סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן חוה שרה ושלומי מנגן: מצרך נדיר
 

 
 
אלברשטיין מתעלה על עצמה. עם יכולתה הקולית, ההבעה התיאטרלית והאמירה הרגשית, ההדגשים, הניואנסים והמניפולציות שמאפיינים את הגשתה. רק היא ופסנתר, איזה עושר, איזו שלמות. היא נהנית מהממתק הבימתי שלא יכלה לאחל לעצמה. וכשהיא במיטבה לא צריך תזמורת. כשהיא שרה מספיק פסנתרן וירטואוז ומוזיקאי ענק."
אלבום ההופעה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן הוא קליידוסקופ יוצא דופן מיצירתה האינסופית, האניגמטית, העמוקה והאיכותית של מי שתהיה בעתיד כלת פרס ישראל לזמר עברי


פתיחה מפתיעה

כאילו ניבא את תקופת הבידוד וההסתגרות, אלבום ההופעה "חוה שרה ושלומי מנגן" ראה אור לפני פרוץ מגיפת הקורונה בישראל. צאתו גם סימנה את הכוונה להוריד את המופע המשותף של אלברשטיין ושבן, שליווה אותנו בשנתיים וחצי השנים שקדמו למגיפה. לא יודע אם השניים ומשרדי הניהול וההפקה שלהם היו עומדים במילת הסיום שלהם. בטוח שהיו נעתרים להפצרות מחמיצים כרוניים. כרגע, ובמבט קדימה, חזרה לבמה, שלהם ושל כל האחרים בכלל, אינה רלוונטית. אבל אלבום ההופעה רלוונטי מתמיד. אפילו נבואי.

אם אתם מקדישים לזה מחשבה, האלבום כמו ההופעה עצמה, נפתח בהפתעה: "לשתות מים כבדים/ לנשום חיל-אויר צח/ ללבש מדים ומועדים/ לנצח את המנצח/ לרדת לחיי הירידות/ לעלות בנסיקת נשיקה/ לאבד אבדות אבודות/ ולמצוא את כולן במכה/ ולא לאבד נוזלים/ ולא לתרום כסף או דם/ כי כל העולם נוכלים/ ואתה לא בעדם/ אבל לחכות לעתיד/ בעיניים פקוחות לרווחה/ עכשיו אבידן דוד/ גוזר על עצמו שכחה/ ונזכר בעצמו מחדש/ בעוד אלפיים שנה/ ועולה מן המוות חלש/ בעיניים דבוקות משינה/ ושותה מים שקופים/ ונושם ציחלל רחוק/ ורואה יפים וחשופים/ חיים ללא סדר וחוק/ ואז הוא מחליף איתם/ מילים אחדות בשפתם".



חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: שלומי פינטו


בחירה אמיצה לפתוח את המופע עם "מנת קרב" של דוד אבידן שאלברשטיין הלחינה בעבור "ואיך אצלך", אלבום האולפן שלה מ-2013, בהפקתו המוזיקלית של תמיר מוסקט. אז, לפני שבע שנים, השיר הצטנע ונחבא בצל "אהבה" (שהלחינה קורין אלאל) ו"כרגע זה נראה לא טוב", אבל חוה מתמחה בשיפור כוונות ובסבלנות אין קץ כלפי שיריה, וכך זוכה המשורר העתידן אבידן, שהמציא את המושג זכרונות מהעתיד, לתזכורת לא מתוכננת בימים אלה, עם שיר של עכשיו, בכל מצב, גם בעידן המוטרף הזה (ואבידן, להזכירכם, פרסם את השיר כבר ב-1978 בספרו "תשדורות מלוויין ריגול"). ללמדכם - לא שהייתם צריכים דווקא את ההוכחה הזאת - על שיריה הניצחיים של חוה אלברשטיין, על טעמה המשובח, העזתה ונשימתה הארוכה. 
 
  


אלטר-אגו פרוע

 
16 שירים ב"חוה שרה ושלומי מנגן, ההופעה". עם הגיג בשם "גחלילית" נפרש האלבום על פני 67 וחצי דקות הדוקות, מתומצתות, משקפות ומהנות מן המופע שתפש את השניים בהפתעה. השם - במיוחד של האלבום, שבו כבר אי אפשר לשנות ולשיר אחרת כמו על הבמה - נכון בתכלית. אלברשטיין שרה ושבן מנגן, ולא להיפך – שהוא מנגן והיא שרה. היא ראשונה. כבודה קדימה. הרפרטואר שלה והיא מובילה. הוא "רק" מלווה. המעטר המוזיקלי, המעבד והמפיק המוזיקלי, המשען, הביטחון ובעל החזון. ואם לא תתעמקו, אתם עלולים להחמיץ אותו בכלל.

חשוב לי להקדים את חלקו. כי הבאתה של אלברשטיין לבמה בפורמט הזה, היה רעיון שלו. מן הסתם היה לו יותר קל לשכנע אותה, אחרי שהסכימה להיות אמא שלו ב"תרגיל בהתעוררות", אלבומו האחרון (2014). לשיר עם אלילת נעוריו זה ההישג הגדול שלו. לעשות את המופע היה כבר פיס אוף קייק. כי בינינו, רק אמן מסדר הגודל שלו יכול לשכנע את הגברת הראשונה של הרוק הישראלי (מיינד יו) לממש את הפנטזיה שלו, להופיע יחד איתה.

אז לפני שנשכח, ונתמכר לשירה, להבעה ולהגשה היוצאות מן הכלל של אלבשרטיין, נציין שבהגשמת החלום שלו, שבן מוחק את האגו שלו. לכאורה שיטח אותו לנגינת פסנתר בלבד. אבל למעשה בנה אלטר-אגו, פרוע, שיאפשר לחוה להשתחרר מכבלי העבר, ממחויבות לדפוסים ולמבנים המקוריים של השירים, לנהוג בהם חירות וחופש. ואני מתקשה לראות מוזיקאי פסנתר אחר עושה זאת, לא כספי, לא דוכין, לא קלינשטיין, גם לא גרוניך, ואפילו לא שוחט.



שלומי שבן, צילום: שלומי פינטו


רק עם אמן קשוב שכמותו אפשר לצאת למסע חדש, פנטסטי, בין השירים הישנים, שכבודם ויופיים העל זמניים, יפציעו גם ללא כחל ושרק, והנוכחיים של אלברשטיין. ושבן, וצריך לשים לב לנגינתו, מלהטט באלבום הזה. בעושר הקלאסי שלו, בהרפתקנותו הג'אזית, בסקרנותו הקברטית-תיאטרלית, בבקיאותו ברוקנרול ובריתם אנד בלוז, באהבתו הרבה לגברת ובהתמסרותו המחויבת למוזיקה וליצירה שלה. וזה לא חדש שהוא מקצוען מיומן בפירוק ובהרכבה של שירים מוכרים. הרי אי אפשר לשכוח את "מקרה פסנתר" עם פורטיס בפסטיבל הפסנתר, ואת מפעלות החידוש והשימור שלו מאז ועד היום (מ"היספיקו החיים?" בשירות חנוך לוין ועד "שרים החלונות הגבוהים"). ואולי, חבר, הגיע הזמן לאלבום חדש משלך, במחילה?

חוה, עם פטור ממשאה של הגיטרה האקוסטית (שממנה לא נפרדה למיטב זכרוני מאז מופע היחיד הראשון שלה לפני כ-50 שנה, בבימויו של צדי צרפתי) חופשית ומשוחררת, לא מקפידה על ה"צורה" המקורית של השירים. מטלטלת אותם בהגשה עדכנית. ואם לא מפרקת אותם, אז לפחות טוענת אותם בגישות אחרות, בהדגשים חדשים, בהתכוונויות שונות, אפילו בתובנות עכשוויות. מזכירה לי את אריק לביא וגישתו רבת הפנים והאלתורים לשירים שלו עצמו. שירים עד כאן, ומכאן. 
 


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: גיא פריבס

נכסי תרבות אחד אחד

"בגלל" שבן, שהגשים חלום לשמוע את חוה "שלו" – והיא לא התנגדה, ואף התמסרה בלב חפץ – אלבום ההופעה הוא קליידוסקופ יוצא דופן מיצירתה האינסופית, האניגמטית, העמוקה והאיכותית, של מי שתהיה בעתיד כלת פרס ישראל לזמר עברי. אחרת, אפשר לסגור את המדינה, ולא רק לטובת קורונה. שירים מראשית דרכה, כאלה שמהם נפרדה ואחרים שכלל לא ביצעה, גם לא שלה. וגם מאוחרים. נראה שהיתה צריכה לטריגר הנכון, הראוי, הנאמן, זה שמסור לה והיא יכולה להפקיד את עצמה, שיריה ונכסיה בידיו, ללא פקפוק.

נכסי תרבות. אחד אחד. שירים במשקל כבד עם משקל סגולי מהדהד. אחרי "מנת קרב" היא שואלת את "חופשה באדום" של אטינגר וסשה ארגוב, מפקיעה אותו מהביצוע הבלתי נשכח של להקת הנח"ל מסוף הפיפטיז. חוזרת ל"סולווג" האלמותית, אהובתו של פר גינט, גיבור מחזהו של איבסן הנורבגי, בגרסתה המיטיבה של דפנה אילת. שניים ברצף של משה וילנסקי (מתוך שלושה בסך הכל): תחילה "אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות/ אלוהי השמשות והירחים/ אלוהי המתנות והפרחים" בנואשות הכואבת של תרצה אתר ("תפיל יום הולדת"), ולאחריו מפליגה בחולמנות הרומנטית של רימונה דינור ב"כל יום אני מאבדת". כאילו שצריך ג'יי דייט כדי לפספס עוד מציאה גברית.

הדאגה האבהית המכמירה של נתן אלתרמן ב"שיר משמר" הקלאסי (סשה ארגוב לחן) מקבלת בפיה מבע של אחווה פמיניסטית. היא מפליגה לסיפורי העיירה היהודית עם "סוס עם כתם על המצח" (יורם טהרלב ומתי כספי). נהנית לשקוע בתוך ההווי היידישאי, לספר ולהתפייט, לאלתר ולג'אזז, ואם תקשיבו לשבן תמצאו שגם הוא מפליג למחוזות מוזיקליים מגוונים, לכאורה ללא קשר. נאמן להרגשה שביידיש זה נשמע אחרת. גם "שיר השקיעה" הוותיק (רחל שפירא ומוני אמריליו בעקבות איציק מאנגר, מ"התבהרות" 1978) עורג אל אותה עיירה בשעת ערביים משפחתית ומכונסת, מדגים את כישורי הסיפורת שלה ואת יכולתה לרתק בכוחן של המלים. 



חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: גיא פריבס


תובעני ומאתגר
 
לי נדמה שכל המשת"פ הזה נהגה במוחו של שלומי, רק בשביל לשמוע את חוה מחבקת את "שקיעתה של הזריחה" האפוקליפטי של פורטיס וסחרוף וגם מתפרעת איתו. הייתי שמח לגרסת אולפן מוקלטת. בלעדיה נסתפק בחיבור אהבותיו של שבן, בזריחה הגרעינית המאוימת וגם במחשבות על המלחמה הביולוגית שמשתוללת בחוץ. "הכל מתמוטט, נשאר רק חלום", שורות שכמו נולדו לימים אלה.

באותה אווירה, קשה, נבואית והולמת את ההתנהגות שנכפתה עלינו, גם "בוא המורה" של אנדה עמיר וערן ויץ, שיר הנושא מאלבומה האחרון עד כה (סוף 2016). "כי גדל האסון וגברה הרעה/ אולי אות ייסוריך יגדיש הסאה ודרך יורה/ בוא המורה". שיר חזק, מצליף, מהפך קרביים. בעקבותיו הצורך להירגע מקבל ביטוי בקלסיקות נשיות רגישות, עצובות אך מנחמות כמו "אדבר איתך" (רחל שפירא ואלונה טוראל) ו"בגלל הלילה" (תרצה אתר ודפנה אילת).

   


אתם עלולים להתאכזב מביצוע ההופעה בשניים של "לונדון", הלהיט (חנוך לוין) שהכניס אותה להיכל התהילה של הרוק הישראלי. הם לקחו אותו למקומות מפתיעים, גם הזויים, אפילו מופרעים ומחורעים. כולל קריצה אופראית. מדגיש את עובדת היות אלבום ההופעה תובעני ומאתגר, שחובה לצרוך אותו במכה אחת, מראשיתו לסופו. אי אפשר לצאת ממנו ולחזור אליו, או "לבחור" שירים ספציפיים. הוא לא רק אלבום הופעה, הוא גם סיפור. ובנקל עלולים להתנתק מהליניאריות הבנויה לתלפיות שלו, לאבד את ההקשר בסדר השירים, של הקשר ביניהם, של הבנייה, של כוונות השירה ושל זו המסתתרת בנגינה. 
 


חוה אלברשטיין, צילום: אסף אנטמן


לא מפסידים מילה
 
בניגוד להופעות עצמן, שבהן שבן תרם הסבר על שילוב שיר זה או אחר, קולו ב"הופעה" נשמע רק בדואט "תרגיל בהתעוררות" שבו האם (חוה) מגייסת את כל נסיונה לפייס את הבן (שבן) המוטרד, המודאג, מונדד השינה. לאחריו נותר לו להתמוגג על בחירות מוכתבות שלו – "את חירותי" (ז'ורז' מוסטקי בתרגומו של יורם טהרלב), שבו הוא כמעט ולא מנגן, ו"נשים רוקדות" (טהרלב ו-משה וילנסקי) שבו האירוניה הממזרית שלה מתחרה רק בהנאה המופגנת שלה בשירה, שכוללת גיחה ל"The man I love" הג'אזי.

  


ובכלל, חוה מתעלה על עצמה. עם יכולתה הקולית, ההבעה התיאטרלית והאמירה הרגשית, ההדגשים, הניואנסים והמניפולציות שמאפיינים את הגשתה. רק היא ופסנתר, איזה עושר, איזו שלמות. היא נהנית מהממתק הבימתי שלא יכלה לאחל לעצמה. וכשהיא במיטבה (כבר עוד מעט 60 שנה, אמא'לה) לא צריך תזמורת. כשהיא שרה מספיק פסנתרן וירטואוז ומוזיקאי ענק.

המילים לא מצורפות. האמת היא שכשאלברשטיין שרה לא מפסידים מילה ולא מחמיצים פרשנות ואמירה. העברית שלה לוקסוס. והלוואי ולא ייגמר המצרך הנדיר הזה.


חוה אלברשטיין ושלומי שבן, צילום: דודי חסון


חוה שרה ושלומי מנגן, בהופעה (המון ווליום / כספית /NMCunited )



12/04/2020   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע