סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: חיפה, תל-אביב ובלגרד
 

 
 
האם התמיכה האבהית של הקאמרי תסייע ליציבות האמנותית של תיאטרון חיפה? והערה על מעודה


החונכים והמלווים
 
כמו שזה נראה ממרכז הארץ, התיאטרון העירוני חיפה, בניהולם של דרור גרבר ומשה נאור, הופך להיות מושבת חסות. ולמרות הכחשות נמרצות משני הצדדים, התיאטרון החיפאי במתכונתו הרזה החדשה,  יתפקד מעתה כשלוחה של התיאטרון הקאמרי של תל-אביב.
 
וזה לא נורא כמו שזה נשמע. ראשית, מישהו לוקח חסות ואחריות. וזה יפה, אחרי כל הדיבורים וההבטחות שנשמעו מצד גורמים רבים. שנית, יש גם מחויבות, היסטורית כמו שאומרים, כשנעם סמל ועמרי ניצן, החתומים על תור הזהב של התיאטרון החיפאי בראשית שנות השמונים, הם החונכים והמלווים בדאגה ובחיבה את מאמצי השיקום של משה נאור, המנהל האמנותי החדש. לטובתו ולמען הצלת התיאטרון החיפאי, הם "הקריבו" אפילו שלושה מחזות שהזכויות להם ברשותם ("שמו הולך לפניו", ימי שלישי עם מורי" ו"חתונת הדמים"). סמל וניצן לא טמבלים. ה"תשלום" שהם הכתיבו  בתמורה, של חיפה כבמה בלעדית (או לא) להצגות הקאמרי בצפון ("הרטיטי את לבי", "היה או לא היה" ו"המלט") היא מהלך שיווקי מתוחכם מצידם, עבור התיאטרון שלהם. ואפשר לסמוך עליהם ועל החושים שלהם. הרי יש להם קבלות משנות השמונים ועד ימינו, יותר מ-25 שנים. וגם חיפה עשוי לצאת רק נשכר מהחבירה אל שני המפיקים הבכירים והמצליחים ביותר בתיאטרון הציבורי בישראל.
 
ואולי התמיכה האבהית של הקאמרי תסייע לשקט הנפשי וליציבות האמנותית של חיפה? הרפרטואר המוצע לעונה הקרובה לא כולל תוכניות גדולות. אפילו צנועות גם אם מצטיירות כ"משומשות". כי אם הברירה היא לעשות או לחדול, התשובה ברורה (למרות שלדעתי האישית אין מקום לתיאטרוני פריפריה בישראל והם שצריכים להוכיח את חיוניותם בכל פעם מחדש). וזה למרות המצב הכלכלי הקשה של חיפה, התקציב הדל שעומד לרשותה, הכרסום המתמיד באמון קהל המינויים והקלחת הפוליטית המקומית הבלתי נסבלת שבמרכזה נאלץ התיאטרון לשחות. וגם כך, עדיין מדובר במשימה בלתי אפשרית.
 
מצד שני, למה להיחפז בהסקת מסקנות? הניסיון המחודש לפחות מבטיח תעסוקה למעט השחקנים שנותרו, שומר גחלת או צלם אנושי אמנותי ומטפח איזו קרן אור באפלה. וגם אם זו מדומה או אשלייתית כרגע, הרי היא נפשו ונשמתו של התיאטרון, אשליה. צריך להתחיל ממשהו וכל התחלה היא בעייתית. צריך ללמוד מערכות וטעמים, ציפיות והתנהגויות. לבדוק במתינות ובזהירות, לא להיכנס להרפתקאות. ובמבט סביב, יפה שנבחר בחור צעיר ומתחיל כמו נאור, ללמוד על בשרו ולהתפתח ביחד עם הניסיון המחודש. ולא אישיות תיאטרונית דומיננטית ומנוסה. לכאלה לא נתנו אפילו מאה ימי חסד בחיפה. יותר מדי אנשים טובים התרסקו שם, שלא באשמתם, נוכח משא הציפיות, הדרישה להצלחה מיידית והבחישה המתמדת מאחורי הקלעים. אולי לצעיר ולמתחיל יינתן יותר שקט וזמן. ספק גדול אם גם ניסיון זה יצליח, אבל לפחות לתת לו סיכוי. הכי קל זה לסגור תיאטרון, יותר קשה לפתוח, ואין פרנס שיוותר על תקציבי מדינה.
 
אם תרשו לי לנחש על סמך הרפרטואר המוצהר, הכוונה היא לפתח קהל חדש, צעיר משהו, שנמצא בפתח מערכת יחסים ראשונה עם עולם התיאטרון. לא לפתות את הקהל הבוגר, הוותיק, המנוסה שראה הכל ועורג לימי התהילה והעבר, שלא יחזרו לעולם. עם שמות ומחזות מוכרים, מימד הסיכון וההרפתקנות נמוך. ש"י עגנון ו"סיפור פשוט", אפרים קישון ו"שמו הולך לפניו", יהושע סובול (מסמלי ההצלחה החיפאית דאז) ו"גוג ומגוג שואו", וגם דרמה בדוקה של לורקה ("חתונת הדמים"; משיתוף פעולה עם הקאמרי) - כמעט תכנית לימודים לבחינות הבגרות. תוספת קומדיה טיפוסית של אלן אייקבורן לא פוגמת במצג הלא יומרני, שדוגל בחומרים שהוכיחו את עצמם ולא באמצעות הפקות גדולות ורחבות יריעה. גם הכשרת שני אולמות קטני תפוסה היא רמז עבה לכוונה המתגבשת של העתקת כובד הפעילות מראווה ופאר אל הצניעות והפשטות, ואפשר שתתגלה כמהלך נבון של הכשרת קהל חדש לתיאטרון.
 
בולמוס בלתי נדלה לעשייה
 
מחיפה לקאמרי עצמו, שפרסם השבוע הצהרת כוונות לעונה-שתיים הקרובות, בסימן חגיגות 100 שנה לתל-אביב וציון 65 שנות פעילות שלו. עיון ברשימה הדומה מן השנה שעברה מלמד על עמידה סבירה ביעדים ההפקתיים-אמנותיים, שלא לדבר על יעדים כלכליים-מסחריים. מתוך 28 שמות שהוצגו לפני שנה בזמן הזה, מומש שליש, תשע הצגות, בהן המחזות המקוריים "גפן בלאדי", "הרטיטי את לבי", "היה או לא היה", "הגיל הנכון לאהבה" ו"אוי אלוהים"; "רוזנקרנץ וגילדנשטרן" ו"בואינג בואינג" מהמחזאות הבינלאומית, וכן המחזמר "כנר על הגג" והצגת "הדיבוק" (בביצוע אנסמבל עתים) שמתחילים רק עתה צעדיהם.
 
השמות שימשיכו ללוות אותנו הם "לעולם לא ייפגשו", הפרק השלישי בטרילוגיה השנייה של שמוליק הספרי (אחרי "קידוש", חמץ" ו"שבעה"), "תרה" של צרויה שלו, "אין אשה בלי אש" ו"יותר מדי סושי" שעוברים מתוכנית המקור השנה החולפת. ועמם "גטו" של סובול, "הצוענים של יפו" של אלוני, "אורזי מזוודות" של לוין, "רומן משפחתי" של מזי"א ו"חמץ" של הספרי, ששמותיהם ימשיכו לעטר את מפת הכוונות והפעם "לרגל חגיגות השישים". נשמטו (זמנית?) "כנס קיסריה" של אילן חצור, "מעבר לגבולין" על פי י.ח. ברנר, ו"מכולת" של מיטלפונקט, אך נוספו הבטחות חדשות של חנוך לוין ("נשיקה לדודה"), ענת גוב ("משפחה חמה" שהיה ברשימה לפני שנים וחזר אליה שוב), יהושע סובול חדש, יהונתן גפן ואלדד זיו ועוד.
 
בגיזרה הבינלאומית ימשיכו ללוות את ציפיותינו "הנפש הטובה מסצ`ואן", "חתונת הדמים" (עם חיפה) ו"אמדיאוס" (שאשתקד הובטח כשיתוף פעולה עם חיפה), כשאת מקומם של "טרטיף" ו"זינגר", מובטחי אשתקד, ימלאו "אדיפוס המלך" (משת"ף עם הבימה) ושני מחזות בבכורה מקומית. את ההבטחה למחזמר "קברט" תחליף כוונה למחזמר-כיס ("חמש השנים האחרונות"), כשלצידה פרויקטים מוזיקליים מיוחדים מחוץ לתיאטרון, כמו מופע לציון מאה שנה לתל-אביב, "סלאח שבתי" בשדרות או "לעוף מכאן" עם האופרה הישראלית.
 
הדקדוק הזה לא בא להקניט אלא להדגיש שהקאמרי שם את יהבו בעונה החולפת, ובהצלחה גדולה, על מחזאות ישראלית מקורית, אפיק שבו מן הסתם ימשיך לפסוע גם השנה. אם כי, לנוכח הרעב הגדול שמאפיין את  הזוג המנהל, שביחד הם חיית התיאטרון השאפתנית והתחרותית ביותר בישראל, צפויות עוד הפתעות. כי כשאתה מצליח להגיע ליותר ממיליון צופים בשנה, אינך יכול להרשות לעצמך לנוח. בכל מקרה התיאטרון הקאמרי של תל-אביב הוא בית ההפקה הגדול ביותר בישראל, עם בולמוס בלתי נדלה ובלתי נגמר של עשייה, חתירה ושאיפה להישגים -  אמנותיים, כלכליים ויוקרתיים (פרסי תיאטרון) ולמילוי אולמות. למה הדרייב הזה? תהרגו אותי אם אני יכול להסביר. אהבת תיאטרון? תחושת שכרון?
הניחושים שלכם טובים כשלי. 
   
בא לשיר לא להתפרע
 
ומכאן בתפנית חדה לבלגרד רחוקה, ולאירוויזיון שיתקיים בה מחר. חייבים להודות שבועז מעודה היווה הפתעה נעימה במקצה חצי הגמר הראשון. למרות השיר הבינוני שלו, הוא הרשים בשירה מדויקת, בהופעה נקייה ובחזות מצודדת. נראה שאין מנוס בתחרות הזאת ואפילו זמר מבטן ומלידה (כאלה הם התימנים...) נדרש לעבוד על תדמיות. שרירי כתפיים וזרועות מטופחים, חיוך צחור שיניים וגוון עור שחום. הכל כשר בתחרות הזאת, שמזמן-מזמן חדלה להיות תחרות שירים.
 
ואכן, כבר שנים שהאירוויזיון הוא תחרות של תדמיות, הצגות והפקות. היריד האירופי הגדול ביותר לאריזות. קול נאה בהחלט לא יכול להזיק, אבל אם יש הופעה טובה ולוק נכון, זה רק יכול לעזור. השנים האחרונות, במיוחד מאז ההצפה המזרח אירופית את האירוויזיון, הפכו את התחרות השנתית לחלון ראווה של שגעונות וגחמות הפקה הכי מטורפים והכי קיצוניים בעולם. משתתפיה מרשים לעצמם מה שלא יסכימו לעשות בחייהם האמנותיים ביום-יום, להשתולל ולהגשים חלומות ביזאריים. כמו בקרקסים של פעם, בהם היו הופכים מומים אנושיים להצגת מציצנות, כך הפך האירוויזיון לפריק שואו. כאילו שחובה למלא את הבמה הענקית באקשן, באטרקציות, בגירויים בלתי פוסקים.
 
ודווקא משום כך, על רקע הבזאר התמהוני הגדול, בלט מעודה לטובה ולשינוי עם הסטטיות המובנית שלו. עם הניקיון בהעמדה ובשירה. עם זה שהוא, בין הבודדים (לפחות במקצה חצי הגמר הראשון) אם לא היחיד, שבא לשיר, ולא להתפרע. אבל גם ללכת על תדמיות ולהבליט את הנתונים הטבעיים שלו, מבלי להעמיס עליהם. מצד אחד, נשמעים דיבורים שזה מכוון במטרה לשאת חן בעיני "הקהילה" (כינוי מוסכם לקהילה ההומוסקסואלית שאימצה, מן הסתם מהסיבות שתוארו לעיל, את האירוויזיון לחיקה והפכה אותו לאחת הבמות המרכזיות לפגישת מחזור שנתית). כאילו הלוק המושקע והמוקפד שלו, חמשת הגברים שמלווים אותו ושיר שכתבה-חיברה הדיווה דנה אינטרנשיונל, מלכת הקהילה, הם חלק בלתי נפרד מ"כאילו כאן". מצד שני, אם התיאוריה הזו נכונה, היא מעליבה. את האינטליגנציה של הוגיה (קנאים?) ואת האינטליגנציה של קהל היעד שלה, שבקלות כזאת, בגימיקים פשוטים וזולים ובפרוטות ניתן לקנות אותו.
.
בכל מקרה, מעודה הרוויח ביושר את השתתפותו בגמר. ההשתלבות בו היא לבד הישג, שהוא מעל ומעבר לציפיות הישראליות. הופעה בגמר היא בונוס עבורו, הזדמנות נוספת להשמיע את קולו לאירופה. מבלי להמעיט בהישגו, ייתכן שהשיטה החדשה, של חלוקה לשני מקצי מוקדמות, פילגה וצמצמה את כוחן והשפעתן של מדינות שכנות בהצבעה. אולי זו ההצלחה הגדולה ביותר של התחרות, שהחזירה קמעה את הסומק ללחיים למדינות מערב אירופה, שנואשו מהשיטה הקודמת שאפשרה השתלטות מזרח אירופית על האירוויזיון.
 
ובאשר לנו: מעודה כבר עשה את שלו. לא חשוב המיקום הסופי ואל תצלבו אותו אם לא "יביא את האירוויזיון" לישראל. לטעמי שרירה הסכנה שה"ההצלחה" הזאת עלולה לשדר מסר מוטעה למפיקי התחרות בערוץ הראשון. כאילו החבירה ל"כוכב נולד" ולערוץ השני היא נוסחה אולטימטיבית ובטוחה. במיוחד לא לנוכח המעידות והכשלים בה התנהל הפרק הראשון בשותפות, שביטל את השימוש בתחרות קדם מקומית והפך את ההשתתפות באירוויזיון לבייבי פרטי ומסחרי. ועוד נשוב להרהר ולדון בכך ללא קשר לתוצאות המשדר מחר.


22/05/2008   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע