תיאטרון - סבא ונכד בפסטיבל הצגות ילדים בחיפה

תל-אביב עשויה חפצים ישנים, כבשים מקראיות ועץ נדיב- חיים נגיד ואורי שם אור מדווחים מהפסטיבל

שיח כבשים

דבר הסב: מבין שמונה הצגות התחרות, שתיים מתקיימות כמופעי חוצות הפתוחות לקהל ללא תשלום וכך הגענו מייד עם כניסתנו למתחם הפסטיבל אל אחת מהן - "דוד וגוליית", של תיאטרון "פסיק". לפי שם התיאטרון, וכמסתבר גם לפי ההצגה, נראה שהיוצרים-המבצעים אינם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. גם לא את הקרב ההירואי בעמק האלה. וכך הם הפכו אותו לקומדיה "צבעונית" כפי שהיא מוגדרת בתכנייה, המגוללת את הסיפור המקראי של דוד וגולית מזווית הומוריסטית. עימות בין שני ליצנים שהאחד מהם הוא נער חלשלוש המתקשה להרים את חרבו והשני הוא "מילס גלוריוסוס", החייל הנפוח מן הקומדיה הרומאית. וכך, בעוד שצבאות הפלישתים ערוכים בעמק האלה, ושאול המלך מחפש לוחם שיתעמת עם גוליית, נפגשות גם שתי כבשים, האחת עברית והשנייה פלישתית ומביעות את דעתן על המתרחש, בלי ספק, רעיון חתרני ומקורי. אבל הבדיחות הצפויות (אחת הכבשים חוששת שיהפכו אותה עוד מעט לשווארמה) והביצוע הצעקני הזכירו יותר מדי את המסורת החלטוריסטית של "הצגות הילדים". האם צריך להזכיר, שקומדיה נבחנת בפרטים הקטנים, לא ברעיונות היושבים יפה על הנייר?

דבר הנכד: מה שחסר בהצגה זו הוא דבר מה מיוחד או בדיחות באמת טובות. אך בכל זאת די קשה לקחת סיפור קיים בתנ"ך ולהכין ממנו הצגה. היו רגעים שבהם דוד כאילו קיבל כוח אלוהי למרות שהוא היה גם מצחיק. וכך, ההצגה הצליחה להסביר את סיפור דוד וגוליית באופן מצחיק, בלי שיבלוט בה החלק האלים. אולי ההצגה מיועדת לילדים קטנים ממני, אבל היה נדמה לי, שאם היוצרים והשחקנים שואפים לקבל את הפרס הראשון בפסטיבל, הם יתאכזבו.

"נו, תשיר כבר את קן לציפור"

דבר הסב: בזה שהקהל, לפחות זה המגיע לפסטיבל חיפה להצגות ילדים, הוא הרבה יותר מתוחכם - נוכחנו לדעת בהצגה הבאה "מעבר לים" – מופע על פי שירי ביאליק לילדים. שחר מרום, אמן רב-תחומי, בוגר די טרי של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, הקים על הבמה מחפצים ישנים שמצא ברחובות תל-אביב עולם פיוטי שבו השתלבו בטבעיות שירים שנכתבו לפני יותר משמונים שנה, כמו "רוץ בן סוסי" ו"פרפר נחמד", וגם ההגייה האשכנזית נשמעה קסומה."ברחוב ביאליק בתל אביב נמצאה מזוודה, בתוך המזוודה בקתה, בבקתה מרתף, במרתף ספר ישן בתוכו ציפורת שהגיעה מעבר לים". סיפר שחר לילדים בני הארבע-שש ששרו תוך גילוי בקיאות מופלאה את כל השירים הביאליקאים, וכשאבדה לו הציפורת, ושחר לא ידע איך למצאה, וחצה במקצת את הגבול בדיבורים, האיצה בו ילדה אחת: "נו, תשיר כבר את קן לציפור". נראה לי שהתוודעתי במרתף הקטן שבו הועלתה ההצגה אל הקהל האידיאלי של התיאטרון הישראלי האמנותי,

דבר הנכד: מכל ההצגות שראיתי עד כה נהניתי יותר מכל מ"מעבר לים". זו הצגה ייחודית, מחזה-סיפור, של אמן שהוא, שחקן ומכין תפאורות וזמר וגם אספן בשם שחר מרום, שליקט חפצים בצפון תל-אביב, ולמרות שכל החפצים שאסף שונים מאד זה מזה, הוא הצליח ליצור הצגה מופלאה שבה הכול מתמזג והיא מלאת דמיון. בהצגה, שירי ביאליק בורחים מן הספר שבו הם נדפסו, כי הם נעלבו שנזרקו לזבל. וכך, בעזרת הדמיון, הם הופכים למוחשיים. יש שיר על כלב שנאבד וקן על ציפור שמקננת ושיר על סוסים דוהרים ועל קרוסלה מסתובבת, וכל זה קורה בתל-אביב היום, כי ההצגה מסופרת על ידי שחר, שמדבר גם על עצמו, ונמצא לגמרי לבדו על הבמה. זהו למעשה תיאטרון סיפור. ההצגה מותאמת לכל הילדים ואולי גם למבוגרים ביופייה.

בעיקר למבוגרים

דבר הסב: הקהל בפסטיבל אמנם מתוחכם, אבל לא כדאי להפריז בהערכתו. זה מה שקרה לדעתי ליוצרי "העץ" האנינים. הם יצרו הצגה ללא מלים, עשירה בדימויים חזותיים ובמוזיקה מקורית נפלאה, מלאת ניואנסים, המבוססת על הסיפור של סילברסטיין, אבל מה יעשה ילד שאינו מכיר את הסיפור, לא מקריאה ולא משמיעה בגן הילדים? נדמה לי שגם מבוגרים יתקשו לפענח את התנועות וחילופי התמונות, וליצור מהם חוט עלילתי כלשהו. חבל, כי מלאכתם של אמנים מוכשרים אלה הייתה זוכה להערכה רבה יותר אילו הייתה מוצגת במסגרת המיועדת למבוגרים בלבד. אבל נדמה לי שבכל זאת אורי נכדי די הצליח לפצח את מה שראה.

דבר הנכד: "העץ" היא הצגת פנטומימה ותנועה, שבה כל תנועה מודגשת וממוקדת, החל מקפיצות ומדילוגים ועד הזזת אישון העין של השחקן שבתוך העץ. הכרתי את הסיפור "העץ הנדיב" עוד מן הגן, כשקראו לנו אותו, וכך יכולתי לראות איך הילד גדל בשולי העץ, מתבגר ומזקדן. אבל למרות שההצגה עשירה בפרטים היא אינה מיועדת כל כך לילדים, משום שקשה מאוד לילד שלא קרא את הספר להבין את מה שקורה בסיפור. חוץ מזה, קשה לילדים לחשוב על תקופות כאשר הם כבר לא יהיו בחיים או איך החיים יהיו כשהם כבר לא יחיו. ומה קרה בעולם כשהם לא היו. לכן, נדמה לי שההצגה הזאת מיועדת בעיקר למבוגרים. שרוצים לחזור ולראות את ילדותם.