סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן בימות לונדון – אביב 2010 (1)
 

 
 
ברשימה הראשונה סוקר צבי גורן ארבע הצגות מרתקות המעלות את רף האיכות בווסט אנד


כולם היו בני - קלאסיקה בלתי נלאית
 

במהלך השנים פיתחתי לעצמי כללים לבחירת ההצגות שאראה בלונדון במהלך ביקור של ימים ספורים, ובראשם זהות השחקנים והבמאים. זה הקריטריון החשוב מכולם, כי באמצעותו אני מגיע למחזות חדשים, לפרשנויות חדשות למחזות הקלאסיים מיוון ועד אלה שנכתבו במאה ה-20, ונחשבים כקלאסיקה של התיאטרון.
 
ההצגה הראשונה שבחרתי בהתאם לכך הייתה "כולם היו בני" (All My Sons), המחזה השני של ארתור מילר, והראשון שזכה להצלחה ונחשב בעיני רבים כתחילת דרכו כמחזאי האמריקאי החשוב ביותר במאה ה-20.
 
עלילת המחזה מביאה את סיפורו של ג'ואי קלר, יצרן מכשורים מכניים, שלפי הוראתו הועברו מוצרים פגומים של מפעלו לצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה, ויותר מ-20 חיילים נהרגו בשל כך. כתיבתו של מילר במחזה הזה מושפעת ממחזותיו של איבסן, וכמוהו גם מהקלאסיקה היוונית, והוא בנוי כמהלך של חשיפה איטית של סוד.
 
מילר רואה בו מחזה מוסר, לאו דווקא במשמעות של מידות, אלא כדרמה של אדם שאינו יכול להודות בקשר החי שלו עם הסובב אותו, בביתו, בחברה, ואפילו עם האומה האמריקאית, ובאחריות האישית שלו כלפיהם.
 
המחזה הועלה לראשונה בינואר 1947 בהפקה מסחרית בברודוויי, בבימויו של איליה קאזאן, וזכה להצלחה גורפת, לפרס מבקרי הדרמה וגם להתקפות של חוגים לאומניים וכלכליים שהאשימו כי הוא אנטי אמריקאי, אנטי קפיטליסטי, ועוסק בתעמולה קומוניסטית.
 
הביקורת המשבחת וההתנגדות הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמחזה בכל פעם שהוא מוצג, וכמעט תמיד זה יוצא בצירוף מקרים עם אירועים אקטואליים המעניקים לו את מושג ה"כאן ועכשיו" המסביר את נהירת הצופים לראותו, וכל פעם מחדש. כך גם אצלנו, ואני מניח שאם הוא יועלה עתה באחד התיאטרונים יצביעו עליהם כאנטי ישראלים וכיו"ב. אולי גם יהיו מפגינים.
 
שלושה שמות, בנוסף על ארתור מילר, שכנעו אותי לשוב ולראות את ההצגה המועלית בתיאטרון אפולו הגדול בלב הווסט אנד של לונדון. אלה היו שמותיהם של דייוויד סושה וזואי ואנאמייקר, כג'ואי קלר ואשתו קייט, ושמו של הבמאי, הווארד דייוויס, שלפני עשר שנים כבר ביים בהצלחה את "כולם היו בני", באולם קוטסלו הקטן והאינטימי של התיאטרון הלאומי.
 
הגרסה החדשה שלו כבר מועלית בהפקה גדולה ומרשימה, עם תפאורה, תאורה ואפקטים שבדרך כלל אופייניים להפקות התיאטרון הלאומי. ולא בכדי, כי דייוויס הוא כיום במאי-בית של התיאטרון הלאומי, ובשנים האחרונות כבר התענגתי על עבודת הבימוי שלו שם, "האֶבל יאה לאלקטרה", “שמש בוגדנית" והשבוע גם "המשמרות הלבנים" של מיכאיל בולגקוב, שאכתוב עליה ברשימה הבאה.
 
כמו בכל אחת מההצגות האלה, גם ב"כולם היו בני" שב דייוויס ומראה את כוחו ביצירת תמונות מרשימות, ובתוכַן, כמו לב פועם בחוזקה, משחק משובח שהוא משיג מהלהקה ומכוכביה. בראש צוות "כולם היו בני" ניצב דייוויד סושה, המגלם את ג'ואי קלר כצוק איתן, כמעט כמאפיונר שיודע לשמור על מצפונו "נקי", אך בסופו של דבר מתפורר, בקולו, בגופו ובמבע עיניו שהפחד מסתתר בהן מאז האסון שגרם, ומאז שאחד משני בניו יצא לפעולה ולא שב, והוא מוגדר כנעדר.
 
לצידו של סושה ופרטנרית מושלמת, זואי ואנאמייקר המרגשת בתפקיד אשתו קייט, הנאחזת עד טירוף באמונה שהבן הנעדר חי ועתיד לשוב. ברגעים רבים היא כמו פרפר רוטט, ובקולה נשמעת מעין קינה כבושה על ג'ואי ועל עצמה.

חלום-על-הכלב-ענקית.jpg  
ג'נט זוסמן ואריון באקארה ב"חלום על הכלב". צילום: יח"צ

 
חלום על הכלב – נקמה ונחמה בדרום אפריקה
 
ההצגה השנייה שהלכתי אליה בזכות שם מושך – זה של השחקנית ג'נט זוסמן - היא הצגה קאמרית של מחזה מדרום אפריקה מאת קרייג היגינסון, שכמו במחזה של מילר, ובאלה שהשפיעו עליו, את עלילתו מניעה הופעה מפתיעה של דמות מהעבר. במחזה הזה מדובר באיש שחור, בן 33, החוזר אל החווה של הזוג הלבן שבה גדל כבנה של שפחתם, עד שערב חתונתם כלתו נטרפה על ידי כלבו המטורף של בעל החווה.
 
הוא מגיע לחווה ביום האחרון לשהותם בה של בני הזוג הקשישים, כדי לחשוף מה קרה באמת לכלתו. הוא גם הבעלים החדש של החווה הגדולה. עיקר המחזה הוא דיאלוג קשה בין הצעיר השחור לבין פטרישיה, האישה הלבנה שגידלה אותו כבן ומימנה את לימודיו בבית הספר שאליו שלחה אותו.
 
אבל לא פטרישיה היא מושא הנקמה של הצעיר, שבינתיים התחתן, השלים את השכלתו ויש לו כבר שתי בנות. הנקמה המבוקשת היא מבעלה, ריצ'רד, שהאמת על מעלליו ופשעיו נחשפת במהלך ההצגה וחושפת את עולמה, את סבלה המתמשך ובעיקר את עוורונה של פטרישיה. מבעד לסיפור האישי ניתן למצוא את גם את הסיפור הגדול יותר של האפרטהייד.
 
בתפקיד הזה משחקת, כאמור, ג'נט זוסמן, שחקנית ותיקה נפלאה, ילידת דרום אפריקה. אמה, הלן זוסמן, הייתה שם אחת ממנהיגות התנועה הלבנה שהוצאה אל מחוץ לחוק בגלל שפעלה נגד האפרטהייד. ג'נט זוסמן הייתה אחת השחקניות הבולטות בלהקת שקספיר המלכותית, וכאשר האפרטהייד התבטל מיהרה לשוב לארצה ולשחק שם.
 
מעת לעת היא שבה לשחק בלונדון לשמחתם של המבקרים המעריצים, וכך גם הפעם. ואמנם יש סיבה טובה לשמחתם כי זוסמן מרתקת בדקויות העיצוב של פטרישיה, החל בצער הפרידה מהחווה שקיבלה מאביה כמתנת נישואין, דרך מערכת הגילויים הרגשיים נוכח האשמותיו של האורח, העלאת הזכרונות, וכלה בהתעמתות שלה עם האמת על חייה ובעיקר ביחס לבעלה.
 
למרבה הצער ההצגה כבר יורדת, ומה שנותר לי זה רק לקוות כי יימצא מי שיעלה אותו אצלנו – ויעורר קצת רעש פוליטי מקומי – עם אחת השחקניות הנפלאות ביותר שיש לנו (השם שמור בלבי...) שמחכה לתפקיד כזה.
 
אנרון – חטאי הממון האמריקאי
 
אחד הלהיטים הגדולים של הווסט אנד היא ההצגה המתארת את לידתה ב-1985, צמיחתה המטאורית ונפילתה בסוף 2001 של ענקית האנרגיה מטקסס "אנרון". פשיטת הרגל המדהימה שלה חשפה מערכת שכל כולה תאוות ממון על חשבון תאבי ממון ושחקני בורסה ומניות, וזה כולל את יותר מ-20 אלף עובדי החברה, בשיטות של הונאה מתוחכמת וללא נקיפות מצפון.
 
24 ימים בלבד נדרשו כדי להכריז על פשיטת הרגל של החברה, שהייתה השביעית בגודלה וצמיחתה המטאורית כספקית גז טבעי וחשמל, והקמת מפעלים, נמשכה 16 שנה. המודל העסקי שזכה לשבחים מכל עבר במהלך פעילותה התגלה לא רק כבניין קלפים שמתמוטט במהירות, אלא מודל מדהים עוד יותר של הונאה מתמשכת הנבנית על השאיפה המוכרת כל כך של האדם לעשות כסף קל.
 
ארבעה אנשים עמדו במרכז הפרשה שעלתה לרבבות העובדים באובדן 1.2 מיליארד דולר של קרנות הפנסיה וההשקעות שלהם, בנוסף על בעלי המניות הרבים. הארבעה היו מייסד החברה קנת ליי, ידידם האישי של נשיא ארצות הברית ושל מושל טקסס ששמם ג'ורג' בוש, ועימו המנכ"ל סקילינג שמיהר לפדות מניות בסך 66 מיליון דולר ברגע האחרון, מנהל החשבונות הראשי, פאסטו, וכן קלודיה רו, מי שהייתה יד ימינו של המייסד אך המנכ"ל הרחיק אותה מ"קבינט" הניהול ובכך הציל אותה מהמשפט. גזר הדין קבע 45 שנות מאסר לליי, שמיד מת מהתקף לב, 24 שנות מאסר לסקילינג, ועשר שנים לפסטו, שהומתקו לארבע בזכות הסיוע המיוחד שנתן לתביעה.
 
לוסי פרבל, מחזאית אנגלייה צעירה שזה המחזה השני שלה, כתבה את המחזה המבריק על הפרשה, והבכורה שלו בברודווי נסגרה מהר אחרי שהביקורת נחרדה מהתמונה המדהימה שהמחזה מצייר על ערכים מקודשים כמו ממון, והגאווה הלאומית שלהם נפגעה שעושה את זה מחזאית אלמונית מבריטניה.
 
אבל מה שלא קרה בניו יורק של וול-סטריט התרחש לפני שנה בפסטיבל צ'יצ'סטר כאשר הועלתה שם ההצגה, בבימויו המשוכלל של רופרט גולד, אחד מבמאי התיאטרון והאופרה המוערכים בלונדון, ומייסד להקת התיאטרון הנודד הדלונג. הוא העמיד הצגה שיש בה הכל – משחק משובח של שחקניו הראשיים ושל הלהקה הגדולה, תפאורה ואפקטים מצוינים, כוריאוגרפיה ומוזיקה המעשירים את המחזה בפזמונים ותנועה "אמריקאיים".
 
פרשת נפילת הבנקים הגדולים בארצות הברית ובאירופה, אחת מהתוצאות המאוחרות של פרשת אנרון, הבטיחה כי לפחות בצ'יצ'סטר ההצגה תיצור את הבאז הרצוי. וכך אמנם קרה, וההצגה המשיכה את הצלחתה ברויאל קורט בכיכר סלואן של לונדון, ומה שנחשב כבר לנצחון התיאטרון האנגלי שכנע את המפיקים להמשיך הלאה ולהביא אותה לווסט אנד, ולהיט קופתי משובח ומרתק נולד.

להחזיק-אותו-ענקית.jpg 
גאי אדמונדס (מימין) ומאט זמרס ב"להחזיק את האיש". צילום: יח"צ
 
להחזיק את האיש – אהבה ומוות בסידני
 
ההצגה הרביעית שראיתי בווסט אנד היא Holding The Man, יבוא של להיט אוסטרלי גדול המבוסס על ספר הזכרונות של שחקן אוסטרלי, טימותי קוניגרייב, על חייו הגאים עם בן זוגו ג'והן קליאו. כמו הספר כך גם המחזה שכתב טומי מרפי שופע הומור – החל מזה המאפיין את קהילות הגאים, במערכה הראשונה בעיקר, וכלה בזה המאפיין את המגננה האנושית ביחס למצבים דרמטיים, מחלות ומוות, במערכה השנייה.
 
הסיפור המתגלגל חושף את התפתחותו המודעת של טים, כבר מילדותו, לנטייתו ההומוסקסואלית, ואת דרכו לכבוש את לבו וגופו של ג'והן, להוציא אותו מהארון, ולקיים עימו זוגיות הדוקה שבאחד הימים נפרצת וטים מחליט להיפרד מג'והן לתקופת ניסיון. אלא שהסדק שנפרץ בחומה היה כרטיס הכניסה של נגיף ה-HIV, המוצא את משכנו בגוף שניהם. איחודם מחדש הוא תחילת המסע אל הקץ.
 
המחזה בנוי כקונצרט לשני כוכבים בתפקידי טים וג'והן ועוד ארבעה שחקנים בעשרות תפקידים אפיזודיים, והבמאי דייוויד ברתולד העמיד אותו בהתאם כמתרחש בחדר הלבשה גדול, שהשחקנים מחליפים בו, וגם מאחורי הקלעים, תלבושות, פאות ודמויות בקצב מטורף, בזריזות, ביעילות ובממזריות של "שחקני דראג".
 
מאט זמרס בתפקיד ג'והן מעצב דמות מעניינת המתפתחת בהדרגה מהיכרות עם טים, נטולת עניין, אל אהבה עמוקה אליו, ואל המוות הכואב לצדו של טים. בתפקיד הזה מככב גאי אדמונדס, המתפקד למעשה כמספר ומוליך את הצופים בנסכי הדמויות וסיפורו. אדמונדס נראה כמי שיככב יום אחד בתפקיד דייוויד בקהאם אם ייכתב עליו מחזה. הוא מלא חן ועובר בקלילות ממצבים של תום ילדותי, התעוררות מינית ראשונה, חיזורים, בגידה ואהבה.
 
בלונדון יש כיום מספר רב של הצגות המטפלות בנושא המגדר המיני, בתיאטרון הלאומי, בתיאטראות רפרטוארים אחרים, בווסט אנד ובפרינג'. הקהל נוהר אליהן כאילו הן מצעד גאווה מתמשך, כפי שהסביר לי בהפסקה האנגלי הצעיר שישבתי לידו וצחוקו במהלך ההצגה החריש את אוזניי. אבל כמוני גם הוא מחה דמעות בסופה.
 
בסופו של דבר, ארבע ההצגות האלה בווסט אנד שבו והזכירו לי כי מדובר בבירת התיאטרון הגדולה ביותר, ובתיאטרון הרפרטוארי הגדול ביותר, שיש בו הכל ומכל דבר – מחזות זמר, הצגות יחיד, מחזות קלאסיים, מחזות נסיוניים, הצגות אורחות, להיטים וכשלונות.



16/06/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע