סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: על תקצוב בתי"ס לתיאטרון
 

 
 
השבוע ייקבעו קריטריונים לחלוקת תמיכת משרד התרבות בבתי הספר לאמנויות. כמה הערות על הפרק
 


הציבור נקרא להעיר הערות
 
השבוע, אם הכל יתנהל כשורה, יתכנס המדור לבתי ספר לאמנויות שליד המועצה לתרבות ולאמנות, לישיבה שלישית ואחרונה, לקביעת קריטריונים  לחלוקת כספי תמיכות של משרד התרבות והספורט למוסדות ציבור.
 
ישיבה זו מזומנת בעקבות מודעות שפורסמו בעיתונות, שבהן נקרא הציבור להעיר הערות לגבי טיוטת התקנון המתגבש מטעם המדור (לראשונה מאז ומעולם הוכרה הנחיצות בכללים מסודרים ומחייבים בעניין זה). במהלך הדיון יהפכו ההערות להמלצות בתוקף המנדט של המועצה לתרבות ולאמנות, ויועברו, כחבילה אחת, לאישורו של משרד המשפטים (ששום אגורת תמיכה לא יוצאת מקופת המדינה ללא אישורו). ואז, תודה לאל ובעזרת השם, יפורסמו ברשומות קריטריוני התמיכה בבתי הספר לאמנויות.
 
לפני שנעיר כאן מספר הערות, אבקש להבדיל ולהבחין בין בתי הספר שבמסגרות האקדמאיות, המזוהות כמוסדות להשכלה גבוהה (כמו האוניברסיטאות והמכללות, בתי ספר גבוהים כמו בצלאל ושנקר וגם סמינר הקיבוצים) והן מתוקצבות על ידי משרד החינוך, ביד רחבה ונדיבה כמתבקש מ"עושרו" של המשרד; לבין בתי הספר האחרים, האלטרנטיביים, שהיו פעם פרטיים וברבות השנים הוכרו כראויים לתמיכת המדינה (לפי פרמטרים שחלקם המכריע הוא ממין התקנון החדש), והם סמוכים על שולחנו הדל של משרד התרבות, כמתבקש מהגדרתם כ"בתי ספר לאמנויות" (על תיכוניים).
 
בכל מקרה לא מדובר בתקציבים בלתי מוגבלים שיעשירו את המוסדות או שיבריאו את קופתם. ודווקא משום כך רוחשת הזירה ברגעים שלפני ההכרעה, שהעוגה הקטנה תחולק בהגינות, בשקיפות, בתשומת לב ובמחשבה מעמיקה.
 
סופרמרקט במקום בוטיק
 
בראש ובראשונה מטרידה הסמנטיקה. למי מתכוונים כשאומרים בתי ספר לאמנויות? האם הגדרה זו מספיק מדויקת, מקיפה וכוללת את בתי הספר לאמנויות פלסטית, קולנוע, מחול, מוזיקה, ציור, כתיבה יוצרת ועוד? או שלמעשה היא מתכוונת לבתי ספר למשחק (כך במפורש בטיוטת הקריטריונים), בהיותה מתייחסת לסוג ההכשרה וההתמקצעות ולא למטרות הרחבות של בתי הספר.
 
בבתי ספר לתיאטרון מלמדים מגוון נושאים ותחומים. בימוי, עיצוב, כתיבה, תנועה וגם משחק, וכך גם חלוקות פנימיות דומות בבתי ספר לאמנויות אחרים. אמנם מסלול המשחק הוא התנובה העיקרית של בתי ספר לתיאטרון, אבל הם (לפחות חלקם הגדול) לא רואים את עצמם כפס ייצור לשחקנים, אלא כמוסד להכשרת אנשי מקצוע בתחומי התיאטרון השונים, והקביעה שבית ספק למשחק עיקר פעילותו הכשרה מקצועית של שחקנים, אינה הולמת את ההגדרות של חלק לא מבוטל מבתי הספר.
 
זה חשוב, מפני שאבחנה זו מהותית, שלה מתנגדים גם פעילים בתוך המדור (שרואים בצער ובעצב את הגימוד הזה והנמכתו להכעיס של פרופיל בית הספר), עלולה לגרום לכך שמשקל בוגרי מסלול המשחק, יכריע ויבוא על חשבון התמיכה בשאר מסלולי ההכשרה וההתמקצעות.
 
ניתן להבין את חששם של בתי ספר לתיאטרון קטנים (סופי מוסקוביץ, ניסן נתיב, יורם לוינשטיין), מפני הכמות והמשקל שעשויים להיות מיוחסים לבתי ספר לתיאטרון גדולים (בית צבי, למשל) שמזרימים עשרות בוגרי משחק בכל שנה - גם מבלי להתחשב בצרכי המשק ומבלי להקפיד באיכותם. הכמות, הם מתייראים ובצדק, תהפוך לעיקר ותכריע את הכף במבחני התמיכה. ובמקום בוטיק הם ייאלצו להפוך לסופרמרקט, ללא צורך, רק לטובת התמיכה.
 
הטיוטה, שהיוותה את הבסיס להערות הציבור ותהווה גם בסיס לדיון המסכם, כוללת סעיפי יסוד שמקדשים את המספר והכמות, ומתיימרים ליצור זהות בין פעילות מסחרית של בית הספר (בפירוש כך, כשמדובר במספר הפקות/הצגות שבוגרים מעלים בפני הציבור) והכנסותיו לבין טיבו בעבור קריטריוני התמיכה. רעיונות שכאלה הם בעייתיים ואסור לעבור עליהם לסדר היום. גם מפני שהם עלולים לכרסם באיכות, בערכים המוספים ובמשקל הסגולי של מוסדות מסוימים, וגם למפני שהם עלולים לפגוע בעקרון השוויון והיחסיות בחלוקת משאבי המדינה וכספי תמיכתה ביניהם.
 
כשקנה מידה נקבע לפי מספר תלמידים או בהתאם לפרמטרים כמותיים אחרים (מספר הפקות, מכירת כרטיסים, כספי הכנסות, דקות הצגה ועוד), ברור שהוא מעודד את בתי הספר לקבל יותר תלמידים. ולא רק שלא כולם ערוכים ובנויים לכך, גם רעיונית (כמות על חשבון איכות) זה לא המנדט שהם בחרו לעצמם. וצריך להקפיד שההקצבה תהיה הגיונית, פרופורציונלית ותואמת, גם אם איכות קשה יותר לכמת.
 
נגיד, להמחשת העיוות, שבית ספר לתיאטרון מחויב למכור, לצרכי הבטחת התמיכה הציבורית שלו, כרטיסים להצגות התלמידים שלו, בסכום של 6,000 שקל להצגה. תהייה ראשונה שמתעוררת היא מה הקשר בין כישורי השיווק של בית ספר, להתמחותו בהכשרת תלמידים, לאיכות הכשרתם ולאיכותם הם.
 
הפליית בתי ספר קטנים
 
תהייה אחרת גוזרת מן הסתם התנהלות דומה לבתי ספר לעיצוב או לאמנות פלסטית: האם לצורך תמיכה בהם, עליהם להתחייב למכירת מוצרי אופנה, ציורים, פסלים, יצירות אמנות של תלמידיהם במינימום הכנסה כלשהו? או: איך "יתומחרו" בתי ספר ייחודיים, כמו התיאטרון החזותי בירושלים או בתי הספר לתיאטרוני בובות, שאינם "מייצרים" שחקנים. אמנם התנסות בהפקות היא חלק בלתי נפרד מהכשרת התלמידים בתחומי האמנויות, אבל התניית תמיכה ציבורית צריכה להיות תלויה בנאותות ההפקות ואיכויותיהן, מצוינותן, מקצועיותן והגיוון התרבותי שבהן, ולא במספר הכרטיסים שנמכרו להן.
 
תנאי שכזה ודומיו, כמו קביעת מספר מינימום של בוגרים לאורך שנות פעילות, והשתתפותם בתיאטרונים נתמכים, כתנאי לבקשת תמיכה, הוא לא הוגן ומפלה לרעה בתי ספר קטנים לטובת גדולים, מנציח פער, את השיטה הקיימת ואת יתרונם של המוסדות הוותיקים, מעכיר את היחסים בין המוסדות, ומתעלם ממקומות עבודה רבים נוספים שמחכים לבוגרים עם סיום לימודיהם - כמו מסגרות תיאטרון עצמאיות ואלטרנטיביות, תחומי טלוויזיה וקולנוע, תיאטרוני רחוב והצגות ילדים, וגם הוראה. וגם הם ראויים להיחשב כבוגרים מוצלחים לצורך בחינת התמיכה הציבורית.
 
זאת ועוד: אסור שגודלו של בית הספר יהיה תמריץ. הענקת משקל רב לגודל במסגרת המשתנים, מפלה לרעה את בתי הספר הקטנים, שאפשר שהם יעילים יותר, פחות בזבזניים, ויחסית, באחוזים, אפילו יותר מוצלחים. דווקא תמריצים להגדלת מוסדות יכולים להביא לתוצאה הפוכה, של הורדת הרמה הפדגוגית ואיכות ההכשרה. ואולי כדאי בכלל לפעול להקטנה או להגבלה של מספר התלמידים המקסימלי שמותר בכל כתה, וכשבוחנים את רמת ההוראה, המתקנים והציוד (ספרייה למשל) קביעת הקריטריון חייבת להיות יחסית.
 
גם חברים במדור סבורים שעל המבחנים להיות שוויוניים, לא להעדיף פרמטרים של גודל, תקציב ומספר בוגרים למשל, על איכות ההוראה וההכשרה. אולם גם שם ברור שבסד הזמנים, ובתגובת המדור שניתנת תחת בג"ץ, לא כל התיקונים ייקרו לאלתר. ולמרות שיש מחשבות מהפכניות לשיפור התנאים והתמיכות, יציבות ושמירה על הקיים, גם הן ערך. מה גם שאין מקורות תקציביים נוספים, זולת תקציב משרד התרבות.
 
חברי המדור יתבקשו גם להתייחס למיקום גיאוגרפי-דמוגרפי של בית הספר, לתרומתו לקהילה, לקליטת סטודנטים עולים, ולמשתנים חמקמקים נוספים ולא חד-משמעיים שכאלה. למשל, הקמת מנגנון מעקב ופיקוח מקצועי על תוכניות הלימודים. בחינה עקבית ומתמדת שאכן בתי הספר עובדים בפועל לפי התוכניות שהתוו ולפי הדיווח. שלא חלילה, תהיה כאן הסכמה שבשתיקה, דוגמת התמיכה בישיבות, שאף אחד אינו בודק אם תכניות הלימודים המוצהרות שלהן מיושמות בשטח.
 
אמור להיות מעניין בישיבה, במיוחד מפני שמתחת לפני השטח רוחשים ומבעבעים יצרים שיהיה קשה להרגיע ולהשקיט. במיוחד לא כשחלק מנציגי בתי הספר לאמנויות רואים בראש הפירמידה, צח גרניט, ראש מנהל התרבות הנוכחי (מספטמבר 2009) והרוח החיה בבניית הקריטריונים, כנגוע בניגוד עניינים. הם לא שוכחים לו את היותו יו"ר העמותה של בית צבי/ תיאטרון הספריה בשנים שעד אוגוסט 2009, וככזה הוא נחשד במשוא פנים ובהפרה לכאורה של כללי מנהל תקין. ספק אם עובדה זו תסייע לו להעביר בצורה חלקה את המלצות המדור הלאה. 


30/08/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. קראתי את הטיוטה של "הקריטריונים" - זו בושה גדולה
אמן , (04/09/2010) (לת)
1. כמות זה חיסול האמנות
הלאה הלאה , (03/09/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע