סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
כתבה
 
מאת: צבי גורן חודש בכפר – סוף סוף תיאטרון אמיתי
 

 
 


צבי גורן הלך ל"הבימה" בחששות שהתבדו עד מהרה נוכח תפאורה מופלאה שהתמלאה בבימוי ובמשחק מרתקים של מחזה קלאסי אמיתי

תפאורה שהיא אתגר לבמאי ולשחקנים

הדבר הראשון שחובה לומר במאמר ביקורת על ההצגה החדשה של "הבימה" הוא את שבחי התפאורה, המקדמת את פני הבאים לאולם מסקין, ומתעוררת לחיים מתחילת ההצגה ועד סופה. ובשפה פשוטה – מעצבת התפאורה והתלבושות בוקי שיף חזרה אל בימותינו אחרי "גלות של הצלחות" בת כמה שנים על בימות האופרה והתיאטרון בחו"ל. ברוכה הבאה.

התפאורה, וגם התלבושות, שבוקי שיף עיצבה למחזהו של איוון טורגנייב הן, איך לומר, פשוטות עד כאב. במשיכות מכחול של צבעים חיים, בפרטי פרטים, בקווים נקיים, עם נדנדה תלויה בין עצי דובדבן, עם דשא ירוק, כלואים בתוך מסגרת זהב ענקית לכל רוחב הבמה וגובהה, כתמונת נוף רחוק התלויה על קיר הבית שבו מתרחש עיקר העלילה.

והתמונה הזאת של שיף נעורה לחיים, שואבת אותם לתוכה, ומשגרת מתוכה רטט ורחש ושמחה, ובה בעת גם דמעה וכאב. אמא-רוסיה של כל הסיפורים והאגדות והשירים.

ובבית יש פסנתר שמנגנים עליו מבאך ועד בכלל, ויש שניים שלושה כסאות, ובמערכה השנייה גם ספת ישיבה חריגה בצבעוניות האקזוטית שלה, ואין דלתות, כאילו הבית הוא שלוחה של היער ה"תלוי" על הקיר, או להפך. תמונה שהיא גם חלון גם שער גדול אל עולם אידילי, והמסגרת עצמה, שהיא לעתים גם ספסל ושולחן, היא הסף שממנו עוברים לשם או נאלצים לחזור פנימה, אל השגרה.

תפאורה כזאת כשלעצמה, יחד עם התאורה העשירה כל כך שעיצבה לה פליס רוס, היא אתגר לבמאי ולשחקנים. כי כן, "חודש בכפר" איננו עוד מחזה אחד שנשלף מהגניזה, שצריך לתת לו עיצוב טוב, אלא פרק חשוב, אפילו מחייב מאוד, בתולדות הדרמה הרוסית, שרק תפאורה ותלבושות ותאורה הנענים למכמניו ראויים לו.

מלודרמה עולה מדרגה

כמה מוזר לחשוב שהמחזה נכשל כשהוצג לראשונה ברוסיה באמצע המאה ה-19, וריפה את ידי טורגנייב מלהמשיך את דרכו כמחזאי. לא שהוא עצמו נעלם והתאדה כלא היה, כי כן "אבות ובנים" שלו, מאמריו ושאר יצירתו הותירו את שמו חרות בכותל המזרח של הספרות והתרבות העולמית. שלא לדבר על חלקו בעיצוב הדרמות הגדולות של צ`כוב, כעבור חמישים שנה.

את "חודש בכפר" אפשר לתאר כסיפור מלודרמטי. אישה משועממת מבעלה, בעל אחוזה פעלתני מאוד ובעל לב רחב כמו אוקיאנוס, מתאהבת בסטודנט שהגיע להיות מורה לבנה. גם בת חסותה, בת 17, מתאהבת בסטודנט התמים, שמוצאו העני מנטרל בתוכו כל תקווה לזכות באהבה בקרב המעמד הגבוה. וגם המשרתת מאוהבת בו. מה לעשות, ככה זה. אף אחת לא תזכה בו, כמובן, והדמעות יירדו כשיגיע רגע הפרידה.

אל המלודרמה הזאת נלווה גם סיפור רומנטי מסוג אחר, שבו לבעלת הבית המאוהבת יש ידיד נפש המאוהב בה בסתר לבו, ונאלץ לחשוף את עוצמת אהבתו, בשתיקה או במשפטים מדודים ומדויקים, נוכח הסיפור הבלתי-אפשרי המתרחש נכחו. אצל טורגנייב, הסיפור הזה הוא כמו התפאורה של ההצגה, וגם הוא משמש רקע לכל השאר, וכמוה גם הוא שואב לתוכו את המתרחש ובה בעת מעשיר אותו כדי כך שהמלודרמה הפשוטה עולה מדרגה ומקבלת מטען חזק מאוד ההופך אותה לדרמה.

ובעצם קומדיה

עד כאן אולי הכל צפוי, אלא שטורגנייב כתב קומדיה. אמיתית. לא נרמזת ולא אידיאית, כזאת שאיננה נעלמת תחת מכבש הרגש והדרמה אלא דווקא מעצימה אותם. קומדיה שרומזת אל אותן קומדיות של החמצה של צ`כוב, שייטול מקודמו הגדול דמויות ורעיונות ויפתח אותם בארבעת מחזותיו הגדולים.

כך למשל, את נטליה פטרובנה, בעלת הבית המאוהבת בסטודנט הצעיר, הוא יחלק בין ארקדינה ב"שחף", ילנה של "דוד ואניה" ומאשה של "שלוש אחיות". את דמות ראקיטין, ידיד המשפחה, הוא יעניק לאסטרוב של "דוד ואניה" (בתוספת של כמה מאפיינים מדמותו של הרופא אצל טורגנייב), ואת בת החסות הצעירה וורה הוא עם נינה, ואולי אף עם סוניה. וכן הלאה, וכן הלאה – מה שקוראים לו בשפה פשוטה מאוד מסורת שנמשכת באמצעות פיתוחה.

אבל שלא כממשיכו, אצל טורגנייב ההנאה שנותן "חודש בכפר" נוצרת מתוך הישירות שלו, ומהאיזון המדויק בין הקומי המובהק לדרמטי. זאת איננה "קומדיה אנושית" במשמעות הפילוסופית שלה, אלא קומדיה מעשית מאוד על בני אדם במשמעות היומיומית שלהם. טוב הלב של הנפשות הפועלות בקומדיה הזאת, מעידותיהם, דמעותיהם והשחוק על פניהם הם טבעיים, פשוטים "כמו שתיים ושתיים". ואולי זאת הסיבה שלמחזה הזה יש מעמד של אבן-דרך בתיאטרון הריאליסטי. טורגנייב פשוט "מסרב" לשחק סחור-סחור ולחוד חידות.

לשמר את רוח הפשטות

משום כך, העלאתו של המחזה הזה גם דורשת הבנה מוחלטת של הפשטות הנדרשת לביצועו. אותה פשטות שבמשך דורות רבים כוסתה בשכבות עבות. אותה פשטות המצויה בנפשו של כל אדם, ומציאות עתירת אירועים מכסה עליה עד דכא.

את התבונה הזאת הביא עמו חנן שניר בכובע המשולש של מעבד, היודע לשמר את העיקר ואת הרוח של המקור, כמתרגם שיודע לתת לטקסט העברי מצלול טבעי, חי מאוד, נכון לאוזן העכשווית מבלי לאבד את עולם הדימויים של פעם.

לצד אלה, ומעליהם, הכובע השלישי של הבמאי. שניר משיג כאן את אחד משיאי הקריירה שלו, אם לא את פסגתה. אפילו פעם אחת, גם לא ברגעים שמזמינים קריקטורה, הוא אינו נכנע ליצר הרע של תחבולות מתחכמות. העלילה והדמויות נחשפות אצלו במהלכים נקיים מאוד, ללא מכות קורנס, גם ברגעי המכאוב, גם בשיאי הקומדיה.

שניר תיזמר אנסמבל שחקנים שבו כל יחיד מתחבר אל משנהו, לעתים בסיועה הנדיב והחכם של מרינה בלטוב, מעצבת התנועה. כל תמונה מוליכה אל הבאה אחריה, בזרימה של נחל, שפה ושם קופצים מימיו בגלל אבני חצץ שהצטברו בקרקעיתו, פה ושם נוצרת בו מערבולת, שעד מהרה תירגע, והמים הזכים יחזרו אל מהלכם הטבעי, לצלילי המוזיקה היפה והעדינה של יוסי בן-נון.

איזון בין הקריקטורי לאנושי

הפקת משחק אנסמבלי מגובש כל כך היא הישג חשוב לכל במאי, אבל אין בו די. כי האנסמבל בסופו של דבר בנוי על היחידים המרכיבים אותו, ובמשחקם תלוי גורלם של הרעיונות היפים ביותר. שחקני ההצגה הזאת, בתפקידים הראשיים ובתפקידי המשנה, העניקו לשניר את מלוא כשרונם כדי שיצליח כבמאי, לעצב את התמונה הגדולה והתמונות הקטנות המציצות מתוכה גם יחד.

כך, למשל שני המשרתים – נצר אלוני, יעיל ומדויק מזה וטל צדקוני, עסיסית ולוהטת ואפילו "גונבת הצגה" קטנה מזה. שניר מטעים יפה את העובדה שהם "בני משפחה" למרות נחיתות מעמדם.

הוא הדין במורה לגרמנית, שאותה מגלמת נפלא לירית בלבן הזקופה בקפידה – שמצחיקה לא רק את הקהל אלא את בני המשפחה כולם – שיודעת להתרכך, לבטא כמיהה לאהבה, בתמונת החיזור המדהימה שפותחת את המערכה השנייה.

התמונה הזאת, שהיא פנינת בימוי כשלעצמה, היא בעיקר פנינת משחק של דב רייזר, בתפקיד הרופא שפיגלסקי. רייזר יוצר עיצוב מושלם של יושרה ועליבות, של גאווה וקטנוניות והופך דמות קריקטורית לכאורה לדמות דרמטית אמיתית.

רייזר מעניק בקולו ובמחוות גופו עומק ריגשי מרתק לדמות הרופא, ונמנע מהפיתוי להתקרקס בעזרת השנינות או ההומור הבוטה שלו. אלה מקבלים אצל רייזר עוצמה של מודעות עצמית חדה כתער. הוא מחזר אחרי המורה לגרמנית כמי שמבין שזאת שעת המבחן, שלו אף יותר מזו שלה. וזה מצחיק רק משום שזה אמיתי ומרגש.

עזר כנגדו, ובמידה רבה דומה לו באמת הנחשפת מבעת לתווי הקריקטורי, הוא השכן המבוגר המבקש להשתדך אל ורה בת השבע עשרה. לדביר בנדק יש נוכחות בימתית שכמעט איננה זקוקה לטקסט או להעמדה. אבל בהדרכתו של שניר, יוצר בנדק דמות חמה מאוד, שופעת עד גדותיה בהתלהבות ובתקווה, כאילו היה נער מאוהב, וכל זאת מבעד לגיחוך של גמגומיה, תנועותיה וכל מהלכיה. ובתמונה האחרונה זה יופי אמיתי.

דבורה קידר בתפקיד אמו החטטנית והנוקשה של בעל האחוזה מביאה עמה ניסיון רב שנים של עיצוב דמויות מוקצנות. הפעם היא עושה זאת באיזון טוב בין הקריקטורי לאנושי ובדייקנות של שעון שוויצרי.


דמות מורכבת, שרוטה

רן בוקסנבאום בתפקיד קוליה בן העשר מביא לבמה רוח נעורים ושובבות נעימה ומשמחת, שמוצאת את השלמתה באלה שמרעיף על הבית יובל סגל בתפקיד הסטודנט-המורה. זהו לטעמי התפקיד הטוב ביותר של סגל עד היום, בעיקר משום שהוא מצליח ליצור בו שכבות יפות של הדמות. רוח הנעורים הסוחפת שבה הוא מציג את עצמו – אחרי שאנחנו כבר יודעים שהוא מושא-התעניינותה של נטליה פטרובנה, בעלת הבית – יוצרת את ההנגדה הנדרשת בין הציפייה לגבר-חלומות לבין סטודנט-מתבגר.

סגל מעצב במשחקו מעברים רכים, קומיים לכאורה, אך למעשה נוגעים ללב, שמתגבשים אט אט לדמות מורכבת שיש לה עבר והיא כבר שרוטה. במערכה השנייה הוא יוצר בקווים חדים וחזקים את הגבר הצעיר שמבין כי מקומו לא שם, ב"אושר" של הכפר.

השותפה שלו למהלך התבגרות הכואבת היא ורה בת השבע עשרה בגילומה המצוין של הילה פלדמן, הטירונית שבחבורת השחקנים. פלדמן מביאה עמה כשרון משחק שופע, החל בחלקי המשובה הנערית של תפקידה, בצחוק ובשמחת החיים, דרך כאבי ההתפכחות, בתמונת העימות החזק כל כך עם אמה המאמצת, וכלה בתמונות הסיום שבהן הנערה הפכה להיות אישה, בוגרת, מציאותית מאוד, שמוותרת על אושרה ובוחרת, גם היא, להיות רעיה מתוסכלת.

דיאלוגים על חבל דק

עופר זוהר נושא במשחק רחב יריעה את אחד התפקידים המשניים המסקרנים ביותר בדרמה של טורגנייב. במערכה הראשונה הוא רק מציץ לרגע קל וזורה קרני אור חמימים על הבמה, ואחר כך מציץ שוב - ונפגע. עיניו משדרות כאב, שפתיו אומרות תמיהה, לבו נותר תם וטהור, וכל זאת ברגע קטן אחד. במערכה השנייה זוהר כבר גבר ששלוות פעלתנותו באחוזה הופרה ואת מקומה תופסים ספקות ותהיות. תמונת המפגש גלוי הלב בינו לבין ידידו הטוב החושף את אהבתו לאשתו, הופכת בבימויו של שניר, ובזכות המשחק, לקטע מרטיט ועוצר נשימה, משיאי ההצגה כולה.

בתמונה הזאת גם מגיע לשלמות משחקו יגאל שדה בתפקיד ראקיטין, ידיד נפש לבעל ולאישה גם יחד, שמבין כי אהבתו לאישה היפה לא נועדה למימוש. שדה פותח את ההצגה כשגבו לקהל, והוא פורט בפסנתר. ואז באה תנועת ראש קטנה, פרופיל עדין שמגלה רוך וחיוך שמסגירים אותו לפני שהמילים נאמרות.

משם, כשהוא נעמד על רגליו, או מתיישב על כיסא, או על המסגרת, שדה מעצב דמות מרתקת בעושר הגוונים שלה. הוא חכם, הוא מחוסן, הוא זהיר – הוא מתבונן ורואה הכל – והוא פגיע, כואב, מועד, ומבין שהאושר ממנו והלאה. בדיאלוגים שלו עם ידידתו-אהובתו הוא מהלך על חבל דק, שמשני עבריו יש תהומות, ובתמונה המופלאה עם הבעל, מגיש שדה עיצוב מרתק של אדם הרואה נכחה, בכנות מכאיבה, את סוף דרכו באחוזה, אולי בעל כורחו, ובידידות-הנפש היקרה כל כך, אולי כפורק מעליו משא כבד.

התעוררות אביב

אחרונה בצוות המרשים הזה היא אסנת פישמן, הראויה להערצה על נכונותה להתמודד עם התפקיד הראשי של נטליה פטרובנה, עשר שנים אחרי שעלתה לראשונה על במת התיאטרון המקצועי. נטליה של פישמן היא אישה צעירה, אולי יותר מכפי שמקובל בהעלאת המחזה הזה בעולם. אבל זה הופך להיות היתרון הגדול שלה בגילומו של התפקיד הקשה הזה. שניר מביים אותה לא כאישה בעלת ניסיון ומרירות, אלא כאישה צעירה מלאת חיים שטועמת במפתיע מפרי עץ הדעת, ונחשפת לעצמה, קודם כל.

החשיפה הזאת מעוצבת במשחקה של פישמן כהתעוררות אביב אצל בני הנעורים, עם תוספת תבלין מעודן של בגרות המבינה את פשר התהליך הזה, רוצה בו, אך גם פוחדת ממנו. היא נמשכת אל האש, איננה נזהרת, ופתאום היא מוצאת עצמה מול מראה המגלה לה את הכאב ואת השרטת העמוקה ששרטה בעצמה לשנים רבות.

אסנת פישמן מדויקת ואמינה בעיצוב הדמות המיוחדת הזאת כשהיא שוקעת אי-שם בחלום נעורים על אהבה גדולה. בה בעת היא גם יודעת להיות מציאותית, אשת איש שאוהב אותה אבל לה אין שיח ושיג אתו, כשם שהיא צריכה להיות אם, ובעלת בית, ולהיות נרדפת מהצל המבעית של חותנתה.

כשמלאה הסאה, אחת ועוד אחת, הזעקה הכואבת של נטליה-פישמן איננה נעצרת, הצריחה ההיסטרית פורצת, רק כדי לכבוש אותה, לזכור שהיא חייבת לשלוט בעצמה, להרגיע. מעברים חדים שהטבעיות שלהם מעידה על המשחק המשובח של פישמן מתחילתו ועד סופו.

אז מה המסקנה מכל זה? קודם כל שיש לנו את כל הכלים הדרושים לעשות הצגות טובות וראויות. רק שיתנו (המנהלים והמשווקים שלהם). אבל מעבר לכך, ש"חודש בכפר" היא הצגת חובה, מהנה ומרתקת, לכל מי שאיננו פוחד מתיאטרון טוב כל כך.


מועדי הצגות

צבי גורן


08/02/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. הצגה
רותקה , (30/12/2005)
2. סוף סוף תיאטרון איכותי. התגעגעתי לכזה
יעל , (30/12/2005) (לת)
1. נס תיאטרוני
רועי הורוביץ , (08/02/2005)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע