אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2020 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
כתבה
 
מאת: הילה אהרון בריק והאנייה טובעת..
 

 
 


ימי ויסלר, הגיטריסט של "הבילויים" (וכן, גם הבן של פוצ`ו) מדבר בראיון להבמה על הייאוש, על המשיכה לגרוטסקי ועל הדרך מאריס סאן למרסל דושאן. והוא מקווה שהריאיון לא יצא "הגותי וטרחני" מדי..

איך התחלתם בעצם?

ב- 1996, בימי נתניהו העלובים, התחלנו להופיע כנגני רחוב במעבר התת קרקעי של רחוב אלנבי. ניגנו במנדולינה ובכלים משונים.. יום אחד החלטנו לעבור לרוקנ`רול, לנסות את זה במגרש של הגדולים כביכול.. השגנו גיטרות חשמליות ובדיוק אז גוועה סצינת הרוק בארץ.. זה היה קצת מביך..מצאנו את עצמנו בסיטואציות הזויות , היינו מופיעים בכל מיני מקומות ברחבי הארץ והם נסגרו קצת אחרי ההופעה.. פעם בכמה חודשים היה מגיע מישהו מחברת תקליטים ואומר לנו שהוא נורא אוהב את ההופעה אבל הוא לא יודע איך לאכול את זה.. החלפנו הרבה מתופפים.. היה לנו גם נגן שלישי (שכתב את "אני הרמב"ם") שהיום הוא כנר בג`וליארד. לפני שנתיים הצטרף אלינו שלומי (כרובי) לביא, ואז גם התחילו להגיע אנשים להופעות, וקיבלנו את ההצעה הנוכחית מ- NMC.

אתה יכול להסביר את הפופולריות שלכם?

אף פעם לא הבנתי איך הדברים האלה פועלים. גם כשעשינו את התקליט לא ניסינו לחשוב מה יאהבו ומה לא יאהבו. אולי כשמגיעים לשפל מחפשים פתאום משהו חדש שאפשר להאמין לו יותר.

איך זה להיות במשחק הזה?

אני מוצא שיש ברוקנ`רול יסוד פשיסטי קצת, ויש משהו קצת מטריד בהופעות שבהן אתה רואה בני נוער שרים את המילים, עוצמים עיניים ומנופפים באגרופים. אפילו כשאלו שירים על אהבה, פרחים ושלום – יש בזה משהו קצת מטריד. אנחנו מנסים לשבור את זה. לא להציג את עצמנו בדימוי גדול מהחיים אלא להשאיר את האנשים מודעים לעצמם. לא לשבות אותם בתוך המוזיקה ולגרום להם לאקסטזה, אלא להשאיר את המאזין חושב, ביקורתי.

אמנות צריכה לעבור דרך השכל, לא דרך הרגש?

בשנים האחרונות השכלתנות והרציונליות נחשבות למידה מגונה בחברה שלנו. אתה לא אמור לחשוב אלא להרגיש - תחושות בטן, אנרגיות, ויברציות, שאנטי. זה נחמד, אני מחבב את זה, אבל זה קצת משכיח מהאנשים את הצד השני – רציונליות, אחריות מוסרית, לעשות בחירות, לקחת אחריות על החיים שלהם.

זה קיים גם בתרבות. אנחנו מצפים שהיוצרים יאפשרו לנו להישען אחורה בפסיביות מוחלטת ויתנו לנו לצרוך רגשות כמו שצורכים אוכל או רהיטים. הניסיון של הבילויים הוא לא חדש או מהפכני אבל אנחנו כן מנסים לנער קצת את המאזין כדי שיהיה פעיל יותר. שינסה לחפש בעצמו את הרגשות. לא לעקר את החוויה הרגשית ולא לאנוס אותה על המאזין אלא להציב לפניו כך וכך אלמנטים בשילוב מוזר ולתת לו להתרגז, לשמוח, או להיות מפוחד.

יש אצלכם פער בין המוזיקה, שיש בה המון יסודות נוסטלגיים לבין הטקסטים שהם על המציאות העכשווית

ניסינו להתחבר אחורה לפולקה ולהורה, למקצבים בראשיתיים של הגטו היהודי המזרח-אירופאי ושל ראשית הציונות. השירים עצמם עוסקים במידה רבה בחוויה קולקטיבית ויש דמיון בין מה שאנחנו עושים לבין מה שאלתרמן עשה בשנות ה- 30, רק שאצלנו זו גרסת נגטיב למה שהיה אז. אצל אלתרמן הייתה גישה פטריוטית ואופטימית ואנחנו יותר כמו התזמורת של הטיטאניק, שממשיכה לנגן גם כשהאנייה טובעת. יש רצון לחזור לפעם אבל זה לא שב-1948 היה יותר יפה, או שהיה אז טוהר נשק, הכל היה רקוב גם אז.

ולא נשאר מקום לאופטימיות?

בכוחו של האדם לשנות את המציאות.. המציאות שבה אנחנו חיים היא לא נעימה. יש הרבה ייאוש בבילויים – גם ברמה הלאומית וגם ברמה האקזיסטנציאליסטית האישית והאינטואיטיבית. אפילו ההומור שמיוחד לבילויים נובע מהעובדה שכדי להיות רציני אתה צריך מידה של אמונה בעצמך, אמונה בשפה כאמצעי לביטוי ואמונה באופי האנושי של המאזינים.

שבעצם יש לכם, בכל זאת עשיתם תקליט..

זה נכון. יש בנו אידיאליזם מצד אחד וציניות מצד שני.

המחאה תמיד הייתה שם?

תמיד היה יסוד כזה בלהקה, לאורך כל השנים המשותפות. עם הזמן הצלחנו להעביר את מה שאנחנו רוצים, לתקשר יותר. היו לנו שירי מחאה גם קודם רק שהם לא היו כל כך טובים.. מהבחינה הזו לא חלה תפנית דרמטית בלהקה אבל חלה תפנית במציאות, עם השנים - המציאות הפכה לעוד יותר קיצונית.

איך היה לעבוד עם ברי סחרוף?

אני משער שזה לא חיבור ממש מתבקש. אנחנו די אוהבים את הדברים שהוא עשה והמפגש היה מהנה ומפתיע. בסך הכול - עמוק בפנים, כשמורידים את כל משקעי הניו וויב ושנות השמונים שרובצים על כתפיו, מגלים שהוא מגיע מאותו מקום – מהמוזיקה של אריס סאן ומהרוקנ`רול. זה היה חיבור מפרה. הוא נתן לנו הרבה חופש לא ניסה להגיד לנו איך לנגן ומה לנגן, לא נתן לנו פתרונות וקיצורי דרך אלא רצה שנחפש בעצמנו ושנעשה טעויות בעצמנו.

למה "אני הרמב"ם" לא נכנס לדיסק?

"אני הרמב"ם" הוא שיר של הופעות, אבל אני לא יודע אם הייתי רוצה לשמוע אותו בבית. אני משער שגם יומו יגיע.

אתה ונועם ענבר מרצים באוניברסיטה בחוג לקולנוע, איך האקדמיה והמוזיקה מתחברים?

יש הפרייה הדדית בין התחומים. כשלנועם נקרע מיתר בהופעה אני מוצא את עצמי מסביר לקהל על הניאו-ריאליזם האיטלקי, או לחילופין כשהייתי צריך להסביר לתלמידים שלי מה זה אוטריזם (תיאורית היוצר בקולנוע) הייתי משמיע להם הקלטות של צ`אק ברי וג`ון לי הוקר, כדי להדגים להם מה זה יוצר אישי.

ב-"אין בגטים בגטו", "אוטוזבל", "ליד בית השחי" אתם פונים לנונסנס פרובוקטיבי, מלוכלך

יש לנו משיכה לגרוטסקי. האלימות בטקסטים, אזכורי השואה, תיאורים פלסטיים של הפרשות - הם שם כדי לעקוץ את המאזין, כדי לא לאפשר לו לשקוע בחוויה האמנותית. אפשר לקשר את זה לדוקטרינה הדאדאיסטית של הלהקה. הדאדאסיטים לא רצו שאנשים יעמדו מול היצירות שלהם כמו זקנה עם אגודל מושטת קדימה במוזיאון תל אביב. מרסל דושאן שם במוזיאון משתנה וקרא לה מזרקה. כשאתה רואה את זה, התגובה שלך אחרת מאשר כשאתה עומד מול ציור של ליאונרדו דה וינצ`י.


14/09/2003   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע