סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
כתבה
 
מאת: צבי גורן דבורה ברטונוב 2010-1915
 

 
 
דבורה ברטונוב, כלת פרס ישראל למחול 1991, נפטרה ביום שני. בת 95 הייתה במותה


מהבולשוי לחולון
 
דבורה ברטונוב, רקדנית, כוריאוגרפית, חוקרת ומורה למחול, הייתה דמות מרכזית ומיוחדת בעולם המחול של ארץ ישראל לפני קום המדינה ואחריה, לצידן של דמויות מיתולוגיות אחרות בתחום המחול כמו מרגלית אורנשטיין ובנותיה יהודית ושושנה, נעמי אלסקובסקי, גרטרוד קראוס, מיה ארבטובה, שרה לוי תנאי, זכרן לברכה, ותבל"א ירדנה כהן, שקיבלה עתה את פרס ישראל למחול יחד עם המרכז למחול סוזן דלל.
 
ברטונוב נולדה בטבליסי ב-1915, במהלך סיור הופעות של הוריה השחקנים מרים ויהושע ברטונוב, שלימים הצטרף ל"הבימה" במוסקבה. אז, כשהייתה בת שמונה, החלה ללמוד בבית הספר של הבולשוי, וגם הופיעה במסגרת להקת המחול הנודעת. לימים סיפרה על הופעתה הראשונה כתלמידה יחד עם עוד כ-40 תלמידים בתפקיד "ים", כלומר מתחת ליריעת בד גדולה. כאשר אביה בירך אותה על הבכורה שלה, סיפרה, היא תמהה על כך, והוא הסביר לה כי אמנויות התיאטרון והמחול הן עבודת צוות, ועל השחקן והרקדן לתרום לצוות. ובכל מקרה, הוא הוסיף ובירך אותה כקולגה!
 
ב-1928 הגיעה לארץ ישראל עם הוריה ואחיה שלמה ולהקת הבימה, ובמהלך ביקור בדגניה קיימה את הופעתה הראשונה עם מופע סולו "הרקדנית הקטנה". אחר כך, במסיבה לכבוד הבימה, כבר ביצעה בגרסה סולנית משלה את ריקוד הקבצנים מתןך "הדיבוק". את הגרסה הזו גם רקדה בניו יורק ולימים, בעשורים האחרונים לחייה, שבה והופיעה עם המחול הזה שהפך למזוהה איתה ועם אמנותה המיוחדת.
 
כאשר הבימה יצאה לאירופה, בתום מסע ההופעות הראשון בארץ ישראל, היא הצטרפה ללהקה, וכאשר הגיע מועד הנסיעה של התיאטרון לארצות הברית היא נשארה ללמוד בברלין אצל המלחין קרל אורף והכוריאוגרף קורט יוס. כדי לממן את לימודיה הופיעה בסלונים פרטיים, ובתום הופעתה בביתו של אלברט איינשטיין הוא כינה אותה “הסוסון הטוב ביותר באורווה". ואחר כך גם המשיכה ללמוד באנגליה, בבית הספר למחול דלינגטון הול, בניהולם של יוס וסיגורד לידר. בעידודו של יוס השתתפה בתחרות המחול הבינלאומית בפריז וזכתה בפרס ראשון על עבודותיה "דמויות בחתונה" ו"הנשף הראשון".
 
יוס גם הציג אותה בפני מארי רמבר, ובאחת ההופעות שערכה בחסותה הכירה ב-1936 את עמנואל בן-גוריון, בנו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, והם נישאו כעבור שנה ברחובות. לאחר שנה נולד בנם עידו, שהיה שחקן, מתרגם, משורר ומחזאי. באמצע שנות ה-60 היא עברה עם משפחתה לחולון, סמוך לביתו של אביה יהושע ברטונוב, חתן פרס ישראל ב-1959, שכבר הפסיק לשחק.
 
במרתף הבית הקימה דבורה ברטונוב את הסטודיו שלה, ושם גם החזיק בעלה את הספרייה העשירה של הספרים וכתבי היד שירש מאביו. אלא שמהר מאוד קדרו הימים, תחילה כאשר אביה, זקן שחקני ישראל, נפטר ב-1971, כשהיה בן 92, ואחר כך כאשר בנה עידו שלח יד בנפשו ב-1972, כשהוא בן 35. כעבור חמש שנים נפטר גם אחיה שלמה, וב-1986 נפטר בעלה.

ברטונוב-ענק.jpg
דבורה ברטונוב. מימין - צילום: מיכאל כהן, משמאל - תמונה מאלבומה של ברטונוב

מסורת של תיאטרון ומחול
 
פעילותה של דבורה ברטונוב כרקדנית נמשכה עד 1970, והכוריאוגרפיה האחרונה שיצרה הייתה ב-1979 עבור להקת בת שבע. 15 שנה אחרי פרישתה מהבמה, והתמקדותה בהוראה, חזרה ברטונוב להופיע עם גרסה חדשה של "ריקוד הקבצנים" בוועידה התשיעית של לימודים יהודיים באוניברסיטה העברית, ואחר כך בחגיגות ה-70 של הבימה. ב-1991 נענתה ברטונוב להזמנתו של גרי בילו, והופיעה בהצגת בית צבי "השפעת קרני הגמא על ציפורני החתול". שנה אחר כך שיחקה ב"חסד מופלא", סרטו האחרון של עמוס גוטמן.
 
כעבור שנה חודש הקשר המיוחד בינה לבין דניאלה מיכאלי, שהייתה תלמידתה בנעוריה, אך אכזבה אותה כשבחרה ללכת לכיוון הריקוד והתיאטרון. "הקשר התהדק ממש כשניהלתי את הרמת מסך, והנושא של האירוע ב-1994 היה 'שלום לפליני'. הצעתי לה להופיע, ובמהלך השיחות בינינו דיברנו על אביה, על בדידותו אחרי שכבר לא היה יכול ללכת כהרגלו מדי יום להבימה. העבודה התחילה עם חיקוי שלו, ודיברנו על הצורך של העברת שרביט באמנויות הבמה, והצעתי שאזמין את אחד מתלמידי לשעבר, עידו מוסרי בן ה-17 אז, להופיע איתה. שניהם הסכימו ויצרנו את היצירה 'עם כיבוי האורות', שעימה הם המשיכו והופיעו”.
 
ב-1996 ברטונוב גם הופיעה ב "שק של געגוע", שהתבסס על קטעים מהאוטוביוגרפיה שלה, בעיבודה ובבימויה של דורונה בן דור. וב-2001, כשהייתה בת 86, נערך לכבודה המופע של דניאלה מיכאלי "שלום לבמה", שהועלה באולם הבימרתף ע"ש  אביה. מיכאלי מספרת כי למרות שכבר שברה את הירך היא הפתיעה את הקהל שבא לכבדה ביום הולדתה ה-90, במסגרת פסטיבל אישה, בתיאטרון חולון. “כאשר קבוצת הבנות של 'שירת העצבים' רקדו ושרו קטע שדן אלמגור התאים לו טקסט על חייה, היא קמה לפתע והצטרפה לריקוד".
 
"היא לא הייתה רקדנית רגילה. היא יצרה דמויות ותכנים בהתאם למה שלמדה אצל קורט יוס ובמסעותיה לגאנה (1960, 1968) ולהודו (1966). היא ידעה לחבר את המסורת של תיאטרון שאותה הביאה מהבית עם המסורת של תנועה מספרת, שאותה למדה וחקרה. כשרונה המיוחד היה בעיצוב המימיקה של הדמויות, בביטוי הרגשי שלהן ובהזדהות שלה עימן. והיא הייתה מוזיקלית מאוד, כפי שניתן לראות בהתבוננות ברגליה, בתיפוף הקצבי, ובזרימה של תנועתה”.

   

 
"בשבילי הילד הוא האמן"
 
ברטונוב עצמה תיארה את עבודתה כעיצוב דמויות כפי שהן נגלות בתמציתן באמצעות מחווה, ריקוד, דרמה, סגנון והיתוך של מרכיבים לאומיים, אנתרופולוגיים ואתנוגרפיים. במהלך השנים היא גם השתתפה בשיעורים של משה פלדנקרייז, והיא סיפרה: "באחת הפעמים שנסעתי להופיע בפריז, לייצג את ישראל, עבדתי איתו באופן פרטי שלוש פעמים בשבוע מספר שבועות. בסוף לפני ההופעה הוא אמר לי משפט כזה: תעשי מה שאת יכולה ולא מה שאת רוצה. ואז אני הבנתי: הרצון הוא מבלבל וגם לא יציב. אני צריכה לפתח את היכולת, ואז ארצה מה שאני יכולה ואוכל מה שארצה. אם את לא יכולה לקבל מה שאת רוצה, לכי מזה. זה לא עניין של עקשנות, עקשנות זה במקום אחר לגמרי, העקשנות זה עם עצמנו. למשל, לא תמיד יש לי חשק לעבוד אבל אני אעבוד בלי חשק. העקשנות זו מודעות לצורך, ויחד עם זאת לדעת לוותר זה הרבה יותר גדול מאשר לנצח".
 
את המסר הזה המשיכה ברטונוב להעביר לתלמידיה הרבים, והיא ייחסה חשיבות מיוחדת  להוראה לילדים, כפי שהסבירה לא אחת, “בשבילי הילד הוא האמן, ואולי מוטב להגיד: מן הראוי הוא שהאמן יהיה דומה לילד. השיטה שלי היא ללמד את הילד לאהוב את עבודתו. אין טעם להתנועע בלא יודעים. הטכניקה מתחילה כבר בשיעור הראשון. על הילד להבין מה הוא עושה ותוך כדי הבנה הוא ייהנה מתנועותיו. יש ואני מלמדת בלי ליווי מוזיקלי – על הילד לעבוד לפי הקצב שלו. וכך, לאט ובהדרגה, אני מגיעה ליסוד: הבלט הקלאסי. לעולם איני מלמדת מה שאני רוקדת. עלינו ללמד מה שאנו יודעים – לא מה שאנו עושים”.
 
במהלך השנים פרסמה דבורה ברטונוב את הספרים "מסע אל עולם הריקוד", “ריקוד אלי אדמה: מסע לימוד בגאנה", “ריקוד אלי אופקים: מסע בהודו", ולפני חמש שנים את האוטוביוגרפיה שלה "מאחורי הקלעים של הנפש". כמו כן כתבה מאמרים רבים והרצאות בנושאי המחול. ב-2003 הפיקו דן ונואית גבע את הסרט "שלכת", שבו סוקרת ברטונוב את מהלך חייה, אמנותה והטרגדיות האישיות שליוו אותה ב-30 השנה האחרונות.
 
בבוא ההודעה על פטירתה, זמן קצר אחרי שחגגה עם ידידיה את יום הולדתה ה-95, פרסמה לימור לבנת, שרת התרבות והספורט, את ההודעה הבאה: "עולם המחול כולו איבד היום את אחד מעמודי התווך שלו. ברטונוב ז"ל היא ממניחי היסודות של המחול הישראלי. בעשרות השנים בהן הופיעה על הבמות החשובות בעולם, ולאחר מכן, כשהתמקדה בהוראת המחול ובחקר התחום, היא תרמה תרומה אדירה לקידום ענף המחול בישראל".
 
יהי זכרה ברוך.


21/04/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע