סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן פסטיבל עכו 2010 – זוכרים ומדממים
 

 
 

ברשימה שלישית ואחרונה מעכו צבי גורן מרחיב במיוחד על הצגה אחת שהרטיטה את הלב



"גברת בורכוב" – ילדה ושמה רחל
 
נס בימתי קטן התרחש במחצית הדרך, כשכבר נראה היה שתהל רן שכתבה וביימה את "גברת בורכוב", דרמה נפשית מדממת מיצתה את האפשרויות הדרמטיות והקומיות כולל המגע הבלתי אמצעי עם קהל הצופים, ובעיקר עם דמויות שהכירה, מבקרי תיאטרון, נציגת משרד החוץ, חברי הוועדה האמנותית של הפסטיבל, שישבו באותה הופעה. קשה להצביע על נקודת הזמן המדויקת שבה התרחש אותו נס, אבל מאותה נקודה ועד הסיום התפתח והתעצם הישגה הייחודי של תהל, שגם גילמה את אחת משתי הנשים שסיפרו את סיפור חייהן.
 
במרכז, על בימה קטנה, ישבה הדמות האחרת, זו של הגברת בורכוב, המאושפזת כמו תהל במחלקה פסיכיאטרית. השחקנית ענת זוננפלד ישבה שם כאנדרטת שיש, ללא תנועה, מבט עיניה צלול, על ברכיה שמיכה סרוגה, ופיה פולט בקצב קבוע, כמו תקתוק מטרונום, מילים על גבי מילים.
 
זוננפלד יצרה דמות מהפנטת באמצעות רצף המילים שפלטה אחת אחת, השמות, הצירופים, העיוותים שיוצאות מסיוטי השואה וחוזרות אליה דרך אבני דרך מילוליות של ההישרדות וההצלה, של התקומה הלאומית, של ההווי התרבותי והחברתי.
 
וכל אותה שעה תהל רן עצמה ניצבה בחזית, התרוצצה, התלוצצה, צעקה, בכתה וצחקה בדמות עצמה, כשהיא נקראת בשם האמיתי שלה, רחל, שהוענק לה על שמה של העובדת הסוציאלית רחל זינו שטיפלה בעניינה. הטירוף נשפך כאשדות לוהטים מגרונה, עיניה וגופה של תהל-רחל, אישה שילדות עשוקה נותרה כלואה בגופה, שפחדיה גדלו עמה, שמגע יד אדם זר לה ומאיים עליה, שגברים כמו נהגי מוניות ביזו את גופה.
 
אבל תוך כדי הדיאלוג-מונולוג שניהלה עם הקהל גברה השליטה העצמית שלה, וכאשר נדמה היה כי הנה סוף סוף רגעו המים, והמבול הרגשי פסק, התרחשו בזה אחר זה שלושה אירועים בלתי צפויים בהתפתחותם. תהל חיפשה מישהו שירקוד אתה, שכני משמאל התנדב. הריקוד שהחל בריחוק של היסוס הפך פתאום להתרפקות כואבת, לחיבוק אמיץ מאוד. ניכר היה בתהל שכל ההגנות שהכינה לתמונה הזאת החלו מתנפצות.
 
קצת אחר כך אירע הזעזוע המוחלט. תהל הזמינה לבמה אישה קשישה שישבה בשולי השורה הראשונה. האישה, שהתקדמה לעברה של תהל בצעדים קטנים, נראתה כיוצאת תימן, כמו תהל. הן ניצבו זו מול זו. ולפתע אמרה תהל, כרחל, כי היא חשה שיש דמיון בין האישה הזרה לבין אמה האמיתית, שנפגשה עמה בפעם השנייה רק לפני זמן קצר ואחרי יותר מעשרים שנות ניתוק.
 
התזוזה הנפשית על הבמה חלחלה לתוך שורות הקהל. הצחוק שעדיין נשמע הפך מהוסה, מבויש, כמעט דומע כאשר השתיים התקרבו זו לזו, התחבקו במין תיקון של הניתוק, נצמדו בידיעה ששוב ייפרדו. תהל הייתה נרגשת במיוחד, ולא קלטה כי האישה הזרה הזאת אומרת לה בשקט, בעדינות, כי שם בתה שלה הוא רחל. נדמה לי שקפאנו במקומנו.
 
אבל תהל, שבעמל נפשי רב הכינה את הסיפור-וידוי לדפוס של הצגת תיאטרון, המשיכה את דרכה לעברו של הסיום, שהפך להיות אחר לחלוטין מכפי שתכננה, כאשר אחד היושבים מולה בשורה הראשונה החל "לביים" את מהלכיה הבאים של רחל, במין היענות לקשר העין החזק שזו יצרה עמו כשהחלה להתקרב, ובידה סוכריה-על-מקל גדולה,  אל הגברת בורכוב. ה"במאי" הזה הנחה אותה ללא מילים לבצע ככמה דברים. היא היססה, היא אמרה שהיא מפחדת, אך הוא המשיך להנחות אותה, וכיוון אותה שכרעה לצד הגברת בורכוב, התחברה  אליה, הניחה את ראשה על ברכיה ומצאה מנוחה ומרגוע לסערה שלה.
 
כמעט שתי דקות של דממה עברו לפני שמנהלת ההצגה הִילדה דקל כיבתה את האור על אחת ההופעות המיוחדות, האחרות, שהועלו בפסטיבל, במסגרת "עכו 2”. אחר כך, כשתהל רן ניצבה נרגשת ומאושרת עם כמה מאנשי התיאטרון שהודו לה על הופעתה, וניתחו אותה עמם, היא אישרה את התחושה שתיארתי בשלושת האירועים האלה, ובעיקר את הראשוניות של החוויה האישית שלה בהן.
 
אינני יודע מה יישאר מהן בהופעות הבאות, כי דרגת האלתור הגבוהה הנדרשת מתהל יוצרת כפי שהבנתי מצבים שונים, משחק שונה שלה, הנסמך אל היציבות הדרמטית של שותפתה, ענת זוננפלד כגברת בורכוב. הניתוק בין השתיים, בין העולמות הנפרדים, בסופו של דבר יוצר את החיבור של חוויה בימתית מיוחדת, נדירה.
 
"תשובה למכתב שאבי מעולם לא כתב לי" – מסע של זיכרון
 
סיפור אישי, שונה לחלוטין, הביא לפסטיבל מרקוס קופפרבלום, שיחד עם פבלו אריאל כתב וביים את האוטוביוגרפיה שלו כבן היוצא למסע של זיכרון אחרי אביו שנפטר כשהיה בן שש.

קופפרברג האוסטרי הוא במאי תיאטרון ואופרה, וידוע גם כמי שמופיע כליצן, אך הוא איננו שחקן. זו נקודת התורפה המרכזית של ההצגה, שהועלתה במסגרת הצגות התחרות, שבה הוא חי אמנם את  הסיפור שלו, אך לבמה, ואפילו הריאליסטית ביותר, יש חוקים משלה, וקופפרבלום נע ונד אל דמות עצמו, וממנה, ואינו מצליח ליצור דמות וסיפור ברורים.

לצדו, כנקודת אור מסוימת בהפקה מופיעים פבלו אריאל ואפרת הדני שמפעילים, בין השאר, בובות בעיצובה של הדני.
 
"כל כך פשוט היה לי לרוץ כשאחזתי בעפיפון" – בחום הלוהט
 
דנה הירש ליזר וטלי זבילביץ', הן שתי אמניות מופע מתחום המחול ותיאטרון התנועה, יצרו מופע תלוי מקום שהתקיים בחצר הכניסה לאולמות הפוסטה בעיר העתיקה של עכו.  הופעתן בבגד לבן שעיצבה יפעת כנפי, היא יצירה מאולתרת, מאלתרת, המנהלת שיג ושיח אקראי עם הקהל.
 
כך, למשל הן ניסו לשכנע אנשים שהיו בחוץ מעבר לשער הנעול שיפרצו אותו בכוח. במקרה אחר נעזרה אחת מהן באישה כדי ליצור מבחן איזון ושליטה פיזית בקצה קיר-חומה. מעת לעת הן מתפנות לנקודות מופע מתוכננות,  שבהן, בין השאר, שתיהן מנסות לטפס על קיר המתנסה לגובה רב, תוך היאחזות בזיזים בולטים או בשקעים שהזמן ואוויר הים יצרו בקיר, או בריקוד על גבי גרם מדרגות, צלילי המוזיקה החיה והסאונד החזק שערן כהן מפיק במקום וחי מאוד.
 
לא ברורה כוונתן במופע הזה, אך תעוזתן ורצינות הביצוע של היצירה שלהן ברורות ומרשימות בפני עצמן. וזה בהחלט היה תיאטרון הראוי לשם התואר "אחר".
 
קאראבינה – דרושים שניים למעוף
 
המלחין אורי וידיסלבסקי כתב מחזה בחמש מערכות על מסעם המשותף של גבר ואישה, שבמהלכו הם חושפים רצון עז לעוף, להשתחרר ממסגרות השגרה, ולהתעמת עם פחדיהם ותשוקותיהם. הסיפור מבוסס על "פעם אחת" מאת אורית נבו. ווידיסלבסקי מצא דרך מקורית להציגו, בבימוי שלו, עם מוזיקה מקורית שכתב (כולל אחד מהשירים שכתב וביצע בשעתו ב"כריתת ראש" של חנוך לוין), ובעיקר עם צמד אקרובטים נפלאים, יניב סוויסה וקרן אלנקוה – הידועים כ"קרקס Y”.
 
זהו מופע שחבלים הם הכלי הבימתי הייחודי שלו, בתוך במה גבוהה מאוד שסוויסה תכנן אותה ואת מערכות המעוף, בתלבושות וכוריאוגרפיה של נועה עוז סתר ובמיוחד עם התאורה הנהדרת בעיצוב של "אימג'ן".
 
התמונות השונות של המופע מעבירות יפה את הסיפור והעלילה ללא מילים, אך מה כבר יכולים השניים להגיד טוב יותר מאשר הם אומרים באמצעות האקרובטיקה המרתקת שהמתבצעת במיומנות ובבטחה על החבלים.
 
ושוב, ה"אחר" הזה מוכיח את הטענה כי לתיאטרון אין גבולות מוכרים ובטוחים.

קרקס ווי - דפנה בן נון.bmp
 קאראבינה, צילום: דפנה בן נון

FADE – מסע פרידה בסטנד-אפ כפול
 
רועי נווה ורענן פררה, בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים כתבו סטנד אפ דמיוני לעצמם שבו הם נפרדים מקהלם אחרי 15 שנים של הופעות. הם שותפים גם למשחק, בבימוי של משה בן שושן, אף הוא בוגר הסמינר. אורן לוטנברג כתב את המוזיקה המעטרת את המופע המשעשע כתב, עיבד או שלף מדיסקים.
 
המופע מתקתק בקצב טוב, ומספר ברעננות רבה סיפור של פרידה שמחה הנגררת אל קו התנגשות בין ההחלטה לפרוש "בשיא כוחם” של השניים, לבין השאיפה שבכל זאת יימצאו המפיקים הנבונים שיחטפו אותם בעזרת חוזים שמנים. ומי אמר שלשניים, שלא תפסו מקום בצמרת, אסור לחלום שאולי בכל זאת יתחרטו וימשיכו?
 
רענן פררה השרמנטי חושב כך. רועי נווה מתנגד לרעיון. ביחד הם גוברים זה על זה במין משחק מקדים למערכוני סטנד-אפיסטי משוכללים גורפי צחוק גדול.  בתוך במת-שואו חגיגית ומנצנצת בעיצוב של אלה כהן, סטיילינג של דיתי אופק-צרפתי למכלול הופעת השניים, ותאורה תיאטרלית של עדי שימרוני וכוריאוגרפיה של מיטל דמארי.

מופע-הפרידה-של-רענן-פררה-ור.jpg



28/09/2010   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע