סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן Smallבמה 3 – ניצנים נראו בארץ
 

 
 


הסתיו אמנם מתעקש להיות קיץ, אבל צבי גורן גילה שלפחות בתחום התיאטרון הישראלי יש סימנים לפריחה עתירת צוף וחוצפה.

פסטיבל שאינו מהלך בגדולות

לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי פסטיבל תיאטרון הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב עתיד לתפוס מקום טוב בשורה הראשונה של העשייה בתחום התיאטרון. בשנה השלישית לפעילותו, בניהולו של איסי ממנוב, כבר ברור לחלוטין שמדובר באירוע בעל פוטנציאל חשוב.

יתר על כן, מדובר במפעל התנדבותי – אולי האחרון שקיים בתחום הזה – אך עם כל התמיהה על כך, ייתכן שדווקא בכך ניתן למצוא את ערכו המיוחד, ודווקא בפתיחתה של שנת הלימודים האקדמית. שהרי ההכנות, החזרות וההפקה נעשו במהלך חודשי החופש, הבחינות והמטלות האחרות.

במשך ארבעה ימים נערך הפסטיבל בבבניין מקסיקו (במדשאה הגדולה ובשבילים הסובבים אותו) וכלל גם ערב הופעות ב"תיאטרון קרוב". הועלו בו 12 הצגות קצרות בנות 30-15 דקות – אחת מהן היא מיצג וידיאו ייחודי – שהתחרו ביניהן על פרס קטן (1,000 ש"ח).

בנוסף עליהן הציע הפסטיבל קבוצה של ארבעה שחקנים צעירים שהכינו, בבימויו של איסי ממנוב, כעשרים מונולוגים, שנועדו להופעה מול צופה אחד ויחיד, תמורת 10 שקלים (וזה גם היה מחיר הכניסה לכל אחת מההצגות).

הצעה מפתה נוספת הייתה בדמות הופעות פתוחות בקפה של בניין מקסיקו, מעין אתנחתא בין ההצגות, על קפה או בירה וכן - שלוש הופעות חוץ-במה של להקות צעירות.

פסטיבל קטן, לא מהלך בגדולות, ובכל זאת מעשיר את הבא בשעריו, אפילו אם היצירות עדיין לא התבשלו עד תום. אבל לא יהיה זה נכון למוד אותן באמת מידה השמורה לפסטיבלים כמו "האחר" של עכו או "הקצר" של צוותא, אפילו אם הציפייה העקרונית היא שהדברים יהיו בתחום המקצועי ולא בתחום החובבנות.

משום כך אולי מיותר לדבר על מחזות טובים יותר או פחות, אלא על כוונות וכיוונים שמעידים על היוצרים – ותולים בהם תקוות להמשך.

מערכונים קיומיים

הצלחתי לראות רק עשר הצגות מתוך תריסר המתחרות ובהן אני יכול להצביע על "בת זונה" מאת אמיר טייכר, "על ראש הגבעה" מאת צבי יוליס, "קופצים" מאת קרן יובל ו"מוכים" מאת רוני אלמוג, כעל מערכונים מסקרנים, שופעי הומור ונגיעות סאטיריות, על מצבו הקיומי של האדם, כאדם.

איה קפלו ביימה יפה את "בת זונה" – סיפורו של ילד שמישהו קילל אותו והוא בוחן את האופציה המזעזעת שאמו באמת זונה. הנער לירון זייד נתן מונולוג כובש ומרתק בהבעה ובמחוות, ועירית קפלן חשפה יותר מתהייה מרתקת על טיב העיסוק של האם כאדריכלית צמרת.

אמיר לביא ביים בהומור תואם את הטקסט המשעשע של צבי יוליס, "על ראש הגבעה". שני אחים יוונים עולים על גבעה בתום המשחקים האולימפיים ומוצאים שם פרה, ובאמצעותה מגלים את הקשר האמיתי ביניהם. את ההצגה גונבת אפרת בורובסקי בתפקיד הפרה – במשחק רציני מרתק של קומיקאית גדולה.

"קופצים" של קרן יובל, בבימוי טוב של אלינור אגם, מעמיד את הזוגיות למבחן התהום הרובצת לרגליו, באמצעות חתן וכלה שלפני החופה מחליטים לבצע קפיצת בנג`י. הדיאלוג הקצר מבוצע בשכנוע רב על ידי מאיה האן וניר נדיר.

אכזבה הנחיל לי דווקא "המטרוסקסואל" מאת ליהיא גלמן, בבימויה של ליבי רן. האכזבה נובעת בעיקרה מכך שהמחזאית לא החליטה – אולי במכוון – מה באמת מעניין אותה. במוצהר היא עוסקת בדמות הגבר החדש ש"שועט ברחובות תל אביב... שאי אפשר שלא להתאהב בו.... או שלא". אלא שלבד ממפרט די משעמם של המטרוסקסואל המפוקפק שבהצגה על הרגליו (וזה נגמר בערך תוך שתי דקות) אין שום טיפול בדמות הזאת ובעולמה – הריק או המלא.

מהצד האחר יש במחזה ניסיון מסוים לטפל בסוגיה "של מי המחזה הזה?", וזאת משום ששתי דמויות – ברמן די מטופש ואישה מאוד אסרטיבית – טוענים לכתר הזה. אלא שחוץ מ"כאילו הברקה" דרמטית אין המחזאית מתייחסת ברצינות לעניין. והמטרוסקסואל? טוב, גם הוא, כמו המחזאית, הברמן והאישה, לא באמת מתעניין וגם לא מעוניין.

לעומת הניסיון הזה בלטה דווקא בדרך הטיפול הניסיוני של הביטוי והמבנה הדרמטי הצגת "מוכים" של רוני אלמוג. בעזרת טקסט מדוד מאוד הוא יצר מערך פשוט לכאורה של משחק-ילדים ב"אבא ואמא", כשאבא מכה את אמא ואת הילדים. המשחק חוזר על עצמו כמספר המשתתפים במשחק (חמישה) ובכל פעם מקבל צבע שונה. בין המשחקים נערכים שני מפגשים זהים, הראשון בין מטופל לפסיכולוגית והאחר בין מטופלת לפסיכולוג (ובמפתיע לא נוספו גם שתי האופציות האחרות לעניין זה).

ההצגה הזאת, כמו מרבית האחרות, נבנתה לא במעט על הבימוי והמשחק – שלצד ההתלהבות הרבה שניכרה בו בלטה גם המקצועיות הראשונית של חמשת השחקנים, זו שמאפשרת להם "לעשות הכל".

אקטואליה ישראלית

שתי הצגות, "חבל על מי שחי" מאת עופר בן שבת ו"Moon Walk" של דפנה קרון ויערה פיק, והמיצג "חוצה ישראל" של עינת גולדסובל-מור, עסקו במישרין באקטואליה הישראלית, כל אחת בדרך מיוחדת ומרשימה.

"חבל על מי שמת", בבימוי משובח של יעל כהן, מוגדר כגרוטסקה אקטואלית, תחפושת נוחה למה שיכול וצריך להיות טרגדיה אקטואלית על מחיר הגוף והנפש שתובעת מצבת המתים שלנו. המשחק של הקבוצה היה ברמה גבוהה, ואינני יכול שלא לציין את הפגישה המחודשת והמענגת עם כרמל בן-אפרים הוותיקה.

"Moon Walk" הוא שילוב של הצגה ומיצג-בתנועה שבו ההצגה והקהל יוצאים לסיור מודרך – בהנחייתה של יערה פיק המנופפת בדגלון קטן של ישראל כדרכם של מדריכי קבוצות תיירים. הסיור עבר בין נקודות שונות ב"נוף" של הקמפוס, כדרך לסיפור גורלו הטראגי של הכפר הערבי שייח מוניס שעל חורבותיו, בין השאר, מתנשא הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב.

לבד מזה שהחופש האמנותי חוגג במופע הזה (וכמה זה מרענן אחרי פרשת "המכונית" של אורתו-דה ועכו), מדובר בניסיון מעניין לטפל בסוגיה הניצבת כמעט בבסיס הנוכחות הישראלית בארצה. אולי בכל מקום, ולאו דווקא מעבר לקו (הקדוש?) הירוק.

במהלך ההצגה שהשתתפתי בה (וזאת ההגדרה הנכונה לתפקיד הקהל כאן) התקיימה לא רחוק הופעה מוזיקלית רועשת של "היהודים"... מה שאיפשר ליערה פיק לאלתר טקסט קולע, גם אם לא כל הנוכחים היו מודעים לכך שמדובר בצירוף מקרים וחשבו שמדובר בהקלטה מכוונת.

המופע הזכיר במשהו את "דיוניסוס בסנטר" של רות קנר שנוצר בשנה שעברה עם הסטודנטים הבוגרים של החוג לתיאטרון. על פניו מדובר באמירה נוקבת אולי אף יותר, אולי מפני שהביטוי האמנותי ראשוני יותר. את הטקסט מעשירים בנוכחות כובשת ארבעה שחקנים המגלמים ללא טקסט את תושבי הכפר, הפליטים, המגורשים, הנרדפים, ובלבוש הלבן שלהם גם רודפים כרוחות רפאים.

"חוצה ישראל", כמו בהמשך ישיר, הוא מיצג מרשים (שנוצר בשיתוף עם החוג לקולנוע) המבוסס על צילום וידיאו שעשה דני לשמן בכביש חוצה ישראל בקטע העובר לרגלי החומה החדשה, שנועדה לגונן על ישראל החזקה. מאחורי המסך שעליו מוקרן הסרטון ניצבת השחקנית חלי מנחם, שנוקבת בעדינות נקבים קטנים היוצרים דמויות פשוטות. מבעד לנקבים האלה מתחיל לזלוג דם, ובשלב מסוים גם שני תלתלי-שיער.

זהו מיצג מהפנט וכואב – שמעלתו הגדולה היא בקו הלחישה, בבכי הכמעט חרישי שבוקע מבעד לסאון המכוניות החולפות. כהיפוך מוחלט של זעקות כמו אלה של "המכונית".

החריגים והמונולוגים הקנויים

שני מופעים חריגים בנוף הצגות התחרות היו "טרנטולה", תיאטרון-מחול מעניין מאת סיגל ברקאי, בכוריאוגרפיה של ענת סייג, והמונודרמה "ואחר כל היה רק במותו" – קטעים מהרשימות הפיוטיות שכתבה הסופרת יהודית הנדל על החיים עם בעלה המנוח, הצייר צבי מאירוביץ` שביים עירא אבנרי, ועם מוזיקה יפה של אודי ברנר.

שני המופעים, בדרכם, מטפלים בדמות שעולמה מתערער – ב"טרנטולה" זאת אישה בשיא חייה הנאבקת על החיים שבנתה עם בעלה, ובמונודרמה של הנדל זו היא עצמה הנאבקת כנגד הכאב המלווה אותה ללא הפוגה אחרי מות בעלה.

אם אצרף לזה שלושה מונולוגים ש"קניתי" ממירי ריין, רועי סרוק ואיתי גנות, אוכל לסכם את שלושת ימי הפסטיבל שביליתי כחוויית-תיאטרון חשובה ומאתגרת לקהל, לא פחות מליוצרים.

ובכל מקרה, להתראות בשנה הבאה.


צבי גורן


חלק מהצגות הפסטיבל יתארחו מדי חודש בתיאטרון קרוב, בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. פרטים יפורסמו בקרוב. עוד על הפסטיבל





25/10/2004   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (7 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
7. חבל על מי שחי
שלומי , (02/11/2004)
6. לאורי
אביטל , (02/11/2004)
5. לאביטל על חבל על מי שחי
אורי , (31/10/2004)
4. חבל על מי שחי.. אלא מה?!
אביטל , (31/10/2004)
3. חבל על מי שחי בלי שום ספק - הצגה אחת טובה באמת - לוין 2
אורי , (28/10/2004)
2. על ראש הגבעה, לא הגיטרה
מיץ , (27/10/2004) (לת)
1. כל הכבוד ל"בת זונה" ול"על ראש הגיטרה"!
ארז , (27/10/2004)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע