פיוז'ן מבורך

הדיסקוגרפיה של שם טוב לוי היא אחת העשירות והמגוונות במוזיקה הפופולרית המקומית. יש בה אינספור יצירות לסרטי קולנוע (שהניבו לו שלושה פרסי אופיר), טלוויזיה ותיאטרון, ועשרות אלבומי סולו, שותפויות עם אמנים אחרים והקלטות במסגרת הרכבים רבים ושונים. ועדיין, אלבום חדש של לוי - גם אם הוא במסגרת האנסמבל שהוא מנהיג מזה כתריסר שנים - הוא אירוע מוזיקלי חגיגי שהתכונה לקראתו היא כמו התרגשות לקראת פגישה עם מכר אהוב, על אחת כמה וכמה כשעברו שש שנים מאז אלבום האולפן הקודם שלו-שלהם.

"שם יש" הוא האלבום השלישי של האנסמבל של שם טוב לוי, שבו חברים גם צור בן זאב (קונטרבס ושותפות בהפקה המוזיקלית), גדי בן אלישע (גיטרות ושירה), נועם חן (כלי הקשה ושרלי סבח (עוד ושירה). זה אלבום קצר יחסית, 34:15 דקות בלבד, ובו עשר יצירות. שמונה מהן מושרות, אולם כולן מאופיינות בצליל האינסטרומנטלי הידידותי והעשיר, האופטימי והמנחם, של החליל, הפסנתר ומלוויהם, שכה אנו אוהבים כבר יותר מ-40 שנה.

באנסמבל ממשיך לוי ליצור ולנגן, מן הסתם בהשראת חבריו להרכב, את המוזיקה הייחודית לו. לוי (בן 67 בעוד כחודשיים) הוא האיש שהכניס את הג'אז לפופ (והרוק) הישראלי. אולי הוא לא הראשון, אבל הוא אחד הבודדים שממשיך לעשות זאת ולהתעקש על כך. מצד אחד, ברכות הבארוקית האופיינית לו (בהשראת נגינת החליל המיתולוגית של איאן אנדרסון קשישא מג'טרו טאל), הוא מנגיש אותו. מצד שני, הפתיחות הג'אזית מפרה את היצירה שלו בכיוון פיוז'ן מבורך, שאם התקדם לאורך הדרך בכיוון מוזיקת עולם, ים תיכונית בעיקר, בשנים האחרונות הוא נוטה לעבר הפיוט והמסורת היהודית.



אנסמבל שם טוב לוי (צילום: יובל אראל)



בלי דרמות ועניינים
 
גם ב"שם יש" רוכב לוי על טקסטים של משוררים, לא של חרזנים ופזמונאים. הגישה הרגישה ומלאת הכבוד שלו לשירה, בדחילו ורחימו שכזה, הופכת את הלחנים שלו לידידותיים מהאזנה ראשונה. יש משהו נינוח, כיפי ומענג בנגינת האנסמבל המחומש (המשושה למעשה, כיוון שלוי מנגן בהקלטות גם בחליל וגם בפסנתר, שעה שבהופעה הוא יכול רק לחלוק זמנו ביניהם). חבריו הם נגנים מעולים, וירטואוזיים - בן אלישע בגיטרות, חן במגוון כלי ההקשה ובעיקר סבח, שהעוד שלו ניצב לא אחת בחזית.

שיר הנושא, הפותח את האלבום והוא גם הראשון מממנו שיצא לרדיו, הוא של יונה וולך. שיר קטן (הארוך ביותר באלבום, 5 דקות), שכמה למקום אחר, שיש בו התרחשות וחיים, ללא דרמות ועניינים. יש להניח שאחרי לחנים רוקיים קודמים, בין היתר של רוקפור וברי סחרוף, מוצא השיר סוף-סוף מנוחה נכונה במנגינה של לוי וחבריו לאנסמבל.

אווירתו נעדרת הדרמות, האנרגיות והעוצמות, מתיישרת עם שני חידושים לשירים "עתיקים" הכלולים אף הם באלבום - "מאחורי השער" של ח.נ. ביאליק, שהלחין לוי בשעתו ל"ארץ ישראל הישנה וטובה חלק ג'" של אריק איינשטיין (1977!), ו"התרגעות" הוותיק עוד יותר של יהודה קרני שלחנו עממי בכלל. האנסמבל מעניק לשניים זווית חדשה, ביתית, מסורתית וחמה של מוזיקת עולם, שאותה מובילים הקשה ועוד (בראשון), עוד ופסנתר (בשני), ובשניהם המצלול הזמרתי מקבל דגש מואר. ב"התרגעות" עם זמרות ממקהלת מורן, שנוכחות גם ב"שם יש". בכלל, "אם יש אי שם רחוק/ נווה קטן שקט" של קרני בסיום, סוגר מעגל יפה עם ה"שם יש סופות" של וולך בפתיחה, ומאפיין איכשהו את כיוון הערגה של האלבום כולו.

גם "אור הירח" אמור היה להיכלל בהופעה שראיתי, אולם בשל סדר זמנים בעייתי, נפלט השיר מרשימת המבוצעים. קצת מצחיק, כיון שהוא היחיד שבו סבח מנגן במנדולינה, ויצא שכלי הנגינה היה תלוי כתפאורה וללא שימוש. יחכה להופעות הבאות.

אליהם חברו יצירות מתקופות שונות בעברו של שם טוב לוי, שכבר הפכו לחלק מן הרפרטואר של האנסמבל. כמו "ריקוד ההוביטים" ו"סמבה צ'יק" האינסטרומנטליים חוצי הגבולות, המבריקים והקופצניים משנות ה-80 המוקדמות, הקרם דה לה קרם של לוי. גם נעימת הנושא מ"כיכר החלומות" (01') שמסמנת נקודת מפנה בקריירה שלו וכל אימת שהיא מבוצעת עוצמתה הפילמאית מכה בחושים, שייכת לאותה ליגה. 
 


אנסמבל שם טוב לוי (צילום: יובל אראל)

הרמוניות עדינות ויפות
 
האלבומים הקודמים של האנסמבל, מיוצגים גם הם במופע. "העיר" הנפלא, למלים של עלי מוהר, קוואפיס היווני ויורם ברונובסקי, על צבעיו הים תיכוניים המרהיבים והמרתקים (בעוד ובדרבוקה); "חגיגה" הבלקני, שבו בן אלישע "מתפרע" על הגיטרה הספרדית, והחליל מנהל דואט אנרגטי עם הדרבוקה בהשתתפות הקהל; והמינואט של באך - שלושתם מ"תחנות רוח", הראשון שלהם ביחד. ואילו "בן אדמה", האלבום הקודם, מיוצג על ידי פוגה מיסטריו של אסטור פיאצולה הארגנטיני, טנגו מלהיב, שאותו מוביל העוד (במקום הבנדוניאון המקורי) ושאר הכלים זוכים כל אחד בתורם לקטעי סולו מיומנים, ו"לילה בתוניסיה", של החצוצרן דיזי גילספי, שגם בו תענוג לגלות, איך העוד מתחבר למארג הג'אזי ומתגבר על אתגרי האלתור.

השלימה את התמונה גיחה נוספת לעבר הרחוק, ל"פסק זמן" שהלחין לוי (84') בעבור אריק איינשטיין, כש"הנשמה רוצה קצת מנוחה/ לתפוש אוויר כדי לחזור לעבודה" לצלילי פסנתר וגיטרה קלאסית. דווקא כאן בלט העוד בהיעדרו...

לוי מדלג מן הפסנתר אל החליל ולהיפך, לא מחמיץ את הלידים המקוריים, המוכרים והמזוהים כל כך, וגם את החדשים, לעתיד לבוא. הוא מנווט את המופע בהומור, שמבוסס לא מעט על המבוכה ממנה לא הצליח להיפטר מעולם, וכבר הפכה לסימן ההיכר הבולט ביותר שלו כאיש במה, לא כמוזיקאי.

ההרמוניות הקוליות עדינות, מאופקות ויפות. מפתיעה בהן תרומתו של שרלי סבח, שגם מוביל פה ושם את השירה (כמו ב"לילות הסתו" וב"שובי לביתך"), מעבר להצדקת מיקומו במרכז החזית כנגן עוד מרשים. בכלל, אנסמבל מיומן, מלוטש, מלא חיוניות ונשמה. נגנים נפלאים שמספקים כתמיד, שעה וחצי של התרוממות רוח.

האנסמבל של שם טוב לוי, שם יש (התו השמיני)
האנסמבל של שם טוב לוי בהופעה. סינמטק תל אביב. חמישי, 8 בדצמבר 2016