סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לפסח 2019
 

 
 
לכבוד חג החירות, עמוס אורן בביקורת "אחד מי יודע" לאלבומים הישראליים ששוחררו לאחרונה


אם פעם, בעצם עד לא מזמן - שנה-שנתיים בלבד לאחור - היו שני חגי יעד, ראש השנה ופסח,  להשקות של אלבומים חדשים, אפשר להסכים על סדר חדש. הסיבות לא חשובות ברגע זה. העובדה היא שחג הפסח והאביב שהוא מסמן, הפכו לעונת הציד המועדפת להיכרות עם יצירות מוזיקליות חדשות. ההיגיון ברור: הם מסמנים את מגמות הפיתוי וההסתערות על הקהל, לקראת עונת ההופעות שבפתח.

ברוח ליל הסדר אנסה להציע איזה סדר משלי לצלילי אחד ממזמורי החג.


אחד מי יודע?

לא סתם טוענים שתקופות קשות שחווים אמנים מוציאות מהן את המיטב ומזקקות את יצירתם. "גאולה", אלבומו העשירי של אדם (חיים כהן), הוא דוגמה כזאת. שמונה שירים מרגשים על 29:28 דקות באלבום שהוא כמו ניצחון אישי ושיבה לחיים אחרי טלטלה רפואית שנסקרה בהרחבה בתקשורת. אדם אינו יוצר אך נעזר בכתיבתם של יוצרים כיואב גינאי, אלונה קמחי, נועם חורב וגלעד שגב, ובלחניהם של יהודה פוליקר, יזהר אשדות, תומר הדדי ואחרים, כדי לדייק תחושות אישיות בחשיפה ובהתמודדות עם השנים האחרונות בחייו. התוצאה: שמונה שירים חזקים להופעה, בהם "בסוף כולם רוצים אהבה", "הדברים הכי פשוטים", "מי הוא האחד" האמיץ, "אחרי שאמות" השנסוני, "שר לך" לאחותו המנוחה ושיר הנושא - שמאששים את יכולותיו כזמר משובח וכרוקר מצוין. ההפקה המוזיקלית היפה לכשעצמה (של רפי קריספין) יכלה להיות פחות קאנונית ויותר מותאמת ומאתגרת לרוקר מתבגר, אולם "גאולה" היא הזמנה לתמיכה אצלכם בבית ואצלו בהופעה. לכו עליה. אדם, גאולה (עצמאי).


   


שניים מי יודע?

שנתיים אחרי "שומר הלב", אלבום הבכורה עוצר הנשימה של אחד מסולני מופע הארנבות של ד"ר קספר, אורן ברזילי חוזר אל הבסיס שלו כיוצר: "אני יודע מה מחייה אותי/ יודע מה הורג אותי/ יודע לכתוב מלים קטנות לנשמה/ אני יודע מתי לא להפסיק/ מתי צריך לומר מספיק/ מתי צריך קצת שורשים, קצת אדמה", מילות מפתח משיר הנושא הנהדר של "בתפילות שלי", אלבומו היפהפה השני שמקיים כל הבטחה. תשעה שירים נפלאים, אם לא מהפכי קרביים לפחות מתסיסים אותם, על 31:30 דקות. אי אפשר שלא לאהוב את ברזילי, ליפול שבי בקסמיו. השירה שלו מכמירה, שלמה עם עצמה, יש בה עצב מתוק וכובש שמתחפר בבטן וצובט את הנשמה. הלחנים שלו משכרים, מפוררי הגנות, נמסים בדם, יוצאים מן הלב וחודרים אל הלב, מעוררים רצון עז לחבק ולנחם. בהפקה המוזיקלית המרהיבה שותפים עוד חמישה עמיתים, שייפו את המלודיות יוצאות הדופן שלו בשימוש מוגבר במנדולינות, בנגיעות אתניות ואפילו במאוואלים, כמו ב"אומר דברים בשקט" ההמנוני. כולל החוויות של "לב שקט", "לתוך הלהבות" ו"כמו באגדות", וגרסתו המיוחדת ל"מאמי". היענו לתפילה שלו. אורן ברזילי, בתפילות שלי (עצמאי).


אורן ברזילי, צילום: שי פרנקו



  


שלושה מי יודע?

יונתן רוזן מוכר יותר כשחקן תיאטרון (היידישפיל בעיקר) אולם טריו ההפקה המוזיקלית שהקים ביחד עם אסף תלמודי ובנו הנדלר, מצעיד אותו קדימה כזמר בעזרת לוק חדש וקול עדכני שמצדיקים את "ג'והני רוז", שמו המשועשע של אלבומו השלישי, שמסמן גם שיא זמני בתהליך הבשלתו כיוצר. "כל מה שאני רוצה", רוז-רוזן כותב ושר בשיר בשם זה, "זה ללכת שוב על הקצה/ לגעת באמת שלי.../ זה לא טרוויאלי בגילי". ודומה שהוא מצליח לעשות את הבלתי אפשרי בתשעה שירים יפים על 30:27 דקות, שהם רוק-פולק משובח שנושם משם, מעבר לים, ומובע כאן, בעברית ובישראליות מקומית. התבוננות בוגרת על החיים, אבחנות שמנוסחות באמפתיה ובדיוק (הטרדות מיניות ב"בייבי", ריקנות החיים המודרניים ב"כל שהיה", חוכמת הזוגיות ב"קשר השתיקה" או ב"החשבונות הישנים" שכתב לו נעם רותם) ובחלקם (כמו ב"אהבה שחורה" או "יום קשה" הבלוזי שבו מנגן שלומי שבן) נכתבו בהשראת מחזות לתיאטרון, ובהתאם הולמים אותם איכויות ההגשה הבימתית שלו. לטעמי זה האלבום הנכון, הממוקד, המגובש והטוב ביותר שלו עד כה. יונתן רוזן, ג'וני רוז (עצמאי).


  


ארבעה מי יודע?

אם להאמין לעומר הברון, יוצר ההיפ-הופ ואמן הספוקן וורד של לייבל "בדיבור", הידוע בכינויו הבימתי ג'ימבו ג'יי, כל מה שראפרים רוצים זה לשלוט בסצינה, לעשות עניין ולקבל הערכה. אבל זה התגלגל לאלבום קונספט, שמנסה להעמיק ולהגיד - בהצלחה לא רעה - משהו על החיים כאן. הקונספט נובע מ"סיפור מסגרת". ראיון שהקליט הברון עם סבא וסבתא, ונשזר בשלושה מקבצים של "להיפרד מהנעורים" בפתיחה, באמצע ובסיום האלבום. אז לצד הפחד מההתבגרות, האלבום הוא אמירה על החלום הישראלי וחלקיו השבורים, כתמונות באלבום (עם מדבקות-פינה עתיקות של פעם) וגעגועים לעבר רחוק, להווה בעייתי ולעתיד אוטופי. ג'ימבו ג'יי הוא להטוטן מלים מבריק, שיוצר בכישרון רב סיפור ועניין, בלי לרדת נמוך, בלי לנבל את הפה, בידיעה ובהודאה שקודם כל וחשוב להיות בני אדם. זה אלבום שני לו ולשלושת חבריו מלהקת ספא, רביעייה שניסתה את השירים בשטח לפני שמסרה אותם לטיפולם המסור של איציק פצצתי (בניו יורק) ורועי דורון ביפו. יצא פצצה. אני אוהב את השפה של ג'ימבו ג'יי, את הסיפורים שלו על איילון והירקון ("כאן המרכז"), על כל הוואנאבי'ז ("הוליווד"), על המדריך למורד הצעיר ("אין לנו תג מחיר") ואת ההורה על ספידים שזימן לי ב"ביגידי בום". חשוב לשמור על קצב בשירים אבל אסור לאבד קשר עם קצב החיים. ועל זה אגיד: גאווה וכבוד. ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא. מה ראפרים רוצים (פונוקול).


ג'ימבו ג'יי, צילום: דניאל אליאור



  


חמישה מי יודע?

באיחור קל, אבל לציון חמש שנים לצאת אלבום הבכורה שלה, אני חוזר לאנג'לסי המצוינת ול"Nodyssey", האלבום השני של חבורת המוזיקאים הפנטסטית המונהגת בידי היוצר, נגן הגיטרות והסולן רותם בר אור. למי שיש כבר "Exit Inside", ההמלצות מיותרות. למי שפיספס איכשהו זו ההזדמנות להתוודע למוזיקה המלאכית האפלה של השישייה. ואי אפשר לטעות בצליל, בסאונד הנוגה של נגינת הקלרינט, בתכנים ובהבעה המלנכולית. 11 שירים מופלאים, מופקים לעילא בתמהיל הסגנוני יוצא הדופן של השישייה - קאנטרי בלוז, גוספל רוק, פולק כנסייתי ומערבון צועני. 44:11 דקות שמוקדשות לנבואה אפוקליפטית ולהרהורים על עולם הולך ונכחד. בדרך לשואה אקולוגית, לשומקום טראגי, במסע שאין ממנו דרך חזרה. לא אודיסיאה, כי אם נודיסיאה. מהאלגוריה לשאפתנות של דדלוס ואיקרוס ב"Rising" הפותח, דרך ההרס העצמי ברדיפה אחר כוח ושליטה ב"Revolution", ועד המשל המקומי, הפוליטי-מחאתי של "Holyland" (אני לא צריך ארץ קודש, אני צריך בית) ושיר הנושא הנועל ובו צער ודמעות של מלאכים על אנושות נואלת. תמרור אזהרה שמנוקד ברגעי ייאוש מתוק ודכדוך מכמיר של "I Worry", "Everyone", "All Around the Wishing Well", "Mona Lisa" ו"Vera". כמה יופי. ואת החזית מעטר איור פנטסטי של גוזל מלאכים שמנקר את עצמו למוות. בעמוד הלפני אחרון בחוברת המלים הוא כבר שרוע פרקדן, מת מן הסתם. האזנה נעימה. theAngelcy, Nodyssey (נענע דיסק).


  


שישה מי יודע?

יותר משהיא זמרת-יוצרת מוכשרת, מלחינה ומבצעת ייחודית, הבשורה האמיתית מצדה של אלה רונן היא הכתיבה המחוננת שלה. כשתחזיקו את "טוסקה", EP הבכורה שלה בעברית (שישה שירים על 16:26 דקות) תמצאו את עצמכם תרים בעיניכם כל פעם מחדש אחרי הקרדיטים לבדוק אם באמת קראתם נכון וזו היא שכתבה את השירים ולא אחרים (ואני לא רוצה להגיד אלתרמן למשל, כי חובת ההוכחה עלולה להכביד ולהכשיל בפעם הבאה). הפזמונאות הפואטית של רונן הצעירה מקורית ובוגרת, רעננה ונהדרת, ו"מר וגברת ישר" (מאסטרפיס קבארטי על אישה קטלנית ברוח סוויני טוד) ו"הסדר הישן" (הספד מצהיל פנים לסיכום עידן ההטרדות המיניות) הם דוגמאות מצוינות. יצירתה משרטטת דיוקן של אשה דעתנית וחזקה, עם גישה בוגרת וממוקדת, לחנים שובבים והגשה ממזרית של שירי פסנתר (טל אבן צור) ותיאטרון. ההפקה המוזיקלית המשותפת עם רועי פלד מינימליסטית, מנופה וזהירה בבחירותיה אבל יפה בתמציותה. כרטיס ביקור משובב של מי שתהיה משהו - עכשיו היא "רק" משהו-משהו - ואז תוכלו להתגאות בתמיכתכם בה בתחילת הדרך. אגב פירוש השם ברוסית הוא געגוע לדבר שלא קיים, ואנחנו רוצים עוד ממנו! אלה רונן, טוסקה (עצמאי).


אלה רונן, צילום: מיה ברן



  


שבעה מי יודע?

לעולם לא נדע אם המעמד המחייב והייחוס המכובד שלו כבנה של נעמי שמר, הובילו את אריאל הורוביץ ל"יצירה לאומית". יצא, ובדרכו שלו, כתיבה הומוריסטית מושחזת ונגינה על בס, הוא ממשיך את דרכה. "כשבאנו הביתה" אלבומו השביעי, הוא קובץ של 11 שירים (על 39:15 דקות) שמתאפיינים ומצטיינים באהבת המקום והארץ, המדינה והעם, ומתמקדים בזקיפות קומה ובחשיפת הפנים היפות. בלב שלם וללא ניסיון להיתמם, הורוביץ מוצא את הטוב ומדגיש את החיובי שבמפעל הציוני (שיר הנושא, על שיבת ישראל לארצו), בחיים בישראל ("ברלין" האירוני), בהצדעה לאחווה הישראלית ("עשרים אלף איש" לזכר החייל הבודד שון כרמלי, חלל "צוק איתן"), בגעגוע לישראל של פעם ("שכטר סגר את חנות התווים" ו"אהבה אנלוגית") וגם לאמונה בדו-קיום ("מרוואן" דיאלוג עם נהג מונית מסילואן שהוא גם נגן קאנון) ובקריאה פמיניסטית להמשיל עלינו נשים ("אמהות העולם"), וביניהם שירי אהבה וזוגיות ("אהבתנו" ו"אם אשכחך") נישואין והורות ("תמונת חתונה" ו"התפוח והעץ" שתר אחר דרך להידברות). אלבום (בפולק-רוק אופייני בהפקתו של יא יא כהן אהרונוב) מלא חן ויעשה טוב בלב לכל ישראלי, איש משפחה ואב לילדים (ללא אפלייה מגדרית). מועמד ראוי לפרס היצירה בתחום הציונות מטעם משרד התרבות. אריאל הורוביץ, כשבאנו הביתה (התו השמיני).


  


שמונה מי יודע?

יש לי סימפטיה מיוחדת למוזיקאי אילן וירצברג. מאז הלחין וביצע את שירי יונה וולך ב"בציר טוב" (ביחד עם שמעון גלבץ) אני מאמין לכל מילה מולחנת שלו, לתשוקה הבוערת שבו, לרגישות הגבוהה שלו, למוזיקה שהוא מייצר. וירצברג, לטעמי, הוא כמו פליימייקר בכדורגל. עושה משחק ואת אלה שאותם הוא מפעיל לטובים יותר. ועל אף חריצותו ושקדנותו, לעצמו, קצת פחות. "הפצע והמרפא" הוא אלבום פילוסופי  ומהורהר משהו בגישתו, וגם בסאונד, הבוהה שלו. "אושר זה רק נדמה/ תלוי למי, תלוי על מה/ הכל כל כך יחסי", הוא שר ב"עכשיו זה טוב". ו"כמו שוטה של העולם/ הוא שר על האושר שנעלם," בעקבות הביטלס ומוזיקת הסיקסטיז בה הוא מוצא זהות ושייכות. שמונה שירים על 34:14 דקות. לא להיטים, אבל כהרגלו וירצברג מתמסר בכל נשמתו. "לזמן יש דעה מגובשת", "מה חשבתי כשקרה", "עוד פעם יום הולדת" ו"הסוס עוד לא מת", שאין כמוהו מלאפיין את יוצרו: הסוס אמנם לא צעיר, אבל עוד לא מת, לא מוותר, עדיין בועט, הדרך קשה  אבל הוא לא מתעייף, ממשיך לדהור. אלבום יפהפה לטעמי, אבל כאמור, אני משוחד. אילן וירצברג. הפצע והמרפא (עצמאי).


  


תשעה מי יודע?

דוד שאול הוא בעיקר שחקן תיאטרון ("רומיאו ואמא" בקאמרי) והיצירה שלו כזמר נמצאת בחיתוליה. ב"אור ערביים", אלבום הבכורה שלו, עשרה שירים קטנים, אישים ורגישים, שנשמעים כמו הרהורים ורעיונות, אולי גם טיוטות, ולא השירים עצמם. שאול שר כמו לעצמו, בביישנות ובצנעה, לפעמים על קצות האצבעות, מתוך רצון להקשיב לעצמו. ועל אף העדינות וחוסר התנופה אי אפשר להתכחש ליכולת הכתיבה ולחוש המלודי שלו. ואולי לא צריך לצאת מגדרך כדי להפגין ולהוכיח כישרון. 31:11 דקות של שירי מסע בתוך עצמו (ביניהם "מפה לשם", "אין מה להסתיר", "בת גלים" ושיר הנושא), פולק רך עם קישוטי כלי מיתר ונשיפה, בהפקתו המוזיקלית של איתן רז. אם אתם מבקשים משהו אחר, שונה לגמרי, נסו את דוד שאול. יכול להיות שתאהבו אותו. בהחלט יש על מה. דוד שאול. אור ערביים (עצמאי).


דוד שאול, צילום: לירן לוי



  


עשרה מי יודע?

הכישרון הגדול הגלום ביוצאי אתיופיה, ממשיך להיחשף. אבבה דסה היא עוד זמרת-יוצרת שבטרם פתחה את הפה, ישראל קטנה עליה, וכבר מאלבום הבכורה שלה, "במחשבותיי", היא נושאת את הפנים והעיניים אל העולם הגדול. האמת, היא זמרת יוצאת דופן, שניחנה בקול דקיק כשל זמרת אר.אנ.בי. אמריקאית, ובכלל לא נשמעת מכאן. לא ישראלית ולא אתיופית, לא הזמרת ולא ההפקה המוזיקלית, המשכרת ברבגוניות ומסחררת בעדכניותה שלה שבידיו של איציק פצצתי (שם שנשמע הרבה יותר טוב בעברית מאשר תרגומו לאנגלית, והוא בכלל עומר מור) מתעצבת כפופ בינלאומי עכשווי מצוין, נישא על גרוב כובש ומתכתב עם אר.אנ.בי. וסוגות מוזיקליות שחורות נוספות ויכול להן. מלבד שניים בהן נעזרה בשותפים, אבבה כתבה את כל השירים (עשרה, על 34:24 דקות). שמותיהם, בחלקם, משחקים עם דעות קדומות ("Black", "Slave", "Color") אך התיחכום שבו הם כתובים לוקח אותם למחוזות אחרים - אישיים ונשיים, חברתיים וכלליים. עם זאת אבבה לא מסתירה את השורשים האתיופיים שלה (כמו ב"Life Goes" ולבטח בספוקן וורד הקצרצר של "Same But Different"). היא עשר, אבל העיצוב והגימור של אריזת האלבום מאכזבים בדלותם. Aveva. In My Thoughts  (עצמאי).


  


אחד עשר מי יודע?

אני לא מסתדר עם המוזיקה הניסיונית של קטב מרירי, הרכב האוונגארד של חיים רחמני. לעומת זאת, התלהבתי בטירוף מחלקו ב"קודש חול ים" של אורסולה שוורץ שהתמודד עם שירי משוררים. ב"מדרכות מפיקות חשמל" רחמני עושה עוד צעד זהיר אל המרכז, בדרכו ובתנאיו שלו, כשהוא מלחין ומפיק אחד עשר שירים (על 46:06 דקות) של המשורר רוני סומק. מצד אחד, שיריו הם אתגר לא פשוט באי כניעתם לדרישות ולתכתיבי פזמונאות. מצד שני, הם נושמים רוקנרול, רק צריך לפצח אותם. נאמן לשם "מדרכות מפיקות חשמל" (הלקוח מן השיר "סולו" שמבצע אלון אולארצ'יק) רחמני בחר שירים קשוחים שמשקפים עולם אכזרי של טורפים ונטרפים, גברים ונשים גם יחד, רוויי מתח ומיניות, תשוקות וגעגועים, מגעים ויצרים. אלא שלטעמי לקח אותם כפשוטם, גבריים ומחוספסים מדי, בהלבישו אותם שמלת רוק אינדי-אלטרנטיבי, טבולה פה ושם בארומה אוריינטלית, מזרח תיכונית. גם שלוש הנשים בחבורה, טל גורדון, תמר פילוסוף וטליה אליאב, לא מצליחות לשנות את הרושם המאצ'ואי, שלא לדבר על ברי סחרוף ("יסמין"), שאנן סטריט, עוזי רמירז, קוסטה קפלן, שמעון אדף, אבטה בריהון ואולארצ'יק שהתכבד בשניים (גם "טבלת יאוש, כלא באר שבע"). מעניין מי דפק ברז והתחרט. סומק עצמו נוכח פה ושם, בין השירים ובתוכם, כמו באיורים שמקשטים את האריזה. האלבום לא הכי ידידותי למשתמש, אבל חזק ומסקרן, ומה שנקרא "חשוב" בקונטקסט התרבותי שלו. אני אשמח לפרשנויות נוספות לסומק, הוא הכי ראוי להן. רוני סומק | חיים רחמני. מדרכות מפיקות חשמל (קמע).


  


שנים עשר מי יודע?

הוא כבר בדרך לאלבום שני, אבל אליה גבאי, יוצא מקהלת הרבנות הצבאי וסולן התזמורת האנדלוסית אלמוגרביה, לא קיבל כאן את כל מה שמגיע לו על אלבום הבכורה המקסים והמרגש שלו "כאן בעולם". גבאי הוא תוספת כוח וכישרון לאגף בו מזמרים קובי אפללו, ישי ריבו, חנן בן ארי ושלומי שבת. כמותם הוא יוצא מאמונה, מסלסל בהנאה ומעורר אמפאתיה בגישה החיובית ומלאת התקווה שלו. שנים עשר השירים שלו (על 44:48 דקות) על אמונה יוקדת, אהבה וזגיות ותשוקה ליצירה, מתיישרים עם המוטו האפשרי מ"בין השורות": "שיר שבא מתוך הלב ומבקש/ מבקש עוד רגע מקום להיכנס...". אך גם "אחרי הכל צריך אהבה/ והרבה זכרונות מהדברים הטובים" (מ"כל אדם הוא עולם"), יכול לשמש כמתווה דרך. בכל מקרה, אלבום בכורה מושקע ומבטיח. עבודים יפים, תזמורים נדיבים והפקה מוזיקלית מחמיאה מאוד של שמוליק דניאל, מעצבים עבור גבאי פופ רוק ים-תיכוני, מאיר פנים ומלבב, נגוע באלקטרוניות מצד ונשען על גיטרות חשמליות (בעיקר עמית יצחק) מצד שני. שלומי שבת, מאחוריך! אליה גבאי. כאן בעולם (עצמאי).
 

  


שלושה עשר מי יודע?

אחרי שלמדנו והתרגלנו להכיר בו כנגן סקסופון ג'אזי, דניאל זמיר עובר צד, אל השירה. "אליי", אלבומו השלושה עשר והראשון שלו כזמר, אולי אינו מנהל דיאלוג ישיר עם הבריאה, אולם נקודת המוצא, אופן ההתבטאות והדבקות במשימת היצירה אופייניים לבעלי אמונה. כמו "מודה אני" על המתח בין אהבה לאמונה, בין תשוקה לחיים, על חיפוש משמעות ועל תשובות. 11 שירים על 44:43 דקות. נותנים הצגה למחשבות ולהרהורים, ללבטים ולתהיות מחייו ומעולמו. ודומה שצילום החזית, כמו תמונות נוספות בחוברת המלים, מנסים לאייר תחושות של אדם במים, ספק טובע ונסחף, ספק מזדכך ומחפש ישועה. "מודה אני" לעיל מוקדש לבורא עולם. האחרים ממוענים ומוקדשים לאנשים ולדמויות בחייו של זמיר, כל אחד הסיפור והקשר שלו, מאביתר בנאי ויונתן רזאל ועד אבי נשר ואביגדור ליברמן, וגם בני משפחה וחבר לספסל הישיבה שעקבותיו אבדו לפני מספר שנים. למרות שאיננו זמר וגם לא נותן לעצמו הנחות באתגרים הווקאליים שהוא מעמיד בפני עצמו, זמיר מצליח לרגש. לא רק בשירת הנשמה, אלא גם בזכות לחנים שמרעידים את הלב, והודות להשראות מוזיקליות מהסיקסטיז ומשנות השבעים של קצת אחרת וימים ראשונים של רוק ישראלי (ואפילו גרסה מסורתית על בסיס "פלפילו" של הגשש החיוור תמצאו כאן). ואם תרצו, ולא תצטרכו להתאמץ לשם כך, זמיר נשמע כמו שם טוב לוי פוגש את אביתר בנאי. אדם בן אמיתי הפיק מוזיקלית. דניאל זמיר, אליי (נענע דיסק).


  
 


18/04/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. אילן וירצברג
עינת , (19/04/2019)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע