סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן בימות לונדון – אביב 2010 (2)
 

 
 
ברשימה השנייה מדווח צבי גורן על אהבה ומלחמה בארבע הצגות של התיאטרון הלאומי המלכותי


המשמר הלבן – בין מוסקבה לברלין
 

חיבתם של אנשי התיאטרון האנגלי לכל מה שמדבר, שר, רוקד ומספר על רוסיה כבר הפכה מזמן לשם דבר. הפסיכולוגיה עדיין לא הגיעה למסקנות ביחס לתחושת "המולדת הרחוקה" המפעמת בקרב אנשי רוח, אמנים, היסטוריונים ופוליטיקאים. יש האומרים שזו מין רומנטיקה המבטאת געגוע למשהו פראי, אנושי, שאינו קר, מהוקצע ומנוסח באוקספורדית וגדל בחממה של קיימברידג'.
 
תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, התיאטרון האנגלי אוהב מחזות רוסיים. צ'כוב בכלל נחשב כבר מזמן לאנגלי. התוצאה בכל מקרה היא רצף הצגות הנמשך דורות רבים, ובדרך כלל עם מיטב כוכבי הבמה האנגלים, ואיכשהו תמיד זה עובד טוב, לפחות, ואפילו מצוין. וכך קרה גם הפעם עם הצגת גרסה אנגלית חדשה של אנדרו אפטון למחזה "המשמר הלבן" מאת מיכאיל בולגקוב.
 
קורותיו של המחזה הזה יכולים לשמש נושא למחזה בפני עצמו. בולגקוב כתב תחילה רומן שפורסם בהמשכים, עד שהשלטון הסטאליניסטי הצעיר התערב ומנע את פרסום סופו (הרומן השלם התפרסם רק אחרי מותו של סטאלין). אבל ב-1926 בולגקוב עיבד מהרומן מחזה בשם "ימי הטורבינים", שהועלה בתיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי, וזכה להצלחה גדולה, עד שבעקבות הערה שלילית של סטאלין ב-1929, נגזר על הורדתו מהבמה יחד עם שלושה מחזות אחרים שלו. 
 
ואז יום אחד ב-1932 שאל סטאלין למה הורידו את ההצגה שהוא אהב, והיא חזרה לבמה כלהיט ענק שרץ כ-800 פעמים עד ספטמבר 1938. סטאלין, כך מספרים, ראה אותה כ-26 פעמים. הנסיונות להבין את התהפוכות של סטאלין הסתכמו בהערכה כי מה שמצא חן בעיניו זה הרעיון שהמחזה מתאר למעשה את נצחון הקומוניזם על האינטליגנציה.
 
עלילת המחזה מתרחשת בקייב במהלך מלחמת האזרחים שהתנהלה בעקבות המהפכה הבולשביקית ותוך כדי השנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה. אל בית משפחת טורבין נאספים תומכי המשטר המלוכני שהופל. במרכז ניצבים לנה ושני אחיה. בעלה הוא סגן שר המלחמה של ההטמן, ראש ממשלת הבובות של אוקראינה, שקמה בחסות גרמניה.
 
בחוץ שורר תוהו ובוהו, כשמצד אחד נלחמים על העיר אנשיו של פטליורה, רב הטבחים, ומהצד האחר מתקרב במהירות הצבא האדום של לנין וטרוצקי. אבל בבית פנימה מתכנסת מיטב האינטליגנציה הרוסית-אוקראינית. הם שותים וודקה, שרים, מתווכחים על מים, אדמה, רוח ואש, ומחזרים אחרי לנה היפה שבעלה נמלט לברלין. אבל  כשהמלחמה כבר חודרת אל הבית פנימה היא הורסת את האידיליה.
 
הווארד דייוויס, שביים את "כולם היו בני" בווסט אנד, נחשב כיום למומחה בבימוי מחזות רוסיים גדולים. לאחרונה עשה זאת בתיאטרון הלאומי האנגלי עם "שמש קטלנית", ועתה הוא שב אל החברה והדמויות הקרובות כל כך ללבו, ויוצר הצגה מרתקת המתארת כפארסה-מלודרמה את הימים האחרונים של נאמני הצאר בקייב. וכאשר המבקרים האנגלים מתלהבים הקהל נוהר.
 
מה שמרתק בהצגה של דייוויס, לבד מהתפאורה הנהדרת המנצלת את מיטב האפשרויות של בימת אולם ליטלטון, זה המשחק הקבוצתי המושלם של הלהקה הגדולה. בתוכה בולטים ז'וסטין מיטשל, יפה, מלכותית ונשית בתפקיד לנה, פיפ קרטר המקסים כאחיין צעיר המגיע במפתיע ומתאהב בה כמשורר מתחיל. מתחרה בו קונלת' היל כשלישו של ההטמן, וחיזוריו העקשניים אחרי לנה משלימים באיכותם הקומית את התמודדותו עם המצב הפוליטי. פול היגינס מרתק כקפטן נמרץ במשמר הלבן, אנטוני קאלף מצחיק כהטמן האוקראיני המפוחד, וניק פלטשר הוותיק והנפלא כפיודור, שרתו האישי.
 
אחרי המסיבה – תהיה מלחמה?
 
ביוני 1939 עלה בלונדון המסך על המחזה After The Dance מאת טרנס ראטיגן, שכבר היה מוכר לקהל הלונדוני בעקבות שני מחזותיו הקודמים, "אפיזודה ראשונה" מ-1933, קומדיה קלילה שבה תיאר חיי סטודנטים, הימורים, הוללות, מין מזדמן וגם רמיזות הומוסקסואליות. אבל ההצגה ירדה אחרי חודשיים. כעבור שלוש שנים עלה מחזהו השני, "צרפתית בלי דמעות", קומדיה קלילה עוד יותר ושוב על סטודנטים, שזכתה להצלחה קופתית גדולה והפכה את ראטיגן למחזאי מוכר ומבוקש.
 
השאלה הגדולה הייתה אם גם המחזה השלישי שלו יקיים את ההבטחה של קודמו, והתשובה שניתנה אחרי הבכורה הייתה חד משמעית: "אחרי המסיבה" הוא ניצחון בימתי גדול והכותרות בישרו "ראטיגן עושה זאת שוב". אלא שבאותו יום של הבכורה הושלמה בברלין התכנית הצבאית של הפלישה לפולין, ובשבועות הבאים ריחפה באוויר השאלה אם אכן תפרוץ מלחמה. 
 
החרדה בבריטניה מפני האפשרות הזו גברה משהחל גיוס חובה לצבא הוד מלכותו, ונשלפו תכניות מגירה מאובקות לפינוי המוני של נשים וילדים ממרכזי אוכלוסייה גדולים. וכך, פחות מחודשיים אחרי הבכורה, כאשר התברר שהקהל האנגלי נמנע מללכת לתיאטרון ולקולנוע, ירדה ההצגה מהבמה. למחרת באו אל קצם המגעים ליצור ברית אנגלית-צרפתית-סובייטית שאולי הייתה מונעת את המלחמה. 20 יום אחר כך, ובחסות ההסכם עם מוסקבה, פלש היטלר לפולין.
 
ראטיגן התגייס לחיל האוויר הבריטי, ומ-1942 שב וכתב מחזות, בהם "נער ווינסלו", "גרסת בראונינג", ים כחול עמוק ושולחנות נפרדים. אבל כשכינס את מחזותיו הוא החליט לגנוז את "אחרי המסיבה", אחרי שהואשם כי המחזה נכתב למטרות קופתיות וכמימון למחזות טובים יותר. למעט הצגת חובבים אחת המחזה לא חזר אל הבמה עד להפקה הנוכחית בתיאטרון הלאומי המלכותי, והביקורת שבה וגילתה את ראטיגן מחדש ובהתלהבות.
 
המחזה מתרחש בקיץ 1938 וכעבור שישה חודשים, ומתאר אורח חיים הדוניסטי בביתם של דייוויד, סופר מיובש, ואשתו ג'ואן. ביתם נראה לעתים כתחנת מעבר של חברים, מכרים ועלוקות כמו אחד, ג'והן, שמתנחל על הספה בסלון. את הספר החדש שלו מכתיב דייוויד לבן דודו, פיטר, המאורס להלן, צעירה אנרגטית מאוד, המאוהבת בדייוויד ומנצלת את שתיינותו להפריד בינו לבין אשתו, הנזכרת מאוחר מדי שהיא בעצם אוהבת אותו.
 
המחזה כתוב בשפה מבריקה, המתארת תמונה חברתית של הדור שבגר אחרי מלחמת העולם הראשונה והפוליטיקה העולמית זרה לו ולרוחו הליברלית. מבלי שראטיגן כיוון לכך, בהתבוננות בת ימינו ניתן לראות במחזה משל לשאננות של ממשלת בריטניה ושל צ'מברליין נוכח ענני הסערה המתקרבת.
 
הבמאית תיאה שארוק העמידה הצגה קצבית מאוד, והיא היטיבה להבליט את הנתק בין המציאות לבין ההדוניזם של החבורה. בעיקר בזכות משחקן של פיי קסטלוו, כהלן הבלתי נלאית במאבקה על אהבתה לדייוויד, וננסי קארול שמבעד לקומדיה הקלילה מעצבת לבדה וברגישות רבה את הממד הדרמטי של המחזה ושל דמותה של ג'ואן. בנדיקט קאמברבאטץ' מצוין כדייוויד, ואדריאן סקארבורו גונב את ההצגה בתפקיד ג'והן, העלוקה שיש לה מה לומר על כל דבר, ובשנינות מופתית.

נשים-הזהרו-מנשים-ענקית.jpg 
"נשים הזהרו מנשים". צילום: סיימון אנאנד
 
נשים הזהרו מנשים – ואל תשכחו את הגברים
 
ב-36 שנות חייו הראשונות היה המחזאי היעקוביני תומס מידלטון (1580 – 1627) בן דורו של שקספיר, ולקראת סוף חייו של הגאון מסטרטפורד סייע לו בכתיבת המחזה "טימון איש אתונה”, ואחרי מותו ערך את "מקבת" ו"מידה כנגד מידה”. הוא כתב קומדיות ומחזות היסטוריים, אבל מעמדו בדרמה האנגלית נקבע בזכות הטרגדיות ה"איטלקיות" שלו, "טרגדיית הנוקם", הנחשב לחשוב ולטוב ביותר, ו"נשים הזהרו מנשים" שהוא הפופולרי ביותר.
 
עלילת המחזה מתבססת בעיקר על סיפור אמיתי מעוללות משפחת מדיצ'י, ובמרכזו דמותה של ביאנקה קאפלו, יורשת עשירה שנישאה מאהבה לצעיר עני, פקיד בנק. בעלילת משנה מקבילה ניצבת דמותה של צעירה אחרת, איזבלה, שדודה מפתה אותה ומייעד אותה לשוטה בחצרו של הדוכס של פירנצה.
 
העניינים מסתבכים כאשר הדוכס נעזר באלמנה הטרייה ליוויה כדי לפתות את ביאנקה, בהיעדרו של בעלה. ליוויה עושה זאת באחת מהתמונות הטראגי-קומיות הגדולות של הדרמה שבה היא מסיחה את דעתה של אם הבעל באמצעות משחק שחמט, בעוד הדוכס לוכד ואונס את ביאנקה. רושמה של התמונה הזו היה גדול, והמשורר ט.ס. אליוט התייחס לתמונה הזו ביצירתו הגדולה "ישימון".
 
בהמשך העלילה, כאשר ביאנקה תחליט להיפרד מבעלה ולהנשא לדוכס, ליוויה עצמה תיפול בסבך כאשר תתאהב נואשות בבעל המסכן, המגלה לפתע בתוכו גבריות נוסקת. הסיבוכים מתקדמים בקצב עד לסיום הדמים בתמונת חגיגות נישואין המשמשות מסווה לסדרת נקמות.
 
את העלילה המורכבת לתיאור אך הבהירה מאוד בהצגתה ובשפה העשירה והיפהפייה של מידלטון, ביימה למופת מריאן אליוט בתוך תפאורה מרשימה של לז ברות'רסטון (המוכר כמעצב התפאורות של "אגם הגברברים", "כר-מן" ויצירות אחרות של מתיו בורן).
 
אליוט הצליחה לעצב פכים קטנים מרשימים, כמו בתמונת השחמט והאונס, והגיעה לשיאה בתמונה הסוחפת של סדרת הנקמות הגדולה בסיום. אבל בעיקר היא הצליחה לאייש את התפקידים הגדולים והקטנים בשחקניות ושחקנים נפלאים, רבים מהם צעירים וטריים, ומעל כולם מתנשאת הארייט וואלטר, אחת השחקניות המוערכות ביותר באנגליה, בתפקיד האלמנה התככנית ליוויה. לצדה לורן או'ניל המרגשת בתפקיד ביאנקה, הלומדת היטב את הכללים, וואנסה קירבי כאיזבלה, שיודעת לשחק את התפקיד הנדרש, וטילי טרמאייני משלימה את הרביעייה הנשית בביצוע מושלם של החותנת של ביאנקה.
 
בין הגברים בולטים ריצרד לינטרן, גברי, ערמומי ומאוהב כדודס של פירנצה, צ'ו אוממבאלה בתפקיד הקרדינל המטיף לו מוסר ונחשף בעצמו, ובעיקר בארי מלינג, מצחיק ווירטואוזי בתפקיד השוטה המיועד לאיזבלה.

סופת-אביב-ענקית.jpg 
"סופת אביב". צילום: רוברט דיי
 
סופת אביב – חתלתולה על הגג
 
המחזה "סופת אביב" הוא המחזה השלישי שטנסי וויליאמס כתב בשנות ה-20 לחייו, ושמו הראשון היה “אפריל הוא החודש האכזר מכל”, שהוא השורה הראשונה ב”ישימון” של ט.ס. אליוט. ב-1938 הוא ניסה להעלותו בלהקת חובבים בסט. לואיס, אך ההפקה בוטלה והמחזה נגנז, אם כי דמויות ונושאים בו שימשו את וויליאמס במחזות מאוחרים יותר, כמו "חשמלית ושמה תשוקה", ובאופן מיוחד - "חתולה על גג פח לוהט".
 
המחזה הנעלם נמצא מחדש בתחקיר של עזבונו של וויליאמס וזמן קצר אחר כך, ב-1996, הועלה כהצגת קריאה בניו יורק. כעבור שלוש שנים היו לו הפקות סטודנטים בטקסס וסן פרנסיסקו. ב-2004 הועלה המחזה בהפקה מקצועית באולם שהיה בעבר כנסייה קטנה. ההפקה הנוכחית היא למעשה הפקה של תיאטרון רויאל ודרנגייט בנורת'המפטון, שהתיאטרון הלאומי המלכותי מארח אותה באולם קוטסלו הקטן, יחד עם הפקה של "מעבר לאופק" של יוג'ין או'ניל, מחזה שוויליאמס התוודע אליו כאשר החל לכתוב את "סופת אביב".
 
עלילת המחזה מתמקדת בדמותה של הוונלי כריטצ'הלד, צעירה ששמה (שמימית, בעברית) מרמז על אישיותה, לכאורה. היא המיוחדת, היפה, הנחשקת, בניגוד לחברתה הרתה, ספרנית ממושקפת ותולעת ספרים. אמה של הוונלי מעוניינת להשיא אותה לאתור שאנון העשיר והיפה. אבל להוונלי כבר יש רומן מתקדם מאוד עם דיק מיילס, מאצ'ו המתכוון לשאת אותה ולקחת אותה עמו לניו אורלינס, שם ימצא עבודה מתאימה שתפרנס אותם.
 
העלילה מתפתחת בעיקר כמתארת את מה שאפשר להגדיר כצד של מגי מ"חתולה על גג פח לוהט". כלומר איך מצאה עצמה נשואה לארתור, הסובל מאי ביטחון עם נשים, בעיקר בגלל העובדה שחבריו לעגו לו תמיד שהוא סיסי, רכרוכי והומו, וחיזוריו אחרי הוונלי הם לצורך נישואי נוחות. ליתר ביטחון הוא מנסה את כוחו הגברי בכוח על הרתה המאוהבת בו.  
 
המעניין במחזה הוא בין השאר בכך שוויליאמס תיאר בו דמויות ומקומות מהביוגרפיה שלו ושל הדרום שבו גדל. בין היתר בקביעת התפאורה למערכה הראשונה הוא השתמש בעובדה שהיו באזור שני שטפונות גדולים, ב-1927 וב-1937, מהסוג של סופת קתרינה מלפני כמה שנים. לפיכך המעצבת שרה פרקס בנתה בצד אחד של הבמה מעין גבעה שהיא למעשה גג של בניין שנהרס בסופה והוטל הצידה, וכל החפצים שהיו בו קבורים תחתיו ומפוזרים מסביב. הבימוי של לורי סנסום משתמש בכל אלה כדי לבנות ולפרק את מיקומי התמונות השונות, כמו חדר האורחים בבית הוריה של הוונלי או הספרייה של הרתה.
 
ליז ווייט בתפקיד הוונלי שולטת בהצגה בסגנון דרומי מובלט ויוצרת דמות אטרקטיבית בנוסח מרילין מונרו. מייקל מאלארקי מעצב דמות חידתית טובה של ארתור, ומייקל ת'ומסון דרמטי מאוד בתפקיד דיק הגברי. אנה טולפט מצוינת כהרתה, וז'קלין קינג גונבת את ההצגה כאמה התחמנית של הוונלי, ואף זוכה לתשואות סוערות בתום מונולוג מוטרף.
 
"סופת אביב" אינו מחזה מושלם, אבל בכל רגעיו הטובים והחלשים הוא מביא את הניחוח המוכר של טנסי וויליאמס, את יכולתו המיוחדת לעצב דמויות ולבטא את הרגישויות והחיבוטים שלהן, שהפכו לסימן היכר שלו בכל מחזותיו.



17/06/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. נפלאות התיאטרון בלונדון
דקל כספי צופיה , תל אביב (29/06/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע