סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן הרמת מסך (4) – משלושה יוצאת אחת
 

 
 
יצירתה של ענת גריגוריו מקפיצה את הערב שבו מארח נמרוד פריד אותה ואת דפי אלטבב


אדום בוער
 
שלוש יצירות, דומות באורכן, מרכיבות את ערב "מסך 1", בניהולו האמנותי של נמרוד פריד. פריד, מנהל להקת תמי במרכז התרבות בגינת שינקין, הזמין את דפי אלטבב ואת ענת גרגוריו וביחד עמן העלה ערב מחול הנע בין סאטירה עצמית, שלו, להתבוננות סאדו-מזוכיסטית של אלטבב ביחסי נשים.
 
יצירתו של נמרוד פריד, "סאבטקסט", היא יצירה תיאטרלית לוהטת מאוד, החל בצבע האדום הבוער של התלבושות בעיצוב מצוין של ענבל בן זקן ובתאורה של יעקב ברסי, שיצר מסגרת אדומה לחלל הבמה, והצליח ליצור השתקפות של אור ארגמני על היצירה כולה. את הגוון המיוחד הזה הבליט פסנתר הכנף השחור שניצב בימין קדמת הבמה ועליו ניגנה בהתלהבות רודיקה פויגלמן את הפרליוד מס` 1 מאת באך במשולב עם אלתורים נועזים על מוזיקת בארוק.
 
היצירה מתארת בהומור – אם כי לא כקומדיה – אולפן חזרות של מחול שמנהל אותו אמן אגוצנטרי רודני, פראי כשור בר, שהופך את ספירת הפעמות של התנועה לנהר גועש של הברות, בסגנון להטוטי ג`אז ובביצועו הדליק של השחקן איציק גבאי, שגם נע בגמישות ויוצר דמות בימתית רבת עוצמה.
 
שתי הרקדניות עמו הן שני ברייטנר ואלינור צ`רטוק, טובות ומדויקות בתנועתן, אף כי אין בכוריאוגרפיה עצמה חידוש או עניין כשלעצמו. אולי משום כך "סאבטקסט" היה חיוור כמחול, אך היה יכול להיות סיום נאות לערב.
 
בין סאדיזם למזוכיזם
 
למרבה הצער את המשימה הזאת נתן פריד ל"מתחת לשטיח" של דפי אלטבב, יצירה שנכנעה לתפיסה הנוקשה של מבנה בימתי חיצוני המכתיב את התנהלות המחול. הבמה מעוצבת על ידי אלטבב יחד עם ניני משה ורומי קיסילוב (שגם עיצבה את התלבושות) כשני משטחים נפרדים, המייצגים שתי דירות נפרדות שבכל אחת מהן זוג רקדניות, שמציצות בדמיונן אל המתרחש בדירה האחרת. את הדירה מימין, הקדמית יותר, מאפיין שטיח כהה שמעליו תלויה נורה שהאהיל שלה בהיר. ההפך מזה מאפיין את הדירה משמאל – היא עמוקה יותר, השטיח בהיר והאהיל כהה.
 
היצירה נפתחת בסולו מתיש מימין כשזוג בנות משמאל כאילו מעיף מבט לשם מעת לעת, אך איננו נע. אחר כך יחליף יעקב ברסי את התאורה ויאיר את הדירה העמוקה, לדואט סתמי של השתיים. כשיחזיר את האור לדירה הראשונה תצטרף רקדנית שנייה כשקולר כלבים קשור לצווארה.
 
מכאן ואילך היצירה נעה בין סאדיזם למזוכיזם, ובהמשך גם לזליגה של הרקדניות בין החדרים. הרעיון בכללו נתקע בדרך בגלל ההתעקשות על מבנה פנימי שנכנע לחיצוני, ולא מעט בגלל השבלוניות של התנועה והביצוע של ארבע הרקדניות, מירב דגן, מרים אנגל, שלי לאוטמן ודפנה מירו. גם הפסקול של איתמר צור לא הצליח להרים את היצירה.
 
בין ערות לשינה
 
לעומת זאת "בהקיץ", יצירתה של ענת גריגוריו, שפתחה את חלקו השני של הערב, התגלתה מהר מאוד כמחול ברמה גבוהה, שמצליח לממש את הרעיון שלו - ליצור מציאות של המצב המעורפל בין ערות לשינה.
 
גריגוריו מצליחה לעשות זאת בעזרת חמישה מרכיבים מעולים, ובראשם הכוריאוגרפיה המקורית שעיצבה שהייתה מרגשת מאוד בהתנהלותה ומרתקת באינטימיות המיוחדת שלה.
 
המרכיב השני הוא עיצוב הבמה של אלון בירגר, שבנה מערכת "ריהוט" משלדי ברזל מעוותים של שלושה כסאות ושולחן בגבהים שונים, ושני חצאי אהילים השופכים חצאי אור. העיצוב הזה, יחד עם התלבושות הטובות שעיצבה איילת שקד, הפך בידי גרגוריו ושותפיה, יוני סוטחי ועידו תדמור, לרקדן הרביעי ביצירה.
 
המרכיב השלישי הוא התאורה של יעקב ברסי שהצליח לעצב תנועת-תאורה סוגסטיבית מאוד, שיש לה כוריאוגרפיה פנימית הפועלת על המתרחש תחתיה ועל תחושת הצופה. כתאום זהה לתאורה היה הסאונד שעיצב מיקי פטיש,שפעל כרחש הלילי, כהבהקי חלום, המניע את מצב ה"בהקיץ" הבלתי מוגדר, אותו רגע קטן, זעיר שהמרכיב החמישי של היצירה, שלושת רקדניה הופכים אותו למוחשי, מותחים אותו אל מעבר לזמן הקצוב שלו, ובוחנים בתנועתם וברגישותם את המחבר ערות לשינה, חלום למציאות, ושב ומפריד אותם לתרדמתם.
 
והרקדנים, למען האמת, הם הקלף החזק של התנועה הקסומה שיש ביצירה הזאת, החל בענת גריגוריו עצמה, שיד אחת שלה לכודה תמיד בתוך השרוול הארוך, למעט בקטע המדהים כשגרגוריו נותרת חשופה לחלוטין, פגיעה ובעיקר ארוטית. אולם עיקר תנועתה של גריגוריו אינטימית מאוד, והיא נפלאה בדואט עם המטוטלת החלומית שיוצר עידו תדמור, הרקדן המושלם ביותר, בעל נוכחות בימתית מחשמלת, מהרגע הראשון הפאסיבי לחלוטין של מצב השינה-חלום. בהמשך ועד לסיום תדמור מצליח להטעין את היצירה כולה ברטטים זעירים אפילו כשזה נוצר בתנועה גדולה.
 
הצלע השלישית של הטריו הוא יהונתן סוטחי, אחרי היעדרות ממושכת מדי מהבמה (בדומה לתדמור), והוא אולי הרקדן ה"טבעי". כל תנועה שלו נראית כנובעת מתוך המצב הנראטיבי-כוריאוגרפי. סוטחי מצליח יפה להתחבר אל הווירטואוזיות של תדמור, ונספג אל הרוך הנשי של גריגוריו, ושלושתם יחד יוצרים את תמונת הטריו המושלמת של חלקה המסיים של היצירה.
 
בסיכומו של דבר "בהקיץ" של גרגוריו על כל מרכיביו מקפיץ את הערב הזה ומעניק חוויית מחול אמיתית. 

למועדי מופעים >

06/12/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע