מה פתאום אתה לא בוכה?
 
תיאטרון אלטרנטיבי שלומי מביא, כמיטב המסורת התיאטרונית שפיתח, אירוע תיאטרוני ייחודי שייעלה ביום חמישי הקרוב בחלל שנבנה במיוחד לאירוע בתיאטרון תמונע. "צחוק הדמעות" עוסק בכאב, שהופך לשחקן הראשי. האירוע מעלה ברגישות ובהומור נושא רלוונטי למציאות חיינו – הבכי והכאב והאופן שבו הפכו לנורמה של ממש. האירוע נוצר על ידי האנסמבל בניצוחו של פבלו זלצמן, שביים את המופע.
 
"צחוק הדמעות" בנויה כטקס מתמשך. "לקחנו את נושא הבכי כמצב טקסי פיקטיבי - אולי פעם התקיים דבר כזה", אומר זלצמן. "הדמויות כולן לקוחות מההוויה והנוף הישראלי. הן מגיעות למקום כפרט עם חפצים שונים שנמצאים בדיסוננס עם דמותם, באופן המעניק מידע נוסף על הפרט".
 
הדמויות נפגשות על רקע של עין וקול, המלמדים אותם באופן טכני איך להוציא דמעה. כל זה קורה בפרוזדור ארוך שהקהל יושב לאורכו, ונותן תחושה של המתנה למשהו שיקרה. הדמויות עוברות בפרוזדור כמה פעמים, תוך כדי שהן מנסות להגיע לאנשהו. האירוע כולו מתרחש בבכי, המבטא כאב חסום של חוסר אונים. הדמויות מתחלפות מול עיני הקהל והקהילה משתנה, כך שנוצרת קהילה אחרת, אף היא מקיימת את אותו הטקס של בכי.
 
"הדמויות הן כל מי שצריך להיות שם – הישראלי, הערבי, הדתי, הספורטאי, האחלה והסבבה", אומר זלצמן. "לבכי בהתחלה יש טון מסוים, ובמפגש כולם מתחברים והופכים לקהילה. הבכי הופך לשירה ותפילה, ולאחר מכן מתחילות פעולות יומיומיות, של החיים. יש חילופי מצבים ודמויות, שאינן משחקות מישהו אחר, זה ברור שזה אותו בנאדם, שהדמות שלו משתנה מול העיניים. הבכי נמצא עמוק עמוק וכל היתר הוא תחפושת חיצונית. המצבים והתמונות משתנים כך שזה מזכיר דברים שקורים בכל רגע של החיים שלנו".
 
בשלב מסוים התפילה לובשת צורה מאורגנת, כולם יושבים סביב שולחן ומשתפים את הקהל באוכל ובשתייה. בזמן זה הקולות הופכים אלימים. מטוס קרב עובר, אזעקות נשמעות וברקע מוקרן וידאו ארט שמתחלף עם וידאו Live - מצלמה שמצלמת את המתרחש בחלל. משהו קורה בשולחן, כך שהיושבים סביבו לומדים את הצחוק. מה שמשנה את המצב.
 
העבודה בנויה על כוריאוגרפיה וקצב, כשאת המוזיקה יצר גוסטבו בוסטמנטה. על התנועה אחראית נטע פלוצקי. "הקצב של ההצגה חודר פנימה", אומר זלצמן. "היא בנויה על איטיות מסוימת מכוונת – לתת לדבר את הזמן הדרוש לו ולא לרוץ מדבר לדבר.
 
"אנחנו עוסקים בנושא הכאב והבכי הרבה שנים ורוצים לתת לזה מקום ולנקות את הבכי והאבל כאלמנט שיכול לנקות ולשטוף את המצב הפנימי של האדם ושל החברה שאנחנו חיים בה. אנחנו מעוניינים לתת לבכי ולכאב את הזמן, המקום והלגיטימציה.
 
"בהצגה יש רגעים שמישהו יוצא מהבכי ושר, וכולם מסתכלים על זה כמשהו לא בסדר. זו נקודת מבט הפוכה ששואלת 'מה פתאום אתה לא בוכה?'. הבכי כשירה וכמוצר אמנותי, זה משהו שאנחנו חוקרים אותו ועובדים עליו, הוא חודר ומשחרר".
 
"צחוק הדמעות" היא למעשה שלב שלישי באירועים תיאטרוניים של הקבוצה, שבאמצעותם חוקרת את הבכי. "אנחנו שנה וחצי בתוך הנושא הזה", אומר זלצמן. "בהצגה הזו אנחנו מסתכלים על תהליכים פנימיים, שההצגה מרחיבה. התהליך מורכב יותר מזה הנראה לעין".

 
"צחוק הדמעות". צילום: יח"צ
 
בלי לשים לב הכל משתנה
 
בשלב הראשון הציגה הקבוצה בפסטיבל אקולוגי בראשון לציון מיצג אקולוגי עשוי חומת קרטון בגודל של שלושה על חמישה מטרים, עליו הורכבו מסכות בעלות מנגנון של בכי, שהוציאו דמעה כחולה שהריכוז שלה הלך לבריכה, שם התקיים אירוע של שירה בציבור. "שם הבכי היה יותר חיצוני", מעיד זלצמן, "לא אנחנו בכינו".
 
בשלב השני קיים האנסמבל הצגת חוצות בחוף עכו. באירוע, שבו חברי האנסמבל שימשו כמעין מקהלת בכי שהתבטאה כשירה. "שם כבר נכנסנו לזה עמוק – עשינו זאת והקהל עמד לראות את זה 50 דקות. ב'צחוק הדמעות' העבודה ממש פנימית, עוד שלב פנימה. אישית אני גם משחק, שמבחינתי זו פעולה אחרת לגמרי, לעשות זאת מבפנים.
 
"אנחנו עשרה משתתפים באנסמבל ויש המון תזמון והבנה. אנחנו עובדים יחד מזה כ-15 שנה. הרעיון והעיצוב האמנותי הוא של אלן קוז`ינסקי, יוסי יודפת ופנצ`ו אדלברג, עבודת הווידאו של פביאן פיטוסי, ודודי מעיין ייעץ אמנותית", הוא אומר ומשתף בתהליך, מנקודת מבטו כבמאי הפרויקט: "הצוות מאוד מיומן ואני נותן להם מרחב להציע הצעות ולהעלות רעיונות. בעבודה הזאת נתתי להקשבה שלי להיות נוחה. יש לי פילטר טוב כדי לדייק את זה ולכוון את הכל. זו עבודה מוזיקלית ומדויקת בתנועה. השתמשנו הרבה ביכולת של הקוסם – כשאתה מראה משהו, מסתיר אותו ואז הוא משתנה. הכוריאוגרפיה בנויה על זה שהכל משתנה ואתה לא שם לב, אלא רק בדיעבד. יש שינויים קטנים וגדולים. כל הזמן יש שינויים ולא תמיד אנחנו שמים לב אליהם.
 
"הנושא של החברה הישראלית נמצא על השולחן ועל הבמה. יש בתוך הקומפוזיציה את הבקשה לסליחה – היא לא נאמרת באופן ברור, אבל זה נמצא שם בתחושה. יש קבלה של הסליחה כי הכל משתנה כל הזמן, אבל אם לא רוצים לקבל את השינויים זה לא משתנה, למרות שבכל מקרה בפנים הכל משתנה.
 
"בהצגה יש הרבה הומור וניואנסים", הוא מסכם, "הצחוק בא לאזן את זה. אנחנו שואלים מאיפה זה בא אחרי הכובד של הכאב הזה, כדי לשטוף אותו. זה לא פלקטי ולא אמירה פוליטית, זה כמו בוקס שמכוון לבטן, לא לשכל. לשם אני מכוון וגם ללב".
 
רעיון ועיצוב אמנותי: אלן קוז`ינסקי, יוסי יודפת, פנצ`ו אדלברג; בימוי: פבלו זלצמן; וידאו ארט: פביאן פיטוסי; מוזיקה: גוסטבו בוסטמנטה, נטע פלוצקי; ייעוץ אמנותי: דוד מעיין; תאורה: יוסי יודפת; משתתפים: נטע פלוצקי, מגדלנה קליין, פביאן פיטוסי, גוסטבו בוסטמנטה, פבלו זלצמן, אדווה לוי גושן.
 
"צחוק הדמעות" יעלה ביום חמישי, 24 ביוני 2010, בשעות 19:00 ו-20:30 בתיאטרון תמונע בתל-אביב. כמו כן, האירוע עולה באופן קבוע בחלל בשלומי. להזמנות: 03-5629462 (תמונע), 04-9875183/4 (שלומי).