סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
כתבה
 
מאת: צבי גורן "הדה גאבלר" – המוות יאה לה
 

 
 


צבי גורן תוהה על פשר הרוע הפורץ ממחזהו הגדול של איבסן על אישה הכורעת תחת עומס הבדידות והבדלנות ונכנעת להן בראש זקוף . המחזה מועלה בימים אלה בתיאטרון הספריה.

פרומתאוסית מודרנית

"הדה גאבלר" נחשב בעיני רבים זה למחזה הטוב ביותר של הנריק איבסן. יש לו מבנה מדויק מאוד, מרגע פתיחת המסך ועד הסיום. כל משפט, כל מצב מוליך אל הבא אחריו, מסביר ומזניק את נפתולי העלילה אל קצה הצוק, ואל ההתרסקות הגדולה של הסיום. ולמרות שאין מאחוריו מטרות "פוליטיות" (כמו ברבים ממחזותיו האחרים), הריאליזם שלו מעמיד אותו כאחד משיאי הדרמה המודרנית, גם אחרי מאה וחמש עשרה שנים מאז שנכתב.

המחזה נכתב כעשר שנים אחרי "בית בובות" (שיועלה בתיאטרון הספריה בעוד שבועיים, ועם אותו צוות), ובניגוד לדמותה של נורה שם, הדה גאבלר כבר מייצגת את האישה החדשה, המשוחררת.. אך הדה אינה יודעת איך לממש את השחרור, ותחת זאת היא כובלת את עצמה, כפרומתאוס מודרני, אל מצוק של רעיונות מופרכים על אושר, מתובלים ביהירות ובאנוכיות, דוחה מעליה כל אפשרות להתחבר אל סביבתה, ומזמינה את העיט לנגוס בכבדה.

צל האב

איבסן הקיף את הדה בקבוצת דמויות המייצגות, כל אחת בנפרד וכולן יחד, את המעגל הסגור שבתוכו היא כלאה את עצמה, מבחירה ומרצון חופשי. בעלה, האקדמאי הנאיבי, שרואה בנישואיהם נס והוא עיוור למציאות העגומה שלו בחברתה. דודתו, והמשרתת הזקנה, נציגות של עולם ערכי שהדה בזה לו אך איננה מסוגלת, בגלל חוסר המעש שלה, להציב לו חלופה של ממש, כפי שעשתה "חברתה" תורה אלווסטד, דמות שהיא פיתוח מובהק של נורה מ"בית בובות".

השופט בראק הבא ויוצא בביתה של הדה כמאפיונר לכל דבר חושק בה, מצב משעשע מבחינתה בתחילת המחזה, ההופך לאיום כשהוא סוחט אותה. וכך גם, בסופו של דבר, המפגש המחודש עם לוובורג, הגבר היחיד שעורר בה אי-פעם משהו המתקרב לרגש. הוא האיש שראוי לשאת על ראשו עטרה של עלי-גפן, אך הוא גם מי שמאיים בלי דעת על מסגרת החיים שלה, זו שהיא בחרה לעצמה.

ומעל כל אלה מרחף הצל הגדול והכבד של האב, הגנרל שירה בעצמו, ומת מוות "יפה", אידיאלי, ואף הוריש לבתו את צמד האקדחים שלו, אלה שתפקידם במחזה הזה איננו לקשט את הדרמה אלא לשמש בה כאבן שואבת, מגנט המושך את גיבוריה אל סופם.

התבוננות חדה ברוע


ארתור קוגן בחר לביים את המחזה המיוחד הזה בהקשרו התקופתי, שאותו שירת בנאמנות התרגום של גד קינר. קוגן הבין שלמערכת חשיבה וסבך נפשי המתוארות בעוצמה כזאת במחזה הזה כבר יש מוצא אחר בימים שאחרי פרויד, וכיום כבר איננו אומרים את המשפט המסיים "אנשים לא עושים דברים כאלה", כי למדנו לקבל באדישות את תופעת הדה גאבלר.

על אהבה אין מה לדבר אתה. היא זקוקה למעמד חברתי, ליוקרה, לנוחות ולמותרות. ההריון שלה הוא עונש מתועב. אהבתה ומסירותה של חברתה (לכאורה) מימי בית הספר לא רק מעוררים בה קנאה אלא הן המראה החושפת בפניה את עליבות חייה שלה.

החדש בבימויו של קוגן הוא שהמחזה מקבל ממדים מפתיעים של התבוננות חדה בתופעת הרוע האנושי, דווקא בתוך התא המשפחתי והחברתי האינטימיים. לפיכך, כמעט כל מערכות היחסים שבמחזה נוגעות ברוע. ולפחות מנקודת מבטה של הדה אין אף צדיק בסדום הפרטית שלה, והיא עצמה חושפת דרגות שונות של רשעות, שהגבוהה ביותר בהן שמורה לה עצמה.

הצגתה כך נותנת משנה תוקף לדברי ג`ורג` ברנרד שו, שהטרגדיה של נשים כהדה גאבלר איננה טמונה בכך שהן מתאבדות, אלא בכך שהן ממשיכות לחיות את חייהן, ואת המצוקה שגזרו על עצמן.

תפאורה ריאליסטית-סימבולית

קוגן העמיד את ההצגה בתוך תפאורה ריאליסטית-סימבולית יפה של במבי פרידמן, שמייצגת היטב את המבנה הדרמטי של המחזה ומשחקת בעצמה "תפקיד" בהצגה. זה מתחיל בווילונות הגדולים בחזית, שתלישתם בתחילת ההצגה מסמלת את האמת החודרת אל הבית, ומעיקה כל כך על הדה. וילונות זהים תלויים גם בעומק הבמה, לכאורה מסתירים את קללת הגורל המאיימת על הדה. כשאחד מהם ייתלש בסופה של ההצגה, כבר לא יהיה אפשר לעצור, ונחיל הדם שיירד מתמונתו הגדולה של האב, יחגוג את נצחונו הטרגי.

הבית עצמו בנוי כקוביה של מסגרת עץ פתוחה, שבתוכה כמה רהיטים מסוגננים, ומעבר לה דלתות המוליכות אל הכניסה לבית, אל חדר השינה של הדה ואל חדר העבודה של בעלה.

אורי מורג האיר את התחומים השונים ברגישות רבה, והדגיש היטב במעברים בין התמונות את מצבה הנפשי המתערער של הדה. עינת ניר עיצבה תלבושות יפות, שצבען השחור או האדום יצר את תחושת המועקה והדיכאון של הדה, בחלק הראשון של ההצגה, ואת התמורה האקסטטית המתעוררת בה במערכה השנייה. מיר לקנר האיר את המתרחש במוזיקה ובאפקטים דרמטיים מאוד.

כך גם כמה מהרעיונות היפים של קוגן בעיצוב המעברים בין התמונות כאמצעי להציג את הלכי הנפש הסוערת של הדה, משחקיה עם האקדחים ועם המקל של השופט בראק, ואפילו המגע האינטימי מאוד שנוצר בינה לבין חברתה ומאיר חזק את המוחמץ באישיותה. אולי כרמז לאופציה נשית אחרת, שהדה הייתה יכולה למצוא בה את אישיותה הכבויה.

הכוח הדמוני הגדול

הרעיון הבימתי החשוב ביותר של קוגן בא בהקשר לכתב היד היקר של ספרו החשוב האמיתי של לוובורג, מושא תשוקתה, לכאורה, של הדה. כתב היד הזה הוא הכוח הדמוני הגדול של המחזה. הוא המייצג את ההישג הרוחני האמיתי של מחברו, בניגוד לעטרת עלי הגפן שהדה שואפת לראות על ראשו. ובה בעת, כתב היד הזה הוא גם הקורנס הכבד, המאיים על שאיפותיה האנוכיות של הדה, וסופו שהוא נוחת עליה ומוחץ אותה אל סופה.

כתב היד הגאוני של לוובורג, אבד לו בשכרותו, אך בעלה של הדה מצא אותו והפקיד אותו בידיה כדי להחזירו לבעליו. איבסן קבע שהדה תנעל את כתב היד במגירה, אך קוגן החליט להשתמש בו כאמצעי מקורי מאוד להציג את הבחירה הגורלית של הדה.

כשלוובורג המיואש בא להיפרד ממנה, זאת ההזדמנות שלה לעשות מעשה טוב, ולו רק אחד ויחיד, ובמקום לדבר על עטרת עלי-הגפן הדמיונית להחזיר לו את עטרתו האמיתית. הדה מחזיקה בידיה את כתב היד כשלווברג מקונן על האבידה, על משמעותה, ועל גורלו שלו. היא כמעט נשברת, מתקרבת אליו – אולי יבחין בה סוף סוף, אולי יגלה בה את המושיעה שלו – ונסוגה לאחור, כאומרת, לא, אתה לא קיימת את הבטחת לשאת עלי גפן בראשך, מסתירה את כתב היד ותחתיו מגישה ללווברג את האקדח כדי שישתמש בו "יפה".

המשחק הזה של הדה, הבין לבין, ההיסוס, הנסיגה והתמורה הופכים בבימויו של קוגן לגילוי העמוק ביותר של תהומות הנפש של הדה. כשהיא שורפת אחר כך את כתב היד היא עדיין איננה מבינה שעכשיו, ומהר יגיע גם התור שלה, גם אם השופט בראק יהיה זה שידחוף אותה לשם.

חדר מראות לדמויות

קוגן גם עיצב משחק צוות טוב, ויצר מערכות משחק מנוגדות, המשמשות כחדר מראות לדמויות. דליה פרידלנד, כדודה המסורה של הבעל, וחנה ריבר כברטה המשרתת הנאמנה, גילמו יפה את החום והכנות האנושיים, הזרים כל כך לעולמה של הדה.

רודיה קוזלובסקי חי מאוד את תפקידו של הבעל, טסמן, בכל מחוות גוף וקול, וגם ברגעים שבה הוא אמור לספק את ההפוגה הקומית, הוא נשאר בתוך הדמות השלמה, העיוורת למתרחש, אך כנה ואמיתית.

דודו ניב גילם בדייקנות רבה את השופט בראק, שגם חביבותו וידידותו נוטפים ארס מסוכן, ואורי רביץ היה מרשים מאוד, גברי, גם גס וגם עדין, ונוגע ללב בתמונת הייאוש שלו. כשהוא יצא מהבמה עם האקדח, הוא כבר היה שבר כלי שלא יצליח למות "יפה".

אנה דוברוביצקי הביאה אנרגיה חזקה מאוד לתפקיד גברת אלסטד, האישה "האחרת", זו שאזרה אומץ לאהוב, זו שנתנה השראה ודחיפה ללוובורג, וזו שבחרה להפר את כל המוסכמות ולעזוב את הבית כדי לחיות עמו.

כנגד האנרגיה הזאת יצרה ענת זמשטייגמן הדה גאבלר שהיא קרחון מושלם למראה, גבוהה מאוד, חדה, שולטת בעצמה לכאורה, רומזת על אש בוערת עמוק בתוכה, מיטלטלת בין המראות האנושיות המקיפות אותה, ומאבדת את דרכה בין הקפריזות שלה. זמשטייגמן השכילה להציג נוירוטיות כבושה מאוד, ובה בעת, במעברים המצוינים בין התמונות, את הכוח השטני האצור בה. הדה שלה הייתה צעירה ללא עתיד, חוץ מזה שהבטיח לה האקדח המונח על הפסנתר מאחור.

המפגש החדש עם "הדה גאבלר" הוא הזדמנות מצוינת לשוב ולהתוודע אל הישגו של איבסן כמחזאי שהשפיע עמוק על התפתחות הדרמה והניח את אבן הפינה לתיאטרון של מאה וחמישים השנים הבאות.


מועדי הצגות



01/03/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע