סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: צבי גורן ברלין 2010 - מקדש של במאים
 

 
 
3 מחזות "קלאסיים" עברו בברלין ניתוחים פלסטיים והתוצאות משלבות יופי וכיעור. צבי גורן מדווח


"שלוש אחיות" וקצת יותר
 
ברלין היא כיום אולי בירת התיאטרון הרדיקלי-קיצוני, ובימותיה הן כנסיות של במאים, שבעזרת מעצבים ודרמטורגים הופכים את המחזות והשחקנים לכלי שרת בעבודת הקודש של פולחניהם. וזאת, בשונה (ולעתים גם ביתרון יצירתי) מלונדון שבה מחזות ושחקנים עדיין צוברים את מרבית העניין, והבמאים משרתים אותם באהבה.
 
האבחנה הזאת מתעוררת בי כבר כמה שנים במהלך המעבר בין שתי הערים, ואני מודה שעדיין לא נכבשתי לחלוטין תחת קורנסיהם של אבירי הג'די שהשתלטו בכישרון רב על הזירה הברלינאית, ויש ביניהם תחרות גלויה למדי מי יעז יותר. אבל בה במידה אני יוצא מהצגותיהם משכיל יותר בחוויות של יצירתיות, גם כאשר כמה מהן מעוותות בעליל.
 
חוויה מורכבת במיוחד העניקה לי הפעם הצגת הפולקסבינה "אל מוסקבה, אל מוסקבה", שהיא גרסתו-עיבודו של הבמאי פרנק קסטורף למחזה "שלוש אחיות" במשולב עם פרקים מהסיפור "איכרים" שבו מצייר צ'כוב תמונה עגומה של החיים במוסקבה, זו ששלוש האחיות היו רוצות לחיות בה. תמונה המרמזת – אם בוחנים אותה בראייה פוליטית - לא רק על המהפכה שהגיעה אחרי כמה שנים, אלא גם על הדיקטטורה האוליגרכית של מוסקבה בת ימינו.

אל-מוסקבה-אל-מוסקבה01.jpg  
"אל מוסקבה, אל מוסקבה" של תיאטרון הפולקסבינה, למעלה, מקור:  volksbuehne-berlin.de למטה: קתרין אנגרר, צילום: רונלד שלנגר 

ברוח זו  מתבונן קסטורף בחומריו שאף שואבים השראה מ"גן הדובדבנים" כסמל לנפילת כל הערכים הישנים לרגלי מה שחשבו כקידמה, והתברר כניצול ועבדות חדשה. בכל מקרה, קסטורף מקפיד במהלך ההצגה לעשות אבחנה בין הגרסה שלו לזו של צ'כוב, וזאת באמצעות כתוביות ברוסית המלוות את הטקסט של “שלוש אחיות” בגרמנית (ולעתים קורה להפך - כשלפתע נשמע דיאלוג ברוסית והכתוביות משתנות לגרמנית).
 
קסטורף, שאת גרסתו ל"ציפור הנעורים המתוקה" ראינו בארץ לפני כמה שנים, ואת גרסתו ל"מדיאה" ראיתי אשתקד בברלין, מצליח הפעם יותר מבשני המקרים הקודמים (למרות סממני היכר מובהקים משותפים) ליצור מרקם תיאטרלי מיוחד מאוד. בעיקר בזכות המשחק המשובח שהוא מפיק מהלהקה, והרעיון שכמעט כולם יגלמו גם את הדמויות של "שלוש אחיות" וגם את אלה של קטעי "האיכרים".
 
קסטורף אף הצליח לשעבד את המשחק לחשיבתו הפוליטית כשהעמיד בתווך בהבלטה את דמותה של נטשה, אשתו של האח אנדריי, שמשתלטת בהדרגה ובכוחניות על משק הבית ובשמלתה האדומה היא מתייצבת בתמונות הסיום כדיקטטור האדום המוכר כל כך. השחקנית קתרין אנגרר שגילמה אותה ביהירות מרתקת אף גילמה בהצלחה שתי דמויות מפתח בתמונות "האיכרים", של האיכרה שהורדה לזנות במוסקבה ושל זונה אחרת.
 
בשתי החזיתות של הצגתו קסטורף מקצין עד אבסורד את הממדים הקומיים, עד לדרגת וודביל בוטה למדי, כשהוא מצדיק זאת בציטוט ממכתב של צ'כוב שתיאר במושג הזה את המחזה. אבל הוודביל של קסטורף נועד להדגיש את היפוכו של דבר, כפי שזה בא לידי ביטוי כמעט לכל אורך ההצגה, לעתים המין הפוגה מהורהרת, ולעתים במוזיקה המרגשת שכתב ומנגן השחקן הנפלא סר הנרי, המגלם כליצן מגוחך את קוליג'ין, בעלה של האחות האמצעית, הטרגית, מאשה.
 
קסטורף גם מצליח לבטא את רעיונו החברתי-פוליטי בעזרת מעצב התפאורה ברט נוימן שבנה מצד אחד מבנה יפהפה של מרפסת בית האחיות,  וכנגדו מין האנגר מוסקבאי עם מזרונים לעובדים, שמצלמה עוקבת אחריהם מטעם האח הגדול והתמונות מוקרנות על המסך הגדול התלוי במרכז. שני המבנים מורכבים מעץ בהיר, ושניהם נשברים, כל אחד בהתאם לצרכי הרעיון הפוליטי, ממש כמו שמסך הרקע הענק שמצויר עליו נוף כפרי רוסי, נקרע לפתע מהצוג שהוא תלוי עליו ונופל ברעש גדול, חושף קיר אפור ומאיים.
 
בסופו של דבר – אלה היו שלוש ורבע שעות של חוויית תאטרון מורכבת, שוודאי יהיה מי שיחקור ויתאר אותה לפרטיה, הרבים מכדי לאכלס רשימת ביקורת ואפילו נרחבת.
 
"ביקור הגברת הזקנה" – סירוס נפלא
 
יומיים עברו ויצאתי אל תיאטרון גורקי הברלינאי לראות את אחד המחזות המיוחדים והלוהטים של המחצית השנייה במאה שעברה - “ביקור הגברת הזקנה" מאת המחזאי השווייצי פרידריך דירנמאט. משל מצמרר על הון-שלטון-צדק השב ומתגלה בכל אכזריותה של האקטואליה מאז שהמחזה הועלה אצלנו לראשונה לפני יובל שנים, בהבימה, בבימויו של יוסף מילוא ובכיכובם של אלישבע מיכאלי ואהרון מסקין, ושורה ארוכה של שחקני התיאטרון הבכירים.
 
חוויית הביקור של קלרה זאכאנסיאן בת יותר משבעים, קטועת רגל וגדומת זרוע, בעיירתה לשעבר,  מלווה בארון מתים שנועד למי שהיה מאהבה הראשון בנעוריה, הכניס אותה להריון, התכחש לו ושיחד נגדה עדים (שבינתיים סורסו והפכו למלוויה הצמודים) נותרה חיה בדמיוני ובתודעתי לכל אורך השנים, כמעט פרט לפרט. תשעה בעלים לשעבר, פנתר בכלוב, משורר-עיתונאי חצר, ומשרת אישי שהיה השופט שזיכה את מאהבה הצעיר, ושלח אותה לגלות של עוני, זנות, מות ילדתה ולידתה של ההכרה שעליה לנקום בו ובבני העיירה הקטנה שהקיאו אותה מתוכם.

ביקור-הגברת-הזקנה-01.jpg  
               "ביקור הגברת הזקנה",  תיאטרון גורקי (מקור: www.gorki.de)

כמעט ששים שנה אחרי היא מגיעה עם המחאה של מיליארד יורו - מחצית לעירייה ומוסדותיה, מחצית למשפחות העיירה. ההמחאה תימסר להם בתמורה לחייו של אלפרד איל, המאהב שבגד באהובתו. זה התנאי המוצהר, הברור, והמוסכם כפי שיתברר בהדרגה לא כל כך איטית, ברחוב, במשטרה, בכנסייה ואפילו במכולת ובביתו של איל.
 
זהו מחזה מושחז מאוד, צבעוני – שהדיו ניכרו בדרמה האירופית שבאה אחריו, ובין השאר גם במחזותיו הגדולים של נסים אלוני; מחזה שהעמיד לדיון שאלות שעד היום נותרו בלתי פתורות של צדק, של כוחו של הממון ובעיקר – וזה אולי מה שהופך את העניין לאקטואלי עוד יותר – של הניצול המיני והתביעה של קרבנותיו להעמיד לדין את מי שחטאו, גם כעבור שנות דור. לפני יובל לא היה לזה סיכוי אבל המשל של דירנמאט, שהפך לאחד המחזות הפופולריים והמשפיעים ביותר,  חלחל לתודעה הציבורית, לתודעה השיפוטית ובעיקר לתודעת הקרבנות שיכלו להרים ראש ולתבוע דין צדק.
 
הציפייה שלי לחוויה חוזרת נותרה ללא מענה בגרסה של הבמאי ארמין פטראס, שקיצץ את כל מה שנראה לו כקישוטים מיותרים, הותיר את השלד העלילתי ובנה עליו, בלא מעט פקחות יצירתית, ועם כמה תוספות טקסט ועלילה משמעותיות, מחזה חדש כמעט לחלוטין. דירנמאט אולי לא היה מרוצה אבל בסופו של דבר פטראס העביר את המסר הרעיוני, ואף הדגיש אותו יותר באמצעות הסיום המקורי, בווידיאו: בתו של איל, ההרה מרומן עם מפקד המשטרה, עוזבת בודדה את העיירה , המתחילה לשגשג בזכות ההון שקיבלה תמורת גופתו של איל.
 
הבימוי של פטראס רב המצאות, החל מתמונת הפתיחה האילמת, דרך מופעי הזמרה ומשחקה המרשים של כריסטין הופה בתפקיד הגברת היפהפייה והלא כל כך זקנה (בגרסה הזאת עברו רק 30 שנה מאז הבגידה), התפתלויותיו המגוחכות של ראש העיר, שאפילו מטפס על הקיר בצדקנותו הייצוגית, וכלה בתמונת המוות הצפוי מראש.
 
אך בעיקר, הבימוי של פטראס הבריק בשימוש הנפלא שלו בדמות הפנתר השחור, שבמקור היה בכלוב, ברח ונורה למוות. אצל פטראס הפנתר הזה, שאותו מגלמת בריט ינצש, שחקנית-רקדנית שגונבת את ההצגה בנוכחותה, בתנועתה, ובעיקר בעיצובה המרומז כקלרה הצעירה המלווה את הזקנה כצל מהעבר, ואף כמוטיבציה העכשווית לנקום את ניצולה ועלבונה מאז.
 
המחמאות האלה אולי עונות לי על התהייה הגדולה שלי ביחס לדרכם של במאי ברלין לשעבד את המחזות שהם מביימים לשגיונותיהם היצריים והיצירתיים. ועל כך ראוי אולי לדון בנפרד.
 
"המיזנתרופ" – גבר הולך לאיבוד
 
ההצגה השלישית שראיתי בביקורי בברלין, “המיזנתרופ" בשאובינה, הייתה הנאמנה ביותר מבחינה טקסטואלית למקור של מולייר, ובבימויו המקורי של איווֹ ואן הוֹוֶא ההולנדי הפכה להיות, בהקצנה משמעותית, יצירה "בת זמננו".

המיזנתרופ-01.jpg 
"המיזנתרופ", לארס איידינגר ויודית רוזמאייר, צילום: יאן פרסווייפלד

הנאמנות למקור – כלומר למחזה שכל כולו דיאלוגים ומונולוגים ארוכים, בחריזה, וכמעט שאין בו אקשן – לא שעממה לרגע. הבמאי ניצל את מלוא רוחבה ועומקה של הבמה הגדולה ובעזרת שני צלמי וידיאו שצילומיהם הוקרנו על מסך במרכז הקיר הלבן האחורי הצליח להבליט את רחשיהם של דמויותיו המרכזיות של המחזה ולהעשיר את המתרחש על הבמה בצילומים מחדר ההלבשה שנבנה במיוחד מאחור.
 
אלא שפון הווא, שלמחרת הבכורה בברלין התקיימה בברודווי בכורה של הצגה אחרת בבימויו (“שועלים קטנים" של ליליאן הלמן) החליט ככל הנראה להתחרות במוניטין של מנהלו האמנותי של השאובינה, תומס אוסטרמאייר, ובמקום שאין אקשן הוא יצר אותו, תוך שימוש בטלפונים סלולריים ואפילו באיי-פוד החדיש ובעיקר בניצול כשרונו המובהק של כוכב ההצגה לארס איידינגר להשתולל ולהתבוסס בזוהמה.
 
איידינגר לא אכזב גם הפעם את הקהל שכבר זכה לראותו כהמלט השורץ בבוץ אמיתי, או בחלום ליל קיץ אירוטי. את אַלְקֶסט שונא האנושות – המשמש את מולייר כמראה לצביעות החברתית בחצרו של מלך צרפת ובחברה הגבוהה – הוא מגלם בווירטואוזיות, תוך חשיפת ישבנו הלבן, בהנאה גלויה, ובהתלהבות כשהוא מורח על עצמו קטשופ, ממרח שוקולד, ריבת פטל, ונעזר בבגט ענק ובנקניקיות, כדי לתת גם משמעות מינית בוטה לדבריו, ובהכתרה עצמית כמלך ההצגה בסיוע של חצי אבטיח על הראש.
 
אינני יודע מה עבר על הקהל שכמוהו גם אני שאגתי מצחוק בתמונה הזאת ובתמונה אחרת לקראת סיום שבו איידינגר ובת זוגו לטירוף יוצאים מהתאטרון לרחוב, ובעקבותיהם אחד הצלמים, מקיימים שם סצינת מריבה, שבסיומה הוא שולף מפח האשפה הגדול שקיות מלאות שאותן הוא מביא לבמה הצחורה ומפזר את תכולתן לכל עבר. כן, צחוק רועם היה שם. צחוק של מבוכה, בעיקר, אך גם הנאה.
 
בסופו של דבר, מעבר להגזמה והטירוף, "המיזנתרופ" של ואן הווא הוא גרסה נאמנה למולייר ובדרכה המיוחדת הפכה להיות מסה מרתקת מאוד על האדם, על בדידותו, ועל הנתק הטרגי בינו לבין המציאות והמחיר שאלה גובים ממנו.



26/09/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע