יום העצמאות הוא מועד מצוין לחגוג את המוזיקה הישראלית. בכלל, בכל שנה, ובפרט בשנה זו, שבה מוענק פרס ישראל לזמר עברי. על אחת כמה וכמה כשהמדינה עצמה עושה זאת. דבר שאינו שכיח בכל שנה. השנה, כן. אביהו מדינה הוא חתן פרס ישראל, ריטה מתכבדת בהדלקת משואה וחנן יובל הוא זוכה פרס אריק איינשטיין לזמר עברי. הראשון באחריות משרד החינוך, שני האחרים בחסות משרד התרבות. ומשום מה יש לי הרגשה שיישמעו כאן פעמי המשיח, לפני שמשרדי הממשלה יהפכו זאת למסורת שנתית, שלא נצהל חלילה.

אביהו מדינה "בקטגוריה הלא נכונה"

לכאורה, אביהו מדינה זכה בדין בפרס ישראל אבל לא בקטגוריה הנכונה. הוא עצמו טען, בשיחה שקיימנו לפני כשלוש שנים, שיש לו יותר צידוקים לפרס ישראל על מפעל חייו במאבק להסרת המחיצות, לביטול הגטאות ונגד השימוש במושג המבזה והנלעג "מוזיקה מזרחית" ולהכרה במוזיקה הים-תיכונית - "מוזיקה ישראלית בסגנון ים תיכוני", כך הוא מעדיף שיכנו את היצירה שלו - כחלק בלתי נפרד מהמוזיקה ומהתרבות הישראלית. והוא צודק.

כשבוחנים את דרכו, יצירתו ופועלו, מאבקו של מדינה לעשיית צדק אמנותי והיסטורי, המערכה שלו על התודעה הציבורית ונצחונותיו הבלתי מבוטלים בהם (להזכירכם, הוא כבר התכבד בהשאת משואה בערב יום העצמאות תשע"ה על היותו פורץ דרך בתחומו) חשובים יותר מפרס ישראל מגזרי. כך גם היה "מפנה" מקום ליוצר ישראלי אחר, ראוי לא פחות, לזכות בפרס לזמר עברי.

אבל בואו לא נעשה שקר בנפשנו ולא ניתמם. אלמלא תמך מדינה את הקרב הבלתי מתפשר שניהל על התודעה, ביצירה משובחת שקעקעה את מגדלי השן התקשורתיים ובשירים נפלאים שהתחבבו על פלחים רבים ונרחבים (הרבה יותר ממה שכל אחד מאיתנו משער) בציבור הישראלי, לא היו לו גייסות והוא לא היה מעמיד אלטרנטיבה ראויה. יכול להיות – בטוח בעצם – שישנם יוצרים, פזמונאים ומלחינים, שיצירתם רבה ומפורטת יותר משל מדינה. אבל בהשפעה שלו ויותר מזה בחיבור שלו עם שורשי עם היהודי (סליחה על ההתפייטות) ממזרח (תימן) וממערב (חזנות וחסידות), אין רבים דומים לו. וזה ללא השכלה מוזיקלית פורמלית, רק מתוך אהבה לספר הספרים ולשפה העברית.


אביהו מדינה, צילום: אליצור ראובני

ללא קשר ללהיטיו הגדולים, מ"אל תירא ישראל", "כינור דוד" ו"חידה את לי", "לשיר בקול ערב", "נעלה נעלה" ו"יום ששי הגיע", דרך להיטי הענק "הפרח בגני", "להיות אדם", "סוד המזלות", "תן לזמן ללכת" ו"כבר עברו השנים" (שחצו מזמן את הדרך מן המזרח אל לב ההסכמה הלאומית), ועד השירים האישיים והמשפחתיים דוגמת "אבי", "שירי נהדרת", "לבד יושבת" ו..."רעיה", דומה שיוצר שמצליח להכניס לספר התפילה ניגון אחד לפחות, סלולה דרכו אל הנצח. ומדינה עשה זאת עם חמישה שירים לפחות: "לבד יושבת" לעיל (שלחנו משמש את סידור התפילה של יוצאי מרוקו!), "לנר ולבשמים" (ר' שלום שבזי), "ברכנו" (מן המקורות), וכמובן "אל תשליכני לעת זיקנה" ו"שבחי ירושלים" (שניהם מספר תהילים), ללא ספק גולת הכותרת היצירתית של אביהו מדינה. והוא בכלל לא ידע שהוא פייטן.

לכל אחד יש אביהו מדינה משלו. הוא חוצה מגזרים ומינים, עדות ומוצאים. ולא רק בזמר העברי או  במוזיקה הישראלית בסגנון ים-תיכוני. יש הסבורים שרק על התנהלותו כמפקד טנק בחזית הדרום במלחמת יום כיפור – בפועלו למען עמיתיו הלוחמים ובפעילותו החומלת והאנושית בקרב נפגעי הקרבות – הוא ראוי לפרס ישראל. שלא לדבר על תרומתו לתרבות הישראלית. ויכולים אנו להצטער שהוא לא "מצליח" להעמיד ממשיכי דרך. הבאים בעקבותיו מהכיוון הים-תיכוני, יכולים אולי להתנאות בלהיטים של הרגע, אבל לא יכולים להתגאות בכתיבה ערכית או ביצירות מופת שיישארו לדורות. לא באיכות המלודית, לא בהבנה ובחיבור למקורות, לא בהקפדה על העברית. 
 

אביהו מדינה, צילום: יוסי ממיה



פרס אריק איינשטיין לחנן יובל

פרס ישראל הוא הפרס הכספי הגבוה ביותר שמדינת ישראל מעניקה לטובים שבבניה. 75 אלף שקל לפני מס. כמחצית ממנו, 40 אלף שקל, הוא הפרס על שם אריק איינשטיין שהוענק השנה (ללא טקס למרבה הצער, במועדו המכונן, 27 בנובמבר, יום פטירתו של איינשטיין) לחנן יובל.

אמנם אריק איינשטיין ופרסים זה אוקסימורון, אולם כשהונהג הפרס ב-2013, ביוזמתה של שרת החינוך דאז לימור לבנת, הוא נועד לא רק "לבטא את הוקרת המדינה ואת הערכתה לאמנים ותיקים ומובילים בתחומם, על תרומתם החשובה לתרבות הישראלית לאורך השנים". אלא "לפצות" בפועל, יוצרים ישראלים בשבעה תחומים מוגדרים מראש (תיאטרון, קולנוע, מחול, ספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה אמנותית וזמר עברי) מצד אחד על המחזוריות הנפסדת שנהוגה בפרס ישראל, ומצד שני כמענה למצוקתם הקיומית ולטרוניות מצדם על כך שהמדינה שנהנתה מיצירתם בתקופת פוריותים, "מזניחה" אותם לעת זקנה. סוג של פיצוי. תשלום לאומי חד-פעמי.

במתכונתו היסודית, בארבע השנים הראשונות לחלוקתו (2015 עד 2018), תקציבו השנתי של הפרס היה 1.05 מליון שקל, שחולקו ל-21 זוכים – שלושה בכל אחד מהתחומים. ובסך הכל 50 אלף שקל לאמן. בשנים 2019 ו-2020 הפרס לא חולק (מן הסתם באשמת הקורונה ויותר ממנה בהיעדר תקציב מדינה...) וכשחזר לנוף, הוא "הצטמק" ל-40 אלף שקל בלבד, אולם הפך ליוקרתי יותר, שני רק לפרס ישראל, מפני שמשנה זו הוא מוענק לזוכה אחד בכל קטגוריה (ובסך הכל 280 אלף שקל לכל הקטגוריות).

מבלי להמעיט בכבודם ובזכאותם של חתני וכלות הפרס לשנת 2021 (גם הפסל מיכה אולמן, השחקן שמואל עצמון-וירצר, המשורר הרולד שימל, הקולנוען רוני ניניו, צמד הכוריאוגרפים ליאת דרור וניר בן גל והמוזיקאית נעמי פארן), דומני שמשרד החינוך יהיה חייב לתת דעתו על "קיפוחם" של מועמדים נוספים (בהתאם לרוחו המקורית של תקנון הפרס), על הגדרה מחודשת של ה"וותק" ועל הגבלה, אם בכלל, של זוכים בפרס אחד של המדינה מלקבל פרס נוסף מטעמה. או על תקופת צינון משמעותית.


חנן יובל, צילום: whale studio

ריטה ראויה ו"נוצצת" להדליק משואה

מדליקי המשואות בערב יום העצמאות, בטקס הממלכתי שמתקיים בהר הרצל, זוכים למעשה בהוקרת המדינה ובהערכתה לפועלם החברתי ולהתנהלותם הציבורית, לא בפרס כספי, אבל גם הם נבחרים (על ידי ועדה ציבורית שממנה מנהל ההסברה ליד משרד התרבות והספורט הממונה על מערך הטקסים הרשמיים של המדינה) מתוך הצעות ששולח הציבור. מדליקי המשואות, תריסר בדרך כלל, אמורים לייצג (על פי תקנון הטקס) את שנים עשר שבטי ישראל. אם כי מדי פעם, כשנה זו, יש חריגה במספרם.


ריטה, צילום: דודי חסון


אין בכוונתי להמעיט מזכאותה של ריטה, זמרת מרשימה בכל קנה מידה ופעילה חברתית בעלת שיעור קומה, אולם אני מוצא טעם לפגם בפופוליזם שנלווה לבחירתה ולמעמד קבלתה את הודעת שר התרבות והספורט. וגם להזכיר שקדמו לה זמרים-יוצרים-מופיעים שעלו לישראל ממדינות אויב, שעודם מנהלים "קריירה עשירה של עשרות שנים, תוך כדי מחקר של שורשיהם וחיבור עמוק אל העולם ואל התרבות של בית הוריהם" ותרומתם לתרבות ולחברה הישראלית חשובה לא פחות - שלא זכו לכבוד המיוחד הזה. אם לא מתאים לכם שלמה בר (יליד רבאט שבמרוקו, שעלה ארצה עם משפחתו ב-1949), ומפעלותיו במוזיקת העולם הישראלית, קחו את אבי טולדנו (יליד מקנס שבמרוקו, שעלה לישראל במנותק ממשפחתו ב-1965) שהגיע לאירוויזיון פעמיים (כיוצר וכמבצע). בחירה באחד מהם (או בדומיהם) לא תזכה אולי לאקט יחצ"ני כמו זה שנלווה לריטה, אבל הם ראויים לא פחות.

אבי טולדנו, צילום: יח"צ, חגית סער