סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן סיכום פסטיבל עכו – מסורות ומוסרות
 

 
 


צבי גורן יצא למסע של 13 הצגות תחרות והצגות אורחות ומצא התמודדויות עם רעיונות, צורות היסטוריות ועתידניות, כוונות טובות לצד טעויות.

פסטיבל חוגג חצי יובל

תיאטרון נוצר לקהל, ואין תיאטרון שמתקיים בלעדיו. את הכלל הזה נדמה כי נוהגים לכופף מעת לעת במסווה של הגדרות שונות ומשונות. אחת מאלה היא הההכרה הגורפת בקיומו ובתקפותו של "תיאטרון אחר". זאת המסורת, זאת המוסכמה וזאת המוסרה של פסטיבל עכו מראשיתו ועד ימינו.

במסגרת הזאת נבחנות התמודדויות רציניות לצד רעיונות עיוועים, בעיטות נועזות לצד פירות בוסריים, הבטחות לעתיד ואכזבות-עכשיו. כל פסטיבל ומערכת הכוונות הטובות, כל פסטיבל וטעויות בשיקול הדעת של מחולליו – מהיוצרים ועד לחבר השופטים.

כך אפוא צריך להתייחס אל השיפעה שאיפיינה את הפסטיבל השנה, שלרגל חצי-היובל התרפק על עברו ועל אופיו באמצעות כנס אקדמאים ויוצרים לזכרה של שוש אביגל, באמצעות זימון יוצרים מהעבר להעלות פרוייקטים מיוחדים, באמצעות הצגות הרחוב ובעיקר, באמצעות הצגות התחרות. 300 מופעים של 40 הפקות (ועוד אחת מחוץ למניין הזה).
האווירה וגם מזג האוויר לבשו חג, כיאה למועד המסורתי, ימי חג הסוכות, וכמי שביים שם הצגה בשנת העשור של הפסטיבל לא יכולתי שלא לחוש התרגשות מיוחדת למראה הקהל שנהר לעכו, על-פי הערכות המשטרה יותר מ-250 אלף איש, ונוכח העובדה שלמופעים ה"מתוחמים באולמות או באתרים מיוחדים" נרכשו 12,600 כרטיסים, שהם 90% מכלל הכרטיסים שהועמדו למכירה.

בלי העזה דרמטית

כסיכום כללי של 13 המופעים שצפיתי בהם אני יכול להצביע על המגמות האופייניות הבולטות לעין: הפקות מושקעות, עיצובי תפאורה ותאורה ברמה גבוהה, שימוש מרתק במוזיקה ("ריקוד לבן", המופע המופלא של סהר עזימי וסבטלנה ליפשיץ, שעליו כבר כתבתי בנפרד, "בבל – מפגש חוצה גבולות") לצד עבודות בימוי ומשחק ברמה ממוצעת עד גבוהה ("הדרך לעין חרוד", "יום בחיינו", "עננים בדרך הררית", "הגולם" ו"דיוניסוס בסנטר"), וארבעה מיצגים ("שיבוט", "מה את חושבת?", "נחלה" ו"המכונית"). עם זאת, נעדרה במרביתן ההעזה הדרמטית המיוחלת.

במסגרת הצגות התחרות אפשר להצביע על "מנו מלך אטלנטיס" ו"חתוך דק דק" כעל שתי ההצגות הנועזות, במהותן ובביצוען, לצד "המכונית" שהודחה אל מחוץ לפסטיבל, אך התייצבה למופע חד פעמי "מחוץ לגדר" (ואתייחס אליה בסופו של מאמר זה).

שלושת המופעים האלה היו תיאטרון המקיים – לטוב או לרע – דו שיח חי עם הקהל, שנדרש להגיב – בצחוק, בדיאלוג, בזעזוע, במחלוקת.

מנו מלך אטלנטיס

"מנו מלך אטלנטיס" היא ההצגה הראשונה שראיתי בפסטיבל, והיא נפלה עליי כרעם ביום בהיר למרות שכבר מהתיאור שלה בתכניית הפסטיבל יכולתי להבין שמדובר בהצגה לא שיגרתית.

ההצגה בנויה כמסע של מורה ותלמיד המחפשים אחר האמת. מסע חסר היגיון במכוון, הנע בין תחנות אבסורדיות, והאמת היחידה שבו היא חוסר ההיגיון הזה. אפשר להתלהב, אפשר להסתייג אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שב"מנו מלך אטלנטיס" הייתה העזה וחוצפה מלאת דמיון ותושייה.

אני בהחלט מאמץ את החלטת חבר השופטים שהעניק מענק יצירה ליונתן לוי וליאור ווטרמן, יוצרי ההצגה – שגם משחקים אותה נפלא. לא בכדי נימקו השופטים כך את החלטתם להעניק לווטרמן ולוי את מענק היצירה: "בעבודתם גילו השניים שימוש מושכל, מלא דמיון והומור ובמרכיבים שונים של העשייה התיאטרונית: המילה, המוזיקה, המיזנסצינה והאביזר. זו עבודה אנרכיסטית ומקסימה".

חתוך דק דק

כמו בהצגה הזאת, גם "חתוך דק דק" היא יצירה משותפת – הפעם של שלוש שחקניות צעירות – טובה בירנבאום, רחל גץ-סלומון ורחל קשת. גם שלוש השחקניות האלה הביאו עמן לבמה חוצפה ותושייה נשית, משוחררת מעכבות, וחדות כתער.
ההצגה בנויה על מערכת של עבודה סיזיפית במטבח של מסעדה, או אולם אירועים. שלוש נשים בשמלות לבנות ובפאות בלונדיניות נוסח מרילין מונרו מנקות שוב ושוב עשרות קערות עץ בעזרת פיסות בד זעירות, כאלה שבאמצעותן בודקות נשים חרדיות את הפות לאחר הווסת.

לפתע יוצאת אחת מהן (טובה בירנבאום) אל הקהל ומתנצלת שהשירות לקוי כיוון שהמלצר, עולה חדש, גויס לצה"ל. היא ממלאת את מקומו, ואוספת הזמנות מהקהל היושב סביב שולחנות עגולים. הקצב גובר, על הבמה הקטנה ובאולם, אחת הנשים (רחל גץ-סלומון) מחליפה בגד, פורמת שערה הארוך, נוסח ריטה, ושרה את "הכניסיני תחת כנפך" (ולקראת הסוף היא תשוב ותעשה זאת עם "התקווה").

המלצרית מתחילה להגיש משקאות קלים, גרעינים ומזון כמו חומוס, פיתות ועוף בגריל. הכל אמיתי עד אבסורד. והיא מתנצלת על איחור בהגשת המנות, או על שכחה. השחקנית השלישית (רחל קשת) הופכת לפתע לילדה החוגגת בת-מצווה ונושאת נאום תודה נרגש, כמעט מסוג הנאומים שכבר שומעים בכל טקס הענקת פרסים.

הן שרות ורוקדות והן סוחפות. ואולי משום שזאת הייתה הצגת התחרות האחרונה שראיתי יצאתי נלהב ומשוכנע באמת באיכותה הגבוהה והנועזת של היצירה הזאת, וממשחקן של השלוש, ושמחתי כאשר ריבי פלדמסר, מנהלת סדנאות הבמה, החליטה להעניק מלגת לימודים לטובה בירנבאום, המלצרית שפינקה אותי.

הדרך לעין חרוד

חבר השופטים של התחרות החליט להעניק ציון לשבח לאנסמבל השחקנים בהצגה "הדרך לעין חרוד", יצירתן של מיכל קפלן (עיבוד) ומור פרנק (בימוי) לספרו האפוקליפטי של עמוס קינן. ולא בכדי, כי כן שלום שמואלוב, יוסף סוויד, יורם יוספברג, ששי סעד ושרון רושימק יצרו יש מאין במשחקם המשובח והזכירו את מרכזיותם הבלתי מתפשרת של השחקן והמשחק, ולמי שנוטים לשכוח את זה כשמדברים על "תיאטרון אחר" .
קפלן יצרה עיבוד דרמטי קולח מאוד ומור פרנק ביימה במיומנות משוכללת הצגה הבנויה על המשחק, כמעט ללא תפאורה ורק עם מעט אביזרי במה.

יום בחיינו

הצגה אחרת שבמרכזה עמדו הבימוי והמשחק הייתה "יום בחיינו" מאת סעדאללה וונוס הסורי, מגדולי המחזאים הערבים. המחזה עוסק בצביעות ובשחיתות בחברה הערבית, ומעלתו הגדולה שהוא כתוב בשנינות ובהומור, מבלי לאבד את תחושת הדרמה האנושית הגדולה.

מוחמד בכרי ביים בניקיון מודגש מאוד המעביר היטב את המסופר – בדרך כלל במונולוגים של מנהל בית ספר, מנהל בעיריה, מאדאם של בית זונות ואשתו של ציר העליה, מורה בבית הספר החושף את ההתערערות המוסרית סביבו, ובתוך ביתו שלו.

צוות השחקנים מעצב דמויות דרמטיות מדויקות מאוד, ובעיקר חנאן חילו בתפקיד המאדאם, אמאל קיס בתפקיד האישה וסאלח בכרי בתפקיד המורה והבעל. לצדם בלטו אייאד שיתי בתפקיד ראש העיר, ויאפא בכרי שליוותה את העלילה בקטעי זמרה, מעין קינות קצרות, נוגעות ללב.

הגולם

את המסורת היהודית ייצגה בתחרות הצגת "הגולם" מאת דן ווסרמן, הנשענת על סיפורו הנודע של המהר"ל מפראג שיצר גולם כדי לעצור בעד הפרעות ביהודים, אך נאלץ להשיבו לעפר כאשר איבד את השליטה עליו.

בגרסתו של ווסרמן, ובבימויו של רוני סיני, מגלם שמעון מימרן את המהר"ל כאילו הוא עצמו גולם – בהליכתו, בתנועותיו ובדיבורו הרובוטיים. דווקא הגולם בגילומו הנפלא של עופר עמרם נראה אנושי במבעו, בתגובותיו, ואפילו במצעדו הפשוט. רק כשהוא מחכה את תנועות הרב הוא נראה גולמי למדי.

שרון דנון מעצבת ברגישות רבה את בת הרב, שבעקבות אונס אכזרי יצאה משיווי משקלה, והיא נחבאת בתוך המזווה, והוזה הזיות כבדות ומאיימות. ישועתה צפויה לה מהגולם, יצור-אנוש ראשון מאז אותו אירוע טראומטי.

רוני סיני ביים את ההצגה בהגזמה מודגשת, שמותירה תהייה ביחס לכוונתו לזעזע ולטלטל, למשל באמצעות טירופה של הבת או באמצעות דליי הדם שהגולם ממלא ביעילות מצמיתה.

על פניו נראה לי כי פרשנותו מרחיקה בניכור מלאכותי כפוי, שגולש מהר מאוד לתחום הפרודיה, ורק הניצוץ האנושי הכובש במשחקה של סנדרה שונוולד בתפקיד אשת הרב רומז לכיוון אחר, לא ברור ולא מגובש.

עננים בדרך הררית

משחק הוא גם שם המשחק של "עננים בדרך הררית" מאת אורנה עקאד, ובבימויה, שבו מגלמת
שפרה מילשטיין, במשחק חצוב בסלע, את דמותה של המשוררת הפלסטינית משכם פדואה טוקאן. לצידה מיכל טובי-לילך, במשחק מרשים ונוגע ללב, גם אם לעתים נוגע בהיסטריה מוגזמת, כצעירה פלסטינית מיואשת העומדת לצאת למשימת התאבדות בישראל.

המחזה מנסה לטפל בשתי שאלות רבות עוצמה – האם הייאוש שבקיום תחת כיבוש מצדיק לפעול בדרך הטרור, והאם שירת המשוררים היא מקור השראה לפעולוה כזאת או שהיא מציבה דרך אחרת.

זה אתגר גדול לכל מחזאי שינסה לטפל בנושאים האלה, ובדמויות האלה, אך נראה כי עקאד כרעה תחת העומס, והמחזה נותר בוסרי מאוד, וחסרים בו מרכיבי דרמה בסיסיים, ואפילו נקיטת עמדה ברורה.

אבל בסופו של דבר, ערכה של ההצגה, מלבד המשחק המשובח, הוא בהביאה לפסטיבל את המחזה היחיד שנכנס לשדה המוקשים הישראלי-פלסטיני העכשווי.

דיוניסוס בסנטר

מבחינות מסוימות אפשר לייחס את הנושא הזה גם למופע המיוחד "דיוניסוס בסנטר", על פי ספרה של תמר ברגר, בעיבודם של אבנר בן-עמוס ורות קנר.

היצירה הזאת של רות קנר עם בוגרי מסלול משחק בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב נמצאת בתחום תיאטרון-סיפור שקנר התמחתה בו ("גילוי אליהו", "איימוס").

זהו סיפורו של מגרש תל-אביבי מפורסם ומוכר שהתגלגל בין ערבים ליהודים, הפך לשכונת נורדייה, ועל שכבות ההיסטוריה הסוערת שלו קם והתנשא "דיזנגוף סנטר".

בגרסה המקוצרת שהוצגה בפסטיבל (במסגרת הצגות ה"חלוצים") גוללו קנר והשחקנים הצעירים את הסיפור המרתק, תוך שימוש בחומרים יבשים כמו תעודות וחוזה משפטי, שיריים, כמו אלה של אבות ישורון, ספרותיים, כמו פרקים מיצירות יעקב שבתאי וס. יזהר, יומנים, מכתבים ועוד.

הסיפור הארוך מגיע אל שיא מרגש בפרשת הפיגוע הגדול שהיה שם ב-1996, ובתיזה קצרה של וולטר בנימין על ההיסטוריה – שפניה אמנם מופנים אל העבר, אך תנועתה הכוחנית מאוד אל העתיד.

בנקודה הזאת נעצרו רות קנר ושותפיה – המלחינה שוש רייזמן, מעצבת הבמה התלבושות והאביזרים, סיוון ויינשטיין, מעצב התאורה שקד וייס וקבוצת השחקנים האנרגטית, שופעת ההומור והיכולת לרתק עם טקסטים יבשים או עסיסיים ותוססים. וחבל ששם נעצרה – כי בהתייחסות אל העתיד אולי הייתה מוצאת גם את האמירה הנועזת שכל כך חסרה בהפקה החזקה הזאת.

בבל – מפגש חוצה גבולות
התבוננות אל העתיד, ואמירה בוטה בהגזמה גדולה, אפשר היה למצוא במופע-מיצג הפרוע "בבל – מפגש חוצה גבולות", שהוא פרויקט משותף של המרכז לתיאטרון עכו, בניהולו של מוני יוסף, עם תיאטרון טליה ותיאטרון אקס בגרמניה.

"בבל" מספר על חברה אנושית שנדרסה על ידי הקידמה והתיעוש והפכה לחברת הומלסים, שאט אט מתגבשת לחברה חדשה. בהנהגתו של מנהיג כריזמטי ההומלסים יוצאים לדרך שתכליתה לבנות מחדש את מעבורת החלל המרוסקת קולומביה.

למעשה מדובר במעין חזרה פתוחה על עבודה הנמצאת בעיצומו של תהליך גיבושה, ומשום כך לא יהיה זה נכון לשפוט אותה כיצירה מוגמרת. בשלב הזה אפשר לציין כבר את ההשקעה המרהיבה בעיצוב עולמם של כל אחד מההומלסים, ובעיקר באותו מגדל בבל מודרני, שממנו מפגיז אותם המנהיג בפקודות אבסורדיות, והם עצמם מטפסים עליו ונופלים, כמו ק. הקפקאי בדרכו אל הטירה.

שיבוט

לעומת התיאטרליות והחיות של המופע הזה, בצורתו הנוכחית הבלתי משכנעת עד תום, בולטת השלמות העקרה של "שיבוט", המופע המדובר ביותר בפסטיבל, ושמלכתחילה גם הוזכר כמועמד הוודאי לפרס הפסטיבל, כפי שאמנם התברר בסופו של דבר.

"שיבוט" מתאר לכאורה את התפתחות האדם באופן שיניב שנצר, יוצר המופע, מגדיר כ"הזייה מוזיקלית-פלאסטית-פואטית בהשראתן של תרבויות עתיקות ועכשוויות, חלק אותנטיות וחלקן פיקטיביות".

מן הצד המוזיקלי זאת באמת הפקה מושקעת מאוד, המאפילה מכל בחינה שהיא במקצועיות ובהשראה על שאר מרכיביה, ושיאה בתמונת בריאתם של אישה וגבר (אולי הכוונה לאדם וחווה). זה קטע יפה כשלעצמו, והיחיד הנוגע באמנות התיאטרון, ועוצמתו מודגשת בעזרת המוזיקה היפהפייה, מבאלי ויאווה, שמנגן אנסמבל הגמלאן.

עד לתמונה הזאת הקהל נע ונד במחילות חשוכות שמייצגות אבולוציה כלשהי, עובר בין תאי-מיצג שונים, בין אבנים "עתיקות" ועוד כהנה וכהנה אבזרים שפיסלה מיה ינקוביץ` ואשר יוצאים ובאים אל הכוכים והמעברים באמצעות "משתתפים" עוטי מסכות של התפתחות האדם, נוסח "כוכב הקופים". וכדי שלא נשאל למה "שיבוט", הביאו גם את הכבשה דולי המפורסמת, ששרה לנו שיר פרידה (בקולה של בילי הולידיי).

חבר השופטים חלק למופע שבחים מכאן ועד להודעה חדשה, כפי שפרסמנו, אך מפאת כבודם של השופטים, אסתפק בהסתייגות כללית בלבד מהחלטתם ומנימוקיה.

כי כן, המופע הזה איננו תיאטרון, לא במשמעותו המסורתית וגם לא במשמעות של "אחר", ובניגוד לשופטים נראה לי המופע דווקא מצמצם את גבולות התיאטרון, וגם במיטבו "שיבוט" יכול להיחשב כמיצג פסיאודו-מוזיאלי חסר תכלית, שאינו מתגבש לכלל הגד משמעותי ביחס למוצג בו.


מה את חושבת?

מופע-מיצג אחר שהשתתף בתחרות היה "מה את חושבת? – מבחן מיכל היימן מס. 3", שבו שישה מתנדבים בוחנים בעזרת מנחה והקהל סרטים קצרים שיצרו אמני וידיאו שונים.

למעשה, האירוע הזה חורג לחלוטין ממסגרת ה"תיאטרון האחר", ולא נהירה לי ההחלטה לכלול אותו במסגרת התחרות ולא באחת המסגרות האחרות (אירועים, אורחים, ואפילו חלוצים). כי כן זה איננו מופע או מיצג אלא אירוע, מהסוג שהביינאלה של ונציה מתאה בו בדרך כלל.

גם מסגרת חמישים הדקות המוקצבת לו (לשם ה"תחרות") איננה מתאימה לו, כשם שההחלטה להפקיד את ההנחיה בידי פסיכולוגית עיקרה את מהותו העיקרית שהיא בחינה מרתקת של יצירת אמנות.

אני מקווה כי מיכל היימן תמצא את המקום והזמן לקיים את המופע-מיצג המיוחד הזה במתכונת נרחבת, אפקטיבית יותר.

נחלה

המיצג השלישי, מחוץ לתחרות, הוא "נחלה" של הדס אפרת, הבוחן בדרך מקורית את הקשר בין הקרבת היחיד לאפוס הקולקטיב, ובין עם ישראל לאדמתו ולעצם קיומו.

ארבעה שחקנים – דינה בליי, ויקטור עטר, תומר אופנר ואייל זוסמן, קוראים-משחקים – לעתים בו זמנית - קטעי טקסטים מאת פאיירברג, הזז, ברנר, א.ד. גורדון, רחל כצנלסון-שז"ר וחלוצי ביתניה. הרביעייה הישראלית העכשווית פותחת את המופע במוזיקה מרשימה של חיים פרמונט, והדס עפרת חותם את המיצג, כשהוא תלוי בין שמים לארץ בתוך חופת-כילה ענקית וסביבו דבורים.

המיצג מרשים, אך סובל משתי בעיות לא קלות לפתרון: האחת היא העדר הומור בתוך שפעת הטקסטים שגם בהאזנה קשובה היטב הופכת לבליל מלים כמעט חסר פשר.

הבעיה השנייה היא הדבורים, שנראה כי מספרן המועט מנוגד לחלוטין לרעיון העומד בבסיס המיצג – להציג באמצעותו את ממדי ההקרבה. כי כן, כמה עשרות הדבורים (זכרים, לא עוקצים!) אינם יוצרים את אפקט האיום המבוקש על אפרת התלוי במרומי המתקן המרשים. לשם כך היה צריך למלא את הכילה בכמה מאות דבורים, אך נראה שגם מחירן היקר (5 שקלים לדבורה) וגם פגיעותן בתנאי המרתף של אולמות האבירים מנעו זאת.

המכונית

וכך אני מגיע בסופו של סיכום אל הממזר שבממלכת הפסטיבל – "המכונית" של אמיר אוריין עם חברי תיאטרון החדר וקבוצת אורתו-דה.

מבלי להיכנס לעבי הקורה של נסיבות ההחלטה לבטל את השתתפות המופע במסגרת מופעי הרחוב של הפסטיבל (למרות הפרסומים המוקדמים, והפרסום בספר חצי היובל), אפשר בהחלט לומר כי היא הייתה מוטעית מעיקרה.

"המכונית", לטוב או לרע, היא אחד הביטויים המובהקים של מושג התיאטרון האחר, והיצירה היחידה בפסטיבל הזה המעיזה להתבונן בנו עצמנו, גם אם באמצעות מערכת של מראות עקומות ומעוותות.

"המכונית" רחוקה מלהיות יצירה גדולה שיכולה לערער את היסודות המוצקים של החברה שאותה היא תוקפת. אינני בטוח שיוצריה חשבו שזה מה שהיא תעשה. הם בהחלט קיוו לזעזע, להרעיש, להרגיז עם השימוש המוגזם, הצווחני, ב"דם" והמטרת תמונות הילד מגטו ורשה.

אבל דווקא אלה יצרו את התחושה של קינה כואבת על ערכים, מוסר והיסטוריה שנרמסים תחת הכיבוש, יחד עם הנכבשים ה"לגיטימיים" שבקרוב ישכנו מעבר לחומת בטון חדשה.

עשרות צופים התייצבו לצפות במופע המודח שהועלה על מגרש החנייה ע"ש דדו, בכניסה למתחם הפסטיבל הסגור וההומה בליינים, הצגות רחוב ובזארים. ארבעה שוטרים שהוצבו לשמור על הסדר, במקרה של התפרעות, נותרו חסרי תעסוקה, למעט אחד, ששידר ביעילות למוקד את תיאור המופע.

סוף דבר (עד לשנה הבאה)

פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר הוא אירוע מרכזי בהוויית היצירה הבימתית בארץ. הקסם הפסטיבלי מושך אליו ובולע לתוכו את הרצון ואת הנכונות של התיאטרון ושל הקהל גם יחד לחזות בנס היצירה. אפילו אם הרוב המכריע של ההצגות, המיצגים, ההתרחשויות הבימתיות והחוץ-בימתיות שהועלו בעכו בעשרים וחמש שנותיו נשכחו כבר, או עתידים להישכח.

אבל כל אותן הצגות שהמשיכו לחיות ככלות כל פסטיבל, הן העדות המובהקת עדיין נותר בתוכנו החותם המובהק: "תוצרת עכו".


"שיבוט" זכתה בפרס הגדול בפסטיבל עכו
צבי גורן על "ריקוד לבן"
פירוט הצגות הפסטיבל



10/10/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. כואב הלב
יניב , (14/10/2004)
2. התנצלות והבטחה
צבי גורן , (10/10/2004)
1. "מפעל חיינו"
דוד מעיין , (10/10/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע