההיפך הגמור מ"ישנן בנות" (יאיר רוזנבלום) הנועל, שכמו נכתב במיוחד עבורה, מזמין מטעמים קוליים ופרשניים שרק היא מסוגלת להם, וגם סוג של אירוניה עצמית, כמי שהפכה לכוכבת מדורי רכילות כמחליפה סדרתית של גברים.
 
פתחתי בתהיות ואסיים בהן: את גיל שוחט אפשר להבין, ואת ניסיונותיו הבלתי נלאים והדי מוצלחים לחתור יותר ויותר אל המרכז, לטשטש את הגבולות ולנתץ את המחסומים המעשיים והמדומים שבין סוגי המוזיקה השונים. דווקא אותה יותר קשה להבין. או קיי. עבודה במחיצת שוחט היא כבוד גדול והתנסות חשובה, עוד חוליה בשרשרת החוויות המוזיקליות שהיא צוברת. אבל מה זה אומר לגבי הדרך העצמאית והמוצהרת שלה? לגבי אלבום הבכורה שלה עליו היא עובדת כבר זמן רב מדי והוא מבושש? לגבי הפורמטים הבימתיים שהיא מחליפה לעתים מזומנות מדי?
 
ובקיצור: האם מארינה מקסמיליאן בלומין לא מצליחה לייצב את הדרך שלה? האם היא לא נחושה ועקבית דיה? האם היא מאבדת עניין בקלות? ואולי היא מפנימה שכציפור שיר יוצאת דופן השוק המקומי קטן עליה או לא בשל למענה, ובשלב הזה לפחות היא נדרשת לפשרות בשדות זרים?
 
 
דולצ'ה ויואצ'ה. גיל שוחט פוגש את מארינה מקסימיליאן בלומין. היכל אמנויות הבמה, הרצליה. ראשון, 13 בנובמבר 2011


למועדי מופעים >

14/11/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. על מה הוא מדבר?
אני , (21/08/2016)
3. השביעייה
בחור , (23/12/2014)
2. שביעיה זה לא שבעה פרקים אלא שבעה נגנים!
ד , תא (29/05/2012)
1. אני מצטער להגיד, עמוס
א , (30/11/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע