סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן מילאנו – לא לנו ולא לצרינו
 

 
 


לצבי גורן יש הרגשה ששמואל הספרי נקלע למצוקת יצירה. ההצגה החדשה שלו בקאמרי חייבת להדליק אצלו נורת אזהרה אדומה וחמה. כמעט כמו זו שדולקת מעל הפועל תל-אביב.

מדבקת סמיילי

למחזאי-במאי שמואל הספרי היה רעיון יפה ומעניין, ליצור שלשת מחזות שבמרכזם שלושה אחים, וכל מחזה יעמיד אח אחר במרכזו, וכל אחד יעמוד ברשות עצמו. הפרק הראשון היה "אישה, בעל, בית" שחרף חסרונותיו עדיין עמד בקריטריונים של סיפור אנושי ודרמה בימתית. גם הביצוע הבימתי עמד בו על רמה גבוהה.

והנה, לאחר המתנה ארוכה מגיע "מילאנו" שהוא המחזה השני בטרילוגיה, ותחושת הבטן שלי אומרת שלא נזכה כנראה למחזה השלישי. רמז לכך כבר מצוי בתוכנייה העשירה שערכה עבורו רבקה משולח, שמאמציה לשוות להצגה הזאת תוכן ממשי ראויים להערצה.

כי "מילאנו" הוא במיטבו אופציה למחזה מעניין, ובעל משקל על חיינו ואורחות חיינו. את זה נמצא בעיקר במערכה השנייה שבה מערים הספרי על הקהל רעיון על גבי רעיון, ולא אחת במין מהירות מופרזת של רישום פחם על נייר דק. המערכה הראשונה, בדיעבד, נראית כמדבקת-סמיילי שנועדה לתת למחזה נפח של אותנטיות. המערכה הזאת במיטבה היא ניסיון להיות ארז טל ואורנה בנאי וארץ נהדרת. רק לובה הייתה חסרה. ואולי לא רק היא.

הסיפור כפי שהוא מוצג בתכנייה מתרחש במהלך שתי יממות. הראשונה, זו של המערכה הראשונה, מספרת על אוהדים המתלווים לקבוצת הכדורגל של הפועל תל-אביב בנסיעתה הכפויה לקפריסין,שם היא התמודדה וניצחה את קבוצת הפאר האיטלקית מילאן.

פליטות מהמחזה הראשון

לתוך הקבוצה האנונימית הסוערת, השרה בקול גדול כמעט כל סיסמה אפשרית, לפני, בשעת ואחרי הניצחון, שיבץ הספרי קבוצת מעריצים לא אנונימית, שסיפוריהם "חשובים ממטרת המסע", ממש כמו בסיפורי קנטרברי של ויליאם צ`וסר האנגלי. ההשוואה (היומרנית כשלעצמה) נותרה על הנייר.

ומה הם הסיפורים של הספרי? אחד הוא על גבר, עיתונאי, שגורר למסע את המאהבת שלו שהיא ארכיטקטית מצליחה ויפהפייה. לא שמדובר באיזה סוף שבוע במועדון הים התיכון. כולה כמה שעות שנועדו לתיאור משחק כדורגל ויאללה, הביתה. העיתונאי הזה היה דמות משנית במחזה הראשון. גם הארכיטקטית. וכבר שם ידענו שיש להם רומן, וכבר שם הם נסעו יחד.

ובבית מחכה לו אישה די היסטרית, פסיכולוגית יעני, שמבינה כי הוא לא לבד, ומפגיזה אותו בהודעות טלפוניות לסלולרי שאינו עונה. עוד פליטה מהמחזה הראשון.

מעריץ אחר הוא אחיו של אותו עיתונאי שנסחב עם ילד, שאם לא ראיתם את "אישה, בעל, בית" תתקשו להבין שהוא בכלל מת, וזאת רק הרוח שלו שנדבקת אל המצפון האבהי.

ועוד מעריץ, שהתגלגל לכאן, הפלא ופלא, מהמחזה הראשון, הלא הוא השיפוצניק האלמן קדוש שגורר עמו את הבן יקיר לו, בין השאר במטרה לשכנע אותו להתגייס לצה"ל. הבנתם את זה? הפועל תל-אביב כמשל לבטחון ישראל.

ואל אלה מצטרף סוכן ביטוח ג`ינג`י עם כיפה סרוגה שיורה בצרורות דברי חומה קלושה שמצחיקים גם בלי שנבין מה הוא אומר, כי מי שאומר אותם הוא דב נבון. גאון שיידע לשחרר צחוקים גם אם יספור כמה ביטים יש בקילו- מגה או ג`יגה בייט. וכשבמערכה השנייה נגמרו כל הבדיחות, הוא מתגלה כמלאך המוות. וכשיש סוכן ביטוח, שמסתיר יונה בתחתוניו, אז ברור שברגע המיוחל של שחרורה יהיה גם מוות טראגי. אחרת זה לא משל שצריך להתייחס אליו ברצינות, כנראה. או שאין טעם לדחות את הסיום הטראגי הזה, שהוא בעצם לא העניין המרכזי, למחזה השלישי שלא יייכתב כנראה.


אז נכון, במערכה הראשונה יש הרבה צחוקים, ונראה בעליל כי קבוצת השחקנים הטובים שנקבצו להצגה יודעים שחוץ מזה לא צריך לעשות שום דבר. אבל למה זה ממשיך כמה במערכה השנייה, כשיש יומרה של דרמה? למה רק שחקנית אחת,ליליאן ברטו, מצליחה להפיח חיים בתפקיד המוזר שלה, ולהפוך את הטלפון הסלולרי שלה ליצור חי, מה ששום שחקן אחר לא מצליח לעשות לדמות שיצאה לו בהגרלה?

אדום להפועל

וזה לא שיונתן צ`רצ`י ואיתי תורג`מן, ומוטי כץ ודורית בר-אור ויואב הייט ודב נבון לא משחקים ברצינות. לכל אחד מהם יש את דקת התהילה שלו כשחקן, וזה בזכותם המלאה בלבד. הם טובים כי הם שחקנים מקצועיים ומיומנים, שיודעים להפוך הרבה קש לעדי-זהב, אפילו אם רק מיניאטורי.

וזה לא שהספרי כבמאי איננו מצליח איכשהו להפיח חיים במחזה המת שלו, בעיקר בעזרת הכוריאוגרפיה הקולית של אייל גלזנר והמוזיקה המקורית של אלדד לידור שראויה לקצת יותר מקריקטורה שטוחה. ועוד לא אמרתי דבר על הקיר האחורי שדרור הרנזון עיצב וקוראים לו תפאורה, ואני הייתי קורא לו מסך להקרנות סרטונים ושלטים ותמונות שעיצבה יפה דווקא ג`ודי לומס. לניב שדה לא נותר הרבה מה לעשות עם התאורה.

והיו גם תלבושות של אורנה סמורגונסקי שבמיטבן היו אדומות כראוי לאוהדי הפועל. אבל מה, היו שם שלושה סטים מעוצבים א-לה-מילאנז, שניים לדורית בר אור, אחד לכל מערכה, כבגדי נסיעה מרשימים לנשף האוסקר או פרס התיאטרון המקומי, ואחד חסר פשר למדי בעלילה אבל מרשים לא פחות, לליליאן ברטו במערכה השנייה.

סיכומו של עניין – מי שנוחל את ההפסד הגדול באמת ב"מילאנו" הוא התיאטרון הישראלי. לתיאטרון הקאמרי, לעומת זאת, לא צריך לדאוג.


לפרטים נוספים

צבי גורן


07/02/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (10 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
10. אני הייתי בהצגה הזאת במסגרת מגמת תאטרון ואהבתי
חסום , (01/11/2005)
9. איתי-פשוט הוצאת לי את המילים מהפה !
יעל , (14/10/2005) (לת)
8. חגיגה לתיאטרון הישראלי דווקא
, (01/08/2005)
7. מילאנו! שואה תרבותית
איתי , (04/03/2005)
6. דווקא אהבתי
אייל , (09/02/2005) (לת)
5. מספיק עם שכירי החרב
מספיק , ציפי , (08/02/2005)
4. מילאנו - הצגה מאכזבת מאד
הילה , (08/02/2005)
3. אחלה הצגה!
נתן , (07/02/2005)
2. אני מנסה לסכם מה שכתבת -
אברי , (07/02/2005)
1. מסכים איתך צבי גורן!!
יאיר , (07/02/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע